הוצאת אוב    על ההוצאה    רשימת הספרים    המועדון    מפת האתר
ראיון עם יואב גינאי בתוכנית "מה יהיה", רשת ב', 28 בינואר 2005

"דווקא מתוך הביצה המלוכלכת הזאת יוצא משהו טהור ויפה"

להורדת קובץ MP3
8:10 דקות, 32 קס"ש מונו, 1.8 מגאבייט

(ברקע מושמע השיר "וינסנט" של דון מקלין, על וינסנט ואן גוך)

יואב גינאי: דון מקלין עם השיר הזה שלו, "וינסנט", והנה, תוך שהשיר הזה מושמע מספר לי בני ציפר... שהשיר הזה מזכיר לך... שהספר הזה התחיל להיכתב בבית החולים שבו היה מאושפז ואן גוך.

בני ציפר: כן, בארל, שבדרום צרפת. שם קיבלתי פעם חדר לכתיבה, זה בית החולים לחולי נפש לשעבר, היום הוא מקום לסופרים, ויכול להיות אפילו שזה היה החדר של ואן גוך, ישבתי שם והתחלתי לכתוב.

יואב גינאי: אני רואה שהאוזניים שלך שלמות. הכל בסדר.

בני ציפר: זהו, אני לא חתכתי לעצמי את האוזן.

יואב גינאי: "עלייתו השמיימה של העורך הספרותי", זה ספר שלישי שלך. שני הרומנים הקודמים הם "מארש תורכי" ו"ציפר ובני מינו". הספר הזה פותח מין סוג של צוהר לעולם הרוגש, הרועש והסוער של הביצה הספרותית, אפשר לומר.

בני ציפר: כן, ממש ביצה במלוא מובן המלה. אמנם, צריך להגיד, זו רק העטיפה או החוט המקשר בין כל האירועים בספר, אבל... אני רציתי להראות שעולם הספרות שתמיד מתייחסים אליו כאל מקדש מעט, הוא עולם שהוא די ביצה, הוא די מלוכלך במלוא מובן המלה.

יואב גינאי: כן, קונספירציות וכבוד וקנאת סופרים...

בני ציפר: ויחד עם זה מתייחסים אליו בזלזול נורא במסגרת של העיתון שאני מתאר, כמובן זה בדיוני לגמרי, כי בעיתון שלי דווקא מתייחסים לספרות יפה, אבל ההרגשה... היא תמיד שהמדור הספרותי הוא הדבר האחרון בסדר העדיפויות, משהו נידח, ארכאי, ואנשים מתייחסים אליו לא יפה. ובניתי על סמך זה את הסיפור שהוא פשוט מגזים מאוד את מה שקיים בגרעין – היחס בדרך-כלל של עיתונאים למוסף לספרות הוא שזה לגמרי לא מפה, זה איזה דינוזאור.

יואב גינאי: היו לך במהלך הכתיבה סוג של הרהורי כפירה אתיים, אולי אני כאן חושף דברים שעדיף שיישארו למשל בין העורך לסופר, או פותח אולי צוהר לדבר שעדיף שהוא יהיה סגור?

בני ציפר: לא, אני חושב שהיום ממילא הכול פתוח, כי אנשים מטלפנים... הדיסטנס הזה שהיה קיים בימי שלונסקי, כשהוא היה עורך המוסף לספרות של "הארץ" – או, היה יעקב הורוביץ, אחריו – המרחק הזה היטשטש לגמרי. היום אנשים מצלצלים כל הזמן, מנדנדים, ורוצים להתפרסם...

יואב גינאי: אתה אגב מכניס, יש פה סצינות של הנדנוד הזה...

בני ציפר: כן, הנדנוד הזה של תגובות קוראים, ולמה לא מפרסמים אותי ולמה מפרסמים את ההוא, וזה לא בסדר וכולי. אז, כל הרעש הזה סביב הספרות אני חשבתי שהוא דבר שמאוד מעניין להוציא אותו החוצה, כדי להראות שדווקא – כמו העיקרון הזה של הגאולה דרך הביבים – דווקא מתוך הביצה המלוכלת הזאת, בסופו של דבר יוצא משהו שהוא טהור ויפה.

יואב גינאי: אז ככה, על גב הספר שלך כתוב "חשיפה!", עם סימן קריאה גדול, יש פה פה דברים: "מדוע התנפלה על ציפר בתו של רבין בעיצומו של ערב ספרותי בברלין?", "איזו שיחת טלפון לא צפויה הביכה את לונדון וקירשנבאום בשידור חי?"...

בני ציפר: כן, הסיפור עם רבין זה ממש הסוף של הספר, אז כדאי לא לספר... אבל הסיפור עם לונדון וקירשנבאום זו מין אפיזודה אופיינית דווקא לספר. מדובר בציפר, העורך הספרותי, שמת, ואחרי מותו קורים כל מיני דברים משונים על פני האדמה – הספרים שלו פתאום מחוללים נסים לילדים באיזה מוסד לחינוך מיוחד, ואז קוראים למנהל בית הספר הזה ללונדון וקירשנבאום לשיחה, אבל הם לא מזכירים את השם של ציפר. זאת אומרת יש כאן הכחשה, ואז...

יואב גינאי: הספר הזה הוא מעודן יותר מהספר הקודם שלך, לפחות מבחינת החשיפה האישית.

בני ציפר: כן, אפשר להגיד, בספר הקודם אני פשוט יריתי לכל הכיוונים, ודי נפגעתי מזה, אפשר לומר.

יואב גינאי: למה הכוונה?

בני ציפר: נפגעתי מהבחינה הזאת שאולי לא הייתי מספיק בשל, לא הבנתי את העוצמה שיש למלה הכתובה... אני כתבתי דברים בוטים, ואנשים... לא הבנתי שאנשים לא מתייחסים לספרות כאל "פיקשן", אלא אנשים מתייחסים לספרות כאל אמת, מסוימת.

יואב גינאי: אתה אבל טורח להשתמש בשמך שלך בתור גיבור הסיפור, מה שמגביר את הבלבול...

בני ציפר: כן, גם בספר הקודם... אז פה אני לוקח את זה גם בצורה הזאת שאני מקרב את זה מאוד-מאוד למציאות – כמו שמקרבים פנים לזכוכית – אבל יחד עם זה מבינים, אני חושב שהקורא מבין מייד שיש פה סטייה מהמציאות, ושהדברים הם קצת יותר מתוחכמים מזה.

יואב גינאי: הכתיבה שלך או העיסוק שלך משני צדי המתרס משנה מבחינתך כסופר משהו? אתה חושב שאתה כותב אחרת משום שאתה גם עוסק בעריכה ספרותית?

בני ציפר: אני חושב שכן. פשוט הכתיבה... העומס הזה של הטקסטים שמגיעים אלי הפך אותי לציני לחלוטין לענייני ספרות, דאת אומרת, הספרות בעיניי... יש לי הזכות להיות אדם...

יואב גינאי: זה דבר די רע להגיד על עורך ספרותי שהוא הופך להיות ציני, או אולי קהה...

בני ציפר: לא, ציני במובן הזה שאדם שכותב לעצמו או אדם שיושב לבד באיזה מקום וכותב חושב שהטקסט שלו הוא דבר מקודש, שאי אפשר לשנות בו מלה וכולי. אדם אבל שעומד בצד הזה כעורך, רואה קודם-כל את כמות הטקסטים שנכתבים, וזה בכלל אמור לייאש אותו מלכתוב בכלל, כי גם הוא יכתוב זה ייבלע בתוך כל-כך הרבה טקסטים אחרים שנכתבים, וחלקם טובים חלקם רעים.

יואב גינאי: את הציניות שלך אפשר לבחון אגב בטור הטלוויזיה שלך בעיתון הארץ. מישהו האשים אותך ביהירות אינטלקטואלית באיזה אתר אינטרנט. הוא אמר שאתה לא מחנך לתרבות גבוהה, אלא שאתה פשוט לא מכיר בתרבות נמוכה.

בני ציפר: בוא נאמר שאני מכיר בתרבות הנמוכה, אבל אני נגדה. זאת אומרת, אני מייצג... שאחרים יעשו מה שהם רוצים. אני בעד התרבות הגבוהה כי אני מרגיש שהיא בסכנה. אז אני מנסה לשמור עליה, אולי בצורה מוגזמת. אבל... זה המשחק שלי, אלה כללי המשחק שלי

יואב גינאי: "עלייתו השמיימה של העורך הספרותי", זה הספר החדש, השלישי שלך. יש כאן פרופלור של מטוס, על עמוד השער...

בני ציפר: יש בזה גם משהו, רמיזה לעלילה.

יואב גינאי: וזה יצא בהוצאת אוב.

בני ציפר: כן.

יואב גינאי: בני ציפר, תודה רבה לך. להתראות.




עלייתו השמיימה של העורך הספרותי / בני ציפר

דאנאקוד: 630-3
מס' עמודים: 297


על הספר /// ביקורות /// הקטע הפותח /// גרטה קראוס: מדוע אין אני מתוסכלת /// חמסין /// תודות והודעות /// תיק תקשורת


הוצאת אוב

אוב ת.ד. 20559 תל-אביב 6120402