הוצאת אוב    על ההוצאה    רשימת הספרים    המועדון    מפת האתר
מיומנה של גרטה קראוס, מזכירת המדור לספרות של "הארץ" בשנים 1988-1936

מדוע אין אני מתוסכלת

הסיבה שלא נעשיתי סופרת היא שהכתיבה שלי איטית מדי. עד שאני מחליטה להתיישב לכתוב עובר רובו של היום, ובלבי אני אומרת: מחר אתיישב לכתוב בבוקר השכם, ויהי בוקר ושוב אני דוחה מלפני את הכתיבה. על כן נעשיתי מזכירה של המוסף הספרותי. בעבודת המזכירה אי אפשר לדחות דברים למחר, וגם ההימצאות במחיצתם של סופרים ומשוררים - כך קיוויתי - יכניסו אותי למשטר של כתיבה. אבל בשובי הביתה אחר הצהריים מן המשרד, שוב היתה נופלת עלי רוח של עצלות. גם אין לשכוח שנאלצתי לעבוד כדי לחיות; עליתי לארץ לבדי, בעל אין לי ולא משפחה שתתמוך בי, והשנים היו שנות השלושים, לא שנים נוחות להתפנקות. אהיה צבועה אם אומר שנעשיתי מזכירה מתוך כורח: לא כי, התגאיתי על כך עד מאוד. תמיד הייתי טיפוס קונקרטי ועבודת מזכירות הלמה אותי הרבה יותר מחיי האי-ודאות של הסופרים. והעבודה במחיצתו של אברהם שלונסקי - עשרים חודשים עבדתי אתו בסך הכל, בטרם יפנה את מקומו לציפר - שיכנעו אותי מעל לכל ספק שהמחיר שיהיה עלי לשלם כמי שחיה על עטה יהיה קשה מנשוא בשבילי. סדר וניקיון לא היו בעיה בשבילי, לעומת קשייהם של אמנים, או אלה המתכנים אמנים, להתרגל לחיים מסודרים. להפך, הנאה גדולה היתה לי מאז ומעולם לראות משרד מסודר וערימה של מעטפות מוכנות למשלוח, הרבה יותר מלראות שיר גמור. אין דבר המהנה אותי יותר מהרגשת הביטחון האופפת אותי בהיכנסי בבוקר למשרד. אני פותחת את החלון הפונה לרחוב, מאזינה קצת לרעשי התנועה, שופתת את הקומקום לתה. אחרי ככלות הכל יכולתי להתפרנס מעיתונאות, לכתוב כתבות - אבל, שוב, חסר לי המרץ לכך, ולעולם לא אסכים שעורך יעמוד עלי ויאיץ בי בצעקות לגמור כתבה דחופה.

הגעתי למסקנה שאני אוהבת את האיטיות. והקצב של המוסף הספרותי היוצא פעם בשבוע, בלי קדחת-הלחץ, מוצא חן בעיני. למשל, קורה שעובר עלי יום שלם במחשבה על דבר שקראתי בספר: האנשים שמסביבי מתרוצצים, מדברים, וגם אני עושה את עבודתי, אך בתוכי אני אחוזה בחבלי הקסם של המוסיקה של המשפטים שקראתי, לפעמים זה משפט אחד, כמו הטור הראשון בשירו של תיאודור פונטנה, "הר ריבק פון ריבק אאוס האפללנד", שלא הניח לי במשך שבועות עד שהחלטתי שאתרגם אותו - לא את השיר כולו, אלא רק את שני הטורים הראשונים שלו, והיה נדמה לי שהגעתי לתוצאה משביעה רצון:

"מר ריבק פון ריבק מהאפללנד,
עץ אגס בגנו שם עמד,"


אבל כעבור ימים אחדים אמרתי בלבי שהחרוז בעברית אינו חרוז, מה גם שהמלה "שם" אינה מופיעה בטור המקורי. כמו כן, אמרתי בלבי שאי אפשר להשאיר את המלה "האפללנד" לא מתורגמת, אך אם אתרגם את המלה ל"חבל האפל" או "ארץ האפל", מה אעשה עם המלה "שטנד" שבטור השני שתרגומו הנכון ביותר הוא "עמד". מרוב תסכול ניקר בי הטור הזה להכעיס עד שניגשתי אל ציפר ושאלתי אותו אם ידפיס תרגום מגרמנית אם אגיש לו. ציפר הניע מיד את ראשו לשלילה: "גרמנית? עכשיו?" אמר. "הקוראים ירצחו אותנו". מה שלא הפריע לו לפרסם כעבור חודש שירים של גוטפריד בן שתירגם מר שוקן. אין גבול לציניות, אמרתי לעצמי, וזה ריפא אותי לחלוטין מן הפסוקים שניקרו בראשי. וגוטפריד בן היה אוהד הנאציזם! (קוראינו הבורים לא ידעו זאת, ועל כן לא הגיעו מכתבי תגובה. אפשר להלעיט אותם בכל דבר).

הרפתקאות פנימיות כאלה לא היו עוברות עלי אילו הייתי עוסקת בעבודה אחרת, שאינה משאירה שעות של פנאי למחשבה. וחשבתי, שאם יום אחד ימאס בי ציפר או אני במלאכת המזכירה, אעבור לעבוד בארכיון "הארץ" בתפקיד של "מחפשת" שהולמת אותי לא פחות מעבודת המזכירות. המחפשת היא זו שמחפשת תמונות שהעורך מבקש לעטר בהן כתבות ומאמרים, עבודה שדורשת בקיאות רבה. למשל: בא עורך ומבקש בדחיפות תמונה של היינה. יש מחפשות - ואיני רוצה לנקוב בשמות - שאינן יודעות אם היינה חי או מת, או שחוזרות מאוכזבות ומודיעות לעורך שלא מצאו תמונה שלו, ושאולי אפשר לשלוח צלם לצלם אותו עכשיו. אני הייתי ניגשת בבטחה אל המגירה הנכונה ושולפת את התמונה הנכונה: מה נפלא יותר מלתת שירות טוב ללקוח, שפולט את המלה פפואה, או מבקש נוף בסגנון סוֹנְג (ראיתי את המחפשת, שאיני רוצה שוב לנקוב בשמה, עומדת פעורת פה לפני בקשה כזאת).

אני נהנית הנאה לא מוסתרת מידע שיש לי ואין לאחרים. למשל, ציפר, שחושב שהוא יודע צרפתית אבל בפועל אינו יודע צרפתית כלל, שאל אותי איך לכתוב בעברית את המחוז שבצרפתית נקרא "ברטן". עניתי מיד: "ברטן". כמובן, הוא לא סמך עלי וטילפן לשלונסקי, ושלונסקי אמר לו לכתוב "ברטניה", וכך הוא כתב, וקיבל על הראש משוקן, ובצדק, וכשחזר ממנו חפוי ראש הודה שהיתה זו טעות לפנות לשלונסקי ולא לסמוך עלי. "איך נכתוב אז את שם המחוז שמייצרים בו שמפניה? שמפן?" כן, אמרתי לו. את זה הוא לא הסכים לקבל: זה מצלצל מגוחך בעברית.

היו לי ויכוחים רבים עם ציפר על שמות לועזיים. הוא נטה לתרגם הכל לעברית ואפילו הורה לי יום אחד לכתוב בעיתון "יורק החדשה" במקום "ניו-יורק". לא הסכמתי והגעתי עד לשוקן שפסק כמובן לטובתי. והיו ויכוחים חסרי שחר אם לכתוב "גויא" או "גויה" ו"זולא" או "זולה", ו"פרנסוא" או "פרנסואה". בכל המקרים האלה באמת איני זוכרת מי ניצח.

לעתים רחוקות עוד אוחז אותי, למראה תמונה יפה מימי הרנסנס שאני רואה בספר או במוזיאון, רצון חזק לכתוב דבר מה שישתווה לו ביופיו. ואני כובשת את היצר ואומרת בלבי לחדול להיות מגוחכת. ובכל זאת אני ממשיכה לחשוב על כך זמן מה ומצטערת שאין מטילים עלי לכתוב דבר בהזמנה: אילו חייתי בימי הרנסנס, כאשר האמנות היתה עוד עבודה כיתר העבודות, הייתי אולי תלמידה של רפאל; מערבבת בשבילו את הירוק המסתורי שלו והוא היה מפקיד בידי את המכחול והייתי גומרת במקומו רקע של עננים.

והנה לא רק שאיני חיה בתקופת הרנסנס אלא שהמייסטר שלי הוא יהודי ממוצא מזרח אירופאי ומוגבל, שחושב שהעולם מתחיל ונגמר ברוסיה, כי כך ציווה עליו לחשוב מורו מר שלונסקי ואם הוא מפרסם מפעם לפעם דברי ספרות מתורגמים מגרמנית, למשל, הוא עושה זאת כמי שכפאו שד כדי לרצות את אדונו ה"יקה". אשר לצרפתית, זו מזוהה בדמיונו עם ה"בורז'ואזיה" של בוקרשט ועל כן יש לו מידת הערצה אליה.

המלה "תסכול" אינה קיימת בלקסיקון שלי. כשבאתי לעבוד בעיתון היא עוד לא היתה קיימת, והנה עכשיו אני שומעת אותה מכל עבר. כולם מתוסכלים היום: נשים על שנשארו עקרות בית ולא עשו קריירה; גברים על שנשארו עם אותה אשה ולא החליפו אותה בצעירה ממנה. שמעתי משרה, המזכירה של מדור הכלכלה, שהאחיינית שלה אמרה לה שהיא "מתוסכלת" כי המורה לא נתנה לה להיות מלכת-השבת ולהדליק את הנרות בכיתה ובחרה לכך בילדה מן העדה הספרדית. אותי איש לא ישמע אומרת הבלים כאלה: אני מה שאני וטוב לי כמו שאני, וגם אם לא טוב לי, לא אצעק זאת בראש חוצות.

מכל מקום, יש לי אהדה רבה יותר לאנשים היודעים את מקומם בעולם מאשר לאלה המזיעים בלי הרף כדי לשנות את מצבם ולהתקדם. להתקדם לקראת מה? בסוף הדרך הרי מחכה לכולם המוות, ומה איכפת אם הוא בא עליך בחור הנידח הזה שאני חיה בו ולא ב"יורק החדשה" כפי שקורא לה העורך שלי. הוא עצמו, אגב, הוא התגלמות ה"תסכול", אם אפשר לכנות כך את מי שחולם כל חייו להיות אברהם שלונסקי ולעשות מה שהוא עושה, לחיות חיים פרועים מהבחינה הסקסואלית כמוהו, להיות עורך שחצן כמוהו, להסתרק כמוהו (הבעיה היא שיש לשלונסקי רעמת שיער וציפר קירח). ואני מתבוננת בשניהם ואומרת לי בסיפוק שטוב לי שאין לי מישהו שיש לי חשק לחקות, וכל רצוני הוא לחיות בפינה השקטה שלי ולשקוע במחשבותי הפרטיות.

המשאלה הצנועה היחידה שלי היא שאחרי מותי תישאר ממני מעטפה בארכיון של העיתון, ושיום אחד בעתיד הרחוק יבוא עורך ויבקש מן המחפשת שתעבוד אז במשמרת מעטפה כלשהי והיא תביא לו בטעות את המעטפה שלי. ואף על פי שימהר, הוא יעיף עין בתוכן המעטפה ויגיד בקול רם: "תראו, עבדה פה פעם מזכירה ושמה גרטה קראוס. מישהו זוכר אותה?" הבנות בארכיון ימשכו בכתפיים והוא יגיד: "יש פה כמה מאמרים לא רעים שלה. מעניין מי היא היתה". ובאותו לילה, בדרך הביתה, השם הזה לא ייתן לו מנוח, כמו מר פון ריבק מריבק בשירו של פונטנה.

לא יהיה רע אם במעטפה שלי בארכיון תהיה, על כל צרה שלא תבוא, כרטסת עם כמה מלים עלי. למשל: "גרטה קראוס חזתה מבשרה את ימיה האחרונים של יהדות גרמניה. ילדותה עברה עליה עדיין תחת כנפי החוק והאופטימיות. היא התבגרה בימי העלייה של הרשע הנאצי והגזענות. הנה הרקע ליצירתה - עולם שמתפורר ומתפרק מערכיו הבסיסיים ביותר". קרה כבר שמת חבר מערכת ולא מצאו מה לכתוב עליו בכתבת ההספד שהעיתון מחויב בה והחלה התרוצצות אחר מכר שיאמר עליו מה. לי אין מכרים, ומה אם אמות זקנה מאוד, כאשר יקום דור חדש שלא יידע אותי?

(מתוך "עלייתו השמיימה של העורך הספרותי")

לראש העמוד



עלייתו השמיימה של העורך הספרותי / בני ציפר

דאנאקוד: 630-3
מס' עמודים: 297


על הספר /// ביקורות /// הקטע הפותח /// גרטה קראוס: מדוע אין אני מתוסכלת /// חמסין /// תודות והודעות /// תיק תקשורת


הוצאת אוב

אוב ת.ד. 20559 תל-אביב 6120402