הוצאת אוב    על ההוצאה    רשימת הספרים    המועדון    מפת האתר
"הי אורן, יש מישהו מאחוריך"

ציפר עמד בחלון המשרד של המוסף הספרותי והביט אל קיר הבלוקים האפור של הבניין שממול, בניין המרכז להכשרה מקצועית של משרד העבודה. השעה היתה שעת צהריים והתלמידים יצאו החוצה להפסקה בחלוקי עבודה כחולים והצטופפו בתוך מלבן הצל הצר שהטיל הבניין, מהם עישנו בעמידה ומהם בישיבה, כירסמו כעך או לגמו קפה מכוסות פלסטיק. אחד מהם, הבדחן שבחבורה, הלך לשבת לרגלי הקיר שמתחת לחלון שציפר השקיף ממנו, ודיבר בצעקות עם חבריו. מישהו קרא: "הי אורן, יש מישהו מאחוריך". אורן קם וראה את ציפר מביט מהורהר מהחלון ואמר: "אופס. אנחנו מפריעים לַדוֹד". ציפר הרכין את ראשו כדי שלא להיתקל במבטו אך לא זז ממקומו. "שלום, דוד", קרא אורן והחווה קידה עמוקה וכל הכיתה פרצה בצחוק. ציפר הוריד את השמשה בחבטה והגיף את התריס. הוא לא ידע להתמודד עם סיטואציות כאלה. אילו ידעו שהוא עורך המוסף הספרותי היו אולי מסתקרנים לדעת אם אפשר לשלוח אליו שיר או סיפור כפי שנוהגים לעתים צעירים כאשר הם שומעים שהוא מהמוסף הספרותי. לבטח יש אחד או שניים בחבורה הרעשנית הזאת הכותב שירים בסתר ומקווה להתגלות. אבל איך עליהם לדעת שהבניין הזה הוא מערכת של עיתון? הכניסה הראשית היא בצד האחר וכל שהם רואים הוא חזית אחורית של בניין מטויח לבן שהאפיר, שרוב חלונותיו מוגפים ורק הוא, פקיד אלמוני בחברה שאינם יודעים מהי, עושה מעשה נועז ופותח חלון ומביט בהם, כאילו יש בהצצה הזאת עליהם משהו סוטה. נשמט מזיכרונו של ציפר שמו של הפילוסוף היווני הקדמוני שאדם הלך אחריו ברחוב וחירף וגידף אותו והוא לא השיב לו כלל והמשיך ללכת. בסוף ההליכה אמר הפילוסוף משהו למתקיפו בתורת מוסר השכל. ציפר חשב, שתשובה פילוסופית או כל תשובה שהיא לא היו אלא מגבירות את צהלותיהם של הפרחחים.

המראה שנשקף מחלון משרדו של ציפר, כולל המראה האנושי שתואר למעלה, היה יפה בעיניו מפני שהוא היה בדיוק מה שציפה שיהיה. ליותר מזה לא פילל וחשב ליומרניים את אלה המבקשים להשלות את עצמם ואת זולתם באגדות על "אסתטיקה עירונית" ועל "פינות חמד". יש חיתוך הקיר האפור שממול עם משטח לבן מלוכלך של בניין אחר מימין, המכוסה בכתובות גדולות, לא סיסמאות פוליטיות אלא נאצות כלליות שאין להן כתובת ברורה. ולמעלה הצטיירו השמים הכחולים-לבנים בצורת מעוין. הצורות המרובעות השרו עליו שלווה למרות רעש האוטובוסים המחריש אוזניים מהרחוב הסמוך, שפלש אל החדר עם פתיחת החלון.

מאחורי החלון שהוגף אמר ציפר בלבו שבפעם הבאה יחכה עד לתום הקורסים של הבוקר של המרכז להכשרה מקצועית כדי ליהנות מן הנוף בלי הפרעה. כל כך נקשר לבו של ציפר לבקעת הבטון הזאת הנשקפת מחלונו שכאשר היה עובד צעיר בעיתון בא לילה אחד לסימטה שבין בית המערכת למרכז להכשרה מקצועית והביט על משרדו מבחוץ. במכונית ישב אתו אחד ממאהביו ללילה שלא הבין לאן ציפר לוקח אותו ולמה דווקא לשם. ציפר נישק את מאהבו על פיו והציץ אל חלון המשרד. הם הפשילו את המכנסיים והמאהב אמר: "אתה חרמן הלילה, מה?" חלונות המשרדים של העיתון היו מוארים בחלקם ואם היה מי מעובדי מערכת החדשות של הלילה פותח את החלון היה אולי מבחין בהם בעת התעלסותם. תשוקתו של ציפר התגברה למחשבה הזאת.

בשעות העבודה קרא ציפר כתבי יד של סופרים ומשוררים שהגיעו אליו בדואר. ברוב המקרים, ככל שהיו מכתבי הפנייה של הכותבים נרגשים יותר או אף שנונים לעתים, היתה היצירה הלוטה למכתב הנלווה בינונית ומטה. ציפר הצמיד אז טופס סטנדרטי אל דפי השיר או הסיפור וחתם בתחתיתו והטיל למגש המיועד למזכירתו הוותיקה גרטה, שעבדה במשרה חלקית ופעמיים בשבוע היתה מרוקנת את המגש ושולחת את כתבי היד בחזרה. חלק קטן מן הדברים נשאו חן בעיניו. את אלה שם במגש פלסטיק לימינו כדי לקראם שוב מאוחר יותר. בתחילת ימיו בעבודה זו עוד התחשב בכך שמאחורי כל כתב יד עומד לב פועם בציפייה נרגשת. עם הזמן נעשה לבו גס בניירות האלה והיה אומר בלבו שאם החמיץ במקרה כשרון גדול, יש עיתונים אחרים ולהם מוספים ספרותיים, ויכול הכשרון הגדול לפנות גם אליהם. הוא ליגלג בלבו על תמימותם אך גם התקנא בה במקצת, כי בלא תמימות לא תיכון יצירה ספרותית, והוא הרי מכר את נשמתו זה מכבר לשטן של הציניות.

הטלפון שעל שולחנו צילצל והוא לא ענה, כי אמר בלבו שזה ודאי אחד המשוררים או הסופרים המטלפן לשאול מה עלה בגורל כתב היד ששלח. אילו הייתי חולה או בחופשה, אמר בלבו, לא היה איש עונה לטלפון ממילא. יחשבו אם כן שאני בחופשה או חולה. הטלפון השתתק וכעבור זמן קצר החל לצלצל שוב. ציפר הרים את השפופרת. זו היתה ציפי, המזכירה של העורך הראשי. "אתה מוכ-רח", אמרה, מחלקת את המלה להברותיה לציון החשיבות של דרישתה, "להגיד כן מראש למה שאני עומדת להציע לך". ציפר אמר לה "כן" משועשע. "אתה יושב?" שאלה. "העורך הראשי רוצה שתיסע לטורקיה לייצג את העיתון בכנס של משרד התיירות שלהם". ציפר התפלא שבחרו דווקא בו. "אל תשאל יותר מדי שאלות ובוא אלי לקבל את הכרטיס. הבעיה היא שהטיסה יוצאת הלילה. כמה זמן לוקח לך לארוז מזוודה?"

ציפר שיער שהטיסה הוצעה למישהו אחר לפניו, אם לא לכמה אחרים שסירבו ושהוא המוצא האחרון. הוא אמר "טוב" ופנה רגע אחורה אל החלון הסגור. דמעות עמדו בעיניו ובעצמו לא הבין מדוע. ההתלהבות להרפתקה המפתיעה התחלפה כעבור רגע באי-חשק. הוא כעס על עצמו על שנשמע אולי נלהב באוזניה של ציפי. ואם יגיד שהוא מסרב? לבו החל לפעום בחוזקה למחשבה שהסירוב ירגיז כדבעי את האנשים במערכת. ציפי תספר לעורך הראשי, והוא יעשה בידו תנועה של ביטול כאומר, "הפלגמאט הזה מהספרות, עושים לו טובה, וזאת התודה שלו". החלון הסגור שלפניו הכריע את הכף לטובת הנסיעה. כמה עוד חלונות תסגור בחבטה? שאל את עצמו והחליט שהגיע הזמן להתפייס עם העולם.

הוא הביט בשולחן. בכתבי היד להחזרה תטפל גרטה ואלה שלא קרא יחכו לתורם. הוא התמלא עליצות כששיווה לנגדו את צלילי הטלפון שימלאו את המשרד הריק בעת היעדרו. הוא תהה אם יש לו דבר מה לעשות שאינו סובל דיחוי ולא מצא. האם כדאי שייקח ספר לקריאה בדרך? הוא החליט שיניח לעיניו לנוח ממלים ולספוג אל תוכן נופים צבעוניים. הוא כתב על פתק סידורים אחרונים: לקנות פילם למצלמה, לא לשכוח את המצלמה, ולהשאיר בבית את האור במטבח ואת הרדיו פועל כדי לבלבל את הגנבים. ולקנות - חשוב - שפופרת של וזלין. הרעיון להיקרא לשליחות דחופה בחוץ לארץ בשירות העיתון החל לשעשע אותו. וצריך להביא בחשבון שיירד גשם, חשב. כלומר מטרייה מתקפלת. לא לשכוח.

בעת הנסיעה הביתה דימה את עצמו מגיע לשדה התעופה, בתיק צד קטן בלבד כנגד כל ההמון הכורע תחת נטל המזוודות המיותרות שלו, עובר על פניהם קלילות. הוא ייחל שלא יושיבו לידו במטוס אדם שמן או מכוער או פטפטן. הוא מכל מקום ידבר צרפתית או אנגלית ויעמיד פנים שאינו ישראלי. זה משתיק אותם בדרך כלל. בתוך תוכו נכסף שייפול בחלקו שכן לטיסה שיוכל להיות לחברו ברבות הימים, אבל משאלה כזאת לא העז אפילו לבטא במלים, אם כי שמע שדברים כאלה קורים מפעם לפעם. וכי לא קרא באחד המקומות על נוסע שהתאהב בדייל ובסופו של דבר הם נהפכו לזוג? אני מתחיל להתלהב יותר מדי, אמר ציפר בלבו. בסוף יתברר הכל כעינוי של מסיבות עיתונאים וקוקטיילים ריקים מתוכן, ואצטער שעליתי על המטוס.

ועם זאת היה רוצה שטורקיה תהיה טובה אליו, שלא כבפעם האחרונה, כאשר נסע לאיסטנבול במסגרת עסקת חבילה זולה וכל מטרתו לבקר את בתי המרחץ לגברים. זה היה בימי החורף, והעלייה מבית המרחץ שברחוב בעל השם המוזר, ששינן פעמים אחדות כדי לא לשכוח אותו, אל הכיכר "טקסים" שם היה בית המלון, היתה חלקלקה וקשה וריח הפחם להסקה מילא את האוויר והזכיר לו את רומניה שעזב בילדותו ונשא עמו בנחיריו את ריח התנורים שלה ואת ריחו של הפחמי מרצ'ל, שהיה מעלה את שקי הפחם אל דירתם אפוף בריח זעה. כשעלה אל כיכר "טקסים" הבקיעו אז מתוך אדי הערפיח שני אנשים שירדו בריצה במורד החלקלק וצליל השפה הטורקית נשמע באוזניו מאיים, ונדמה לו שהם יודעים מנין הוא יוצא עתה והם מלגלגים עליו. בבית המרחץ סיפר לו אדם אחד בתום משגל לעין כל (האיש הורה לו לכרוע על ארבע וחדר לתוכו בחוזקה לעיני הסקרנים שעודדו את המחדיר) שההומואים באיסטנבול סופם יהיה ככלבים המשוטטים שפקחי העירייה היו נוהגים לצוד אותם ולהביאם אל אי שומם בלב ים, בלא מזון ומים, שם טרפו זה את זה או גוועו לאטם וייללותיהם נשמעו באוזני הנוסעים החוצים את ים השיש בדרכם אל אתרי הנופש שלגדותיו. והצטמרר ציפר כשנזכר בדברים...

(מתוך "עלייתו השמיימה של העורך הספרותי")

לראש העמוד



עלייתו השמיימה של העורך הספרותי / בני ציפר

דאנאקוד: 630-3
מס' עמודים: 297


על הספר /// ביקורות /// הקטע הפותח /// גרטה קראוס: מדוע אין אני מתוסכלת /// חמסין /// תודות והודעות /// תיק תקשורת


הוצאת אוב

אוב ת.ד. 20559 תל-אביב 6120402