בנג'מין לי וורף -
מדע ובלשנות

עמוד 3 מתוך 3 >>>   1   2   3   בחזרה לתוכן העניינים

כאשר שפות שמיות, סיניות, טיבטיות או אפריקאיות מעומתות עם לשוננו שלנו, ההסתעפות בניתוח העולם הופכת לנראית יותר; וכאשר אנחנו מוסיפים לכך את לשונותיהן הילידיות של האמריקות, היכן שקהילות לשוניות התקיימו במשך אלפי שנים בלי שהיו תלויות זו בזו או בעולם הישן, העובדה כי לשונות מנתחות את הטבע בדרכים שונות ורבות מזדקרת לעין. היחסיות של כל המערכות המושגיות, כולל זו שלנו, בד בבד עם התלות שלהן בשפה, ניצבת גלויה. העובדה כי אינדיאנים אמריקאים הדוברים אך ורק את שפתם אינם נקראים לעולם לשמש כצופים מדעיים אינה מועילה לעניין. שלילת העדות שלשונותיהם מציעות לגבי היכולות השכליות האנושיות דומה לכך שנצפה מבוטנאי לא לחקור דבר זולת ורדי חממה וצמחי מאכל, ונבקש ממנו שיאמר לנו אז מהו עולם הצומח!

הבה נבחן דוגמאות אחדות. באנגלית אנו מחלקים את רוב המילים לשני סוגים, בעלי תכונות דקדוקיות ולוגיות שונות. את סוג 1 אנו מכנים שמות עצם, למשל house [בית], man [גבר, איש]; את סוג 2 - פעלים, למשל, hit [להכות], run [לרוץ]. מילים רבות מסוג אחד עשויות לשמש באופן משני בסוג האחר, למשל a hit [מכה], a run [ריצה], או to man [לאייש], אך ברמה הראשונית, החלוקה בין הסוגים היא מוחלטת. השפה שלנו, אם כן, מספקת לנו חלוקה דו-קוטבית של הטבע. אך הטבע עצמו אינו מקוטב כך. אם נאמר כי "להכות", "לפנות", "לרוץ" הם פעלים מאחר שהם מציינים מאורעות זמניים או קצרי-מועד, כלומר פעולות, מדוע אם כן "אגרוף" הוא שם עצם? גם זה מאורע זמני. מדוע "ברק", "ניצוץ", "גל", "מערבולת", "פעימה", "להבה", "סופה", "שלב", "מחזור", "עווית", "רעש", "תחושה" הם שמות עצם? גם הם מאורעות זמניים. אם "אדם" ו"בית" הם שמות עצם מכיוון שהם מאורעות נמשכים ויציבים, כלומר דברים, מה עושים אם כן "לשמור", "לדבוק", "להאריך", "לתכנן", "להמשיך", "להתמיד", "לגדול", "לשהות" וכן הלאה בין הפעלים? אם תעלה הטענה כי "לשלוט", "לדבוק" הם פעלים מכיוון שהם יחסים יציבים, ולא מושאי תפישה יציבים, מדוע אמורים אם כן "שיווי משקל", "לחץ", "זרם", "שלום", "קבוצה", "אומה", "חברה", "שבט", "אחות" או כל מונח אחר של קירבה משפחתית להיות בין שמות העצם? יימצא כי "מאורע" מבחינתנו פירושו "מה שלשוננו מסווגת כפועל" או דבר מה אנלוגי לכך. ויימצא גם כי לא ניתן להגדיר "מאורע", "דבר", "חפץ", "יחס" וכן הלאה, מתוך הטבע עצמו, אלא כי הגדרתם מערבת תמיד חזרה עקיפה אל הקטגוריות הדקדוקיות בשפתו של המגדיר.

בשפת הוֹפִּי , "ברק", "גל", "להבה", "מטאור", "נשיפת עשן", "פעימה" הם פעלים - מאורעות בעלי משך קצר בהכרח אינם יכולים להיות אלא פעלים. "ענן" ו"סופה" הם בערך בגבול התחתון של משך עבור שמות עצם. כפי שניתן לראות, לשפת הופי יש למעשה סיווג של מאורעות (או בדידים לשוניים) על-פי סוג משך הזמן, עניין שהוא זר לאופני החשיבה שלנו. מצד שני, בנוטקה , שפה מן האי ונקובר, כל המילים נדמות לנו כפעלים, אך למעשה אין בה סוגים 1 ו2-; יש לנו מעין ראייה מוניסטית של הטבע, המספקת רק סוג אחד של מילים לכל סוגי המאורעות. הדרך לומר "בית" היא "מתרחש בית" (a house occurs) או "זה מתביית" (it houses), בדיוק כשם ש"מתלקחת להבה" (a flame occurs) או "זה בוער" (it burns). מונחים אלו בנוטקה נדמים לנו כפעלים מאחר שיש להם נטייה על-פי ניואנסים של זמן ושל משך זמן, כך שהסיומות של המילה המשמשת לציון המאורע "בית" הופכות את משמעותה לבית מתמשך, בית זמני, בית עתידי, בית לשעבר, מה שהחל להיות בית וכן הלאה.

בהופי יש שם עצם אחד המציין כל דבר או דמות שעפה, מלבד ציפורים - שהם סוג אשר מצוין באמצעות שם עצם אחר. לגבי שם העצם הראשון ניתן לומר כי הוא מציין את המחלקה (ממע-צ) - מחלקת מעופפים מלבד ציפורים. ההופי קוראת למעשה לחרקים, למטוסים ולטייסים באותה מילה, ואינה חשה בשום קושי בעשותה כך. המצב מכריע, כמובן, בכל בלבול אפשרי בין חברים שונים לגמרי במחלקה לשונית רחבה, דוגמת מחלקה זו (ממע-צ). בעבורנו, מחלקה זו נראית רחבה וכוללנית מדי, אך כך תיראה לאסקימואי המחלקה שלנו "שלג" (snow). יש לנו אותה מילה לשלג נופל, לשלג על הקרקע, לשלג נוקשה כקרח, לשלג בוצי, לשלג נישא ברוח - ללא תלות בסיטואציה. עבור אסקימואי, מילה חובקת-כל זו כמעט שאינה עולה על הדעת; הוא יטען כי שלג נופל, שלג בוצי, וכן הלאה, שונים באופן חושני ואופרציונלי, הם דברים המצריכים התמודדות שונה; הוא משתמש במילים שונות בשבילם ובשביל סוגים אחרים של שלג. האצטקים אף מרחיקים לכת מאתנו בכיוון השני - בכך ש"קור", "קרח" ו"שלג" מיוצגים אצלם כולם במילה בסיסית אחת עם סיומות שונות; "קרח" היא צורת שם העצם; "קור" היא צורת התואר; ואילו "שלג" מצוין כ"ערפל קרח".

איור 3. ניגוד בין לשון "זמנית" (אנגלית) ובין לשון "אל-זמנית" (הופי). מה שלאנגלית הם שינויי זמן, להופי הם שינויים בסוג התקפות.

הדבר המפתיע ביותר הוא הגילוי כי כמה מן ההכללות הגדולות של העולם המערבי, כמו זמן, מהירות וחומר, אינן חיוניות לבנייתה של תמונת יקום עקבית. המאורעות הנפשיים שאנו מסווגים תחת הכותרות הללו אינם נהרסים, כמובן; תחת זאת, קטגוריות הנובעות מסוגים אחרים של חוויות משתלטות על הקוסמולוגיה, ונדמה כי הן מתפקדות לא פחות טוב. הופי עשויה להיקרא שפה אל-זמנית. היא מזהה זמן פסיכולוגי, הדומה ל"משך" של ברגסון, אלא ש"זמן" זה שונה למדי מן הזמן המתמטי, T, המשמש את הפיסיקאים שלנו. מתכונותיו המיוחדות של זמן הופי היא כי הוא משתנה עם כל צופה, הוא אינו מאפשר בו-זמניות, הוא בעל אפס ממדים; כלומר, לא ניתן לתת לו מספר גדול מאחד. ההופי אינם אומרים "נשארתי חמישה ימים", אלא "עזבתי ביום החמישי". מילה המתייחסת לסוג כזה של זמן, כמו המילה יום, אינה יכולה להופיע בצורת רבים. האיור החידתי (איור 3) ייתן תרגול מחשבתי לכל המעונין לצייר לעצמו כיצד הפועל ההופי מסתדר ללא זמנים. למעשה, השימוש היחידי בזמנים שלנו, במשפטים בעלי פועל אחד, הוא להבדיל בין חמישה מצבים טיפוסיים, המסומנים באיור. הפועל ההופי האל-זמני אינו מבדיל בין הווה, עבר ועתיד באשר למאורע עצמו, אלא מצביע תמיד על סוג התקפוּת שהדובר מתכוון שתהיה לאמירתו; (א) דיווח על מאורע (סיטואציות 1, 2, 3 באיור); (ב) ציפייה למאורע (סיטואציה 4); (ג) הכללה או חוק לגבי מאורעות (סיטואציה 5). סיטואציה 1, כאשר הדובר והמאזין נמצאים במגע עם אותו שדה אובייקטיבי, מחולקת בלשוננו לשני מצבים, 1א ו1-ב, הקרויים בהתאמה הווה ועבר. חלוקה זו אינה הכרחית לצרכיה של שפה המבטיחה כי האמירה היא בגדר דיווח.

הדקדוק של שפת ההופי, באמצעות צורותיו הקרויות אַספֶּקטים ומודוּסים , מקל על ההבחנה בין אירועים רגעיים, מתמשכים ונשנים, ומקל גם להצביע על השתלשלותם בפועל של מאורעות מדווחים. כך ניתן לתאר את היקום בלי להיעזר במושג של זמן ממדי. כיצד תפעל פיסיקה אשר תפסע בשבילים אלו, ללא T (זמן) במשוואות שלה? ככל שאני יכול לראות, באופן מושלם; אם כי תידרש כמובן אידיאולוגיה אחרת, ואולי אף מתמטיקה אחרת. המהירות, V, תיאלץ כמובן להיעלם גם כן. אין בשפת ההופי מקבילה של ממש ל"מהירות" (speed) או ל"זריז" (rapid) שלנו. מה שמתרגם מונחים אלו הוא בדרך כלל מילה שמשמעותה "מאוד" או "בעוצמה", המתלווה לכל פועל של תנועה. כאן טמון רמז לטבעה של הפיסיקה החדשה שלנו. ייתכן שעלינו להציג מונח חדש: I, עוצמה (intensity). לכל דבר ומאורע יהיה I, בין שנתייחס אל הדבר או אל המאורע כמתנועע או רק כמתמשך או מתקיים. אפשר שה-I של מטען חשמלי יתברר כמפל המתח או ככוח האלקטרו-מניע שלו. נשתמש בשעונים על מנת למדוד עוצמות, או בעצם, מספר עוצמות יחסיות, מאחר שעוצמה אבסולוטית של כל דבר שהוא תהיה חסרת מובן. התאוצה, ידידתנו הוותיקה, עדיין תהיה שם, אך ללא ספק תחת שם חדש. אולי נכנה זאת V, לא של מהירות (velocity) אלא של הִשתַנוּת (variation). אפשר שכל הגדילות וההצטברויות תיחשבנה כ-V. לא נזדקק למושג של קצב או שיעור במובנו הזמני, מאחר שמושג זה, בדומה למהירות, מערב זמן מתמטי ולשוני. אנו יודעים כמובן כי כל המדידות הן יחסים (ratios), אך למדידות של עוצמות, הנעשות באמצעות השוואה לעוצמתם הסטנדרטית של שעון או של כוכב לכת, איננו מתייחסים כיחסים יותר מכפי שאנו מתייחסים כך למרחק המוגדר באמצעות השוואה לאמת מידה כלשהי.

מדען מתרבות אחרת, שהשתמשה בזמן ובמהירות, יתקשה להכניס אותנו ללב המושגים הללו. אנחנו נדבר על עוצמתה של תגובה כימית; הוא ידבר על מהירותה, או הקצב שבו היא מתרחשת, מילים שאנו נחשוב בתחילה כי הנן בסך-הכל המילים שהוא משתמש בהן לציון עוצמה בשפתו שלו. באותו אופן, הוא יחשוב בתחילה כי עוצמה היא פשוט המילה שלנו למהירות. בתחילה נסכים, אחר כך נתחיל לא להסכים, ואולי יתבהר לשני הצדדים כי מערכות שונות של רציונליזציה היו בשימוש. הוא יתקשה מאוד להבהיר לנו מה כוונתו האמיתית בדברו על מהירותה של תגובה כימית. לנו לא תהיינה כלל מילים מתאימות. הוא ינסה להסביר את העניין תוך שהוא מדמה זאת לסוס רץ, להבדל בין סוס טוב וסוס עצלן. אנו ננסה להראות לו, בחיוך מתנשא, כי האנלוגיה שלו אף היא עניין של עוצמות שונות, וכי פרט לכך - יש דמיון מועט מאוד בין סוס ובין תגובה כימית בכוס מעבדה. נצביע על כך שסוס רץ נמצא בתנועה יחסית לקרקע, בעוד החומר בכוס הניסויים נמצא במנוחה.

תרומה משמעותית אחת למדע, מבחינתה של נקודת המבט הבלשנית, עשויה להיות פיתוח רב יותר של דרכי ההתבוננות שלנו. לא נוכל עוד לראות בדיאלקטים מאוחרים אחדים של המשפחה ההודו-אירופית, ובטכניקות המְצַדקות הנגזרות מתבניותיה, את פסגת האבולוציה של השכל האנושי, ואף לא נוכל לראות בהתפשטותם העכשווית הרבה תוצאה של הישרדות הכשירים או כל דבר שהוא, זולת כמה אירועים בהיסטוריה - אירועים אשר יוכלו להיקרא מוצלחים אך ורק מנקודת מבטם הצרה של הצדדים המועדפים. הם, ותהליכי המחשבה שלנו עמם, אינם יכולים עוד להיתפש כמשתרעים על פני כל המִנעד של החשיבה והידע, אלא רק כקבוצת כוכבים אחת בתוך ההתפשטות הכוללת של הגלקסיות. הכרה אמיתית במגוון המערכות הלשוניות המשתרעות על פני הגלובוס, מגוון שדרגתו מעל לכל שיעור, נותנת תחושה שאין ממנה מנוס, כי הרוח האנושית עתיקה בצורה בלתי נתפשת; כי האלפים הספורים של שנות ההיסטוריה, המתועדות ברישומים הכתובים שלנו, אינן עולות בעוביין על עוביו של סימון דקיק בעיפרון על גבי הסקלה המודדת את חוויותינו על פני כוכב הלכת הזה; כי האירועים של אותם אלפים אחרונים אינם מבשרים דבר מבחינה התפתחותית [אבולוציונית], כי הגזע לא ידע כל תנופה ולא השיג שום סינתזה שלטת במהלך אלפי השנים הללו, אלא בסך-הכל שיחק מעט עם כמה מן הניסוחים הלשוניים שלו וההשקפות שלו על הטבע, שהם מורשתו של עבר ארוך לאין שיעור. אך לא תחושה זו, ולא הרגשת התלות המסוכנת בכל מה שאנו יודעים על כלים לשוניים, אשר הם עצמם אינם ידועים לנו ברובם הגדול, אל להן לשבור את רוחו של המדע - עליהן לטפח את הענווה המתלווה לכל רוח מדעית אמיתית, ולאסור בכך על היהירות המציבה מכשול בפניהם של כל שיקול-דעת חסר פניות וסקרנות מדעית אמיתית.

לתחילת המאמר
לראש העמוד