בנג'מין לי וורף -
מדע ובלשנות

עמוד 2 מתוך 3 >>>   1   2   3   בחזרה לתוכן העניינים

הפתגם הנפוץ, כי היוצא מן הכלל מעיד על הכלל, טומן בחובו מידה רבה של חכמה, אף-על-פי שמנקודת המבט של הלוגיקה הפורמלית הוא הופך לאבסורד מרגע ש"מעיד" אין פירושו עוד "מעמיד במבחן". המימרה הישנה, מרגע שחדל להיות לה מעמד בלוגיקה, הופכת לפסיכולוגיית מעמקים. מה שהיא עשויה לרמוז לנו בהחלט כיום הוא שאם לכלל אין שום יוצאים מן הכלל, הוא אינו מזוהה ככלל או ככל דבר אחר; הוא מהווה אז חלק מן הרקע של חוויה, רקע שאנו נוטים להישאר בלתי מודעים לו. הואיל ומעולם לא חווינו דבר מנוגד לו, איננו יכולים לבודדו ולנסחו ככלל, עד שאנו נתקלים בדבר מה המפר את הסדירות, ובכך מגדילים את ניסיוננו ומרחיבים את בסיס ההתייחסות שלנו. מצב זה אנלוגי, במידת מה, לכך שלא נחוש בחסרונם של מים אלא משיבשה הבאר לחלוטין, או לכך שלא נבין כי אנו זקוקים לאוויר כל עוד איננו נחנקים.

אילו, למשל, לגזע של אנשים היה ליקוי פיסיולוגי אשר בעטיו יכלו לראות את הצבע הכחול לבדו, ספק אם היו יכולים לנסח את הכלל כי ראו רק כחול. המונח כחול לא יישא שום משמעות מבחינתם, שפתם תחסר הגדרות צבע, והמילים המציינות את תחושותיהם השונות של כחול, תתאמנה ותיתרגמנה למילותינו "בהיר, כהה, לבן, שחור" וכן הלאה, ולא למילה שלנו "כחול". על מנת לנסח את הכלל או הנורמה של ראיית כחול בלבד, הם יזדקקו לרגעים יוצאי דופן שבהם ראו צבעים אחרים. תופעת הגרביטציה יוצרת כלל ללא יוצאי דופן; מיותר לציין כי האדם הבלתי מלומד כלל אינו מודע לכל חוק של משיכה, היות שלעולם לא יעלה בדעתו לחשוב על יקום שבו גופים מתנהגים אחרת מן האופן שבו הם מתנהגים על פני כדור הארץ. כמו הצבע הכחול של הגזע ההיפותטי שלנו, כוח המשיכה הוא חלק מן הרקע של היחיד הבלתי-מלומד, לא דבר-מה שהוא יבודד מן הרקע הזה. החוק לא היה יכול להיות מנוסח, עד אשר גופים שתמיד נפלו נצפו במונחים של עולם אסטרונומי רחב יותר, שהגופים בו נעים במסלולים או הולכים בכיוון זה או אחר.

באופן דומה, בכל פעם שאנו מסובבים את ראשנו, תמונת המקום חולפת על פני הרשתית שלנו, בדיוק כאילו המקום הוא אשר חלף סביבנו. אבל האפקט הזה מצוי ברקע, ואין אנו מזהים אותו; איננו רואים חדר נע סביבנו, אלא אנו מודעים אך ורק לכך שסובבנו את ראשינו בחדר נייח. אם נתבונן בחדות, אגב סיבוב מהיר של הראש או של העיניים, נראה, אמנם לא תנועה, ובכל זאת טשטוש של התמונה בין שני מראות ברורים. בדרך כלל איננו מודעים לטשטוש המתמשך הזה, ונדמה לנו כי אנו צופים בעולם בלתי מטושטש. בכל פעם שאנו חולפים על פני עץ או בית, דמותם על הרשתית משתנה כאילו הסתובבו העץ או הבית על ציר; ובכל זאת, איננו רואים עצים או בתים מסתובבים כאשר אנו מטיילים במהירויות רגילות. לעתים משקפיים לא תואמים יגלו תנועות מוזרות בסביבה בעודנו מתבוננים בה, אך בדרך כלל איננו רואים את התנועה היחסית של הסביבה כאשר אנו נעים; המערך הנפשי שלנו מכוון איכשהו להתעלם מתחומים שלמים של תופעות שהן חובקות-כל עד כדי כך שהן אינן רלוונטיות לחיי היומיום שלנו ולצרכינו.

הלוגיקה הטבעית מכילה שני כשלים: ראשית, היא אינה רואה כי תופעותיה של לשון, מבחינת דוברי לשון זו, נושאות בחלקן הרב אופי של רקע, וככאלה הן מצויות מחוץ לתודעתו הביקורתית ולשליטתו של הדובר הדוגל בלוגיקה טבעית. לפיכך, כאשר מישהו, כלוגיקן טבעי, מדבר על תבונה, על לוגיקה ועל חוקי החשיבה הנכונה, הוא עשוי לצעוד פשוט לאורך עובדות שהן דקדוקיות באופן מובהק, שעל-פי אופיין הן בבחינת הרקע של לשונו שלו או של משפחת השפות שלו, אך אינן בשום פנים ואופן אוניברסליות בכל השפות, ובשום פנים אינן מהוות מצע משותף של חשיבה. שנית, הלוגיקה הטבעית מבלבלת בין הסכמה על נושא, המושגת בעזרת שימוש בשפה, לבין ידיעה על התהליך הלשוני שההסכמה מושגת באמצעותו: כלומר, ממלכתו של המדקדק המבוזה (והמיותר לדעתה). שני דוברים רהוטים, נאמר של אנגלית, מגיעים במהירות לעמק השווה באשר לנושא של דיבורם; הם מסכימים לגבי מושא ההתייחסות של שפתם. אחד מהם, א', יכול לתת הנחיות אשר תבוצענה על-ידי האחר, ב', לשביעות רצונו המוחלטת של א'. מאחר שהם מבינים זה את זה בשלמות כזאת, א' וב', כלוגיקנים טבעיים, מניחים כי הם יודעים כמובן כיצד כל זה נעשה. הם חושבים, למשל, כי זהו פשוט עניין של בחירת מילים לביטוי מחשבות. אם תבקש מא' להסביר כיצד השיג את הסכמתו של ב' ללא קושי, הוא פשוט יחזור בפניך, בקיצור או בהרחבה, על מה שאמר לב'. אין לו שום מושג לגבי התהליך שהיה מעורב בדבר. השיטה המורכבת להפליא של דפוסים וסיווגים לשוניים, אשר מוכרחה להיות לא' ולב' במשותף בטרם יוכלו להתאים את עצמם להסתגל זה לזה, היא כולה בגדר רקע מבחינת א' וב'.

תופעות הרקע הללו הן ממלכתו של המדקדק (grammarian) - או של הבלשן (linguist), אם ניתן לו את כינויו המודרני יותר כמדען. המילה linguist בדיבור הרווח [באנגלית], ובעיקר כפי שהיא מופיעה בעיתונים, פירושה שונה לגמרי: אדם היכול להשיג במהירות הסכמה על תכנים בין אנשים שונים המדברים מספר שפות שונות. מוטב לכנות אדם כזה polyglot או multilingual [רב-לשוני]. בלשנים מדעיים הבינו זה זמן רב כי היכולת לדבר שפה בשטף אינה מעניקה בהכרח ידע בלשני על אודותיה, כלומר את הבנת תופעות הרקע שלה, הבנת המבנה והתהליכים השיטתיים שלה, יותר מכפי שהיכולת לשחק משחק ביליארד מוצלח מעניקה או מחייבת ידע כלשהו על חוקי המכניקה הפועלים על שולחן הביליארד.

המצב כאן אינו שונה מן המצב בכל שטחי המדע האחרים. כל המדענים האמיתיים מתבוננים בראש ובראשונה על תופעות רקע, אשר ככאלה נוגעות מעט מאוד לחיי היומיום שלנו; ובכל זאת, דרכם של מחקריהם היא שהם מבליטים קשר קרוב בין תחומי העובדה הבלתי-משוערים הללו לבין פעילויות אשר נמצאות ללא ספק בחזית, כמו העברת מוצרים, הכנת מזון, טיפול בחולים, או גידול תפוחי אדמה, פעילויות העשויות להשתנות מאוד במהלך הזמן, פשוט בגלל חקירה מדעית טהורה אשר אינה נוגעת בשום אופן לדברים הגולמיים הללו עצמם. הבלשנות מציגה מקרה דומה למדי; תופעות הרקע שהיא עוסקת בהן מצויות בכל הפעילויות החזיתיות שלנו לדיבור ולהשגת הסכמה, בכל חשיבה וויכוח, בכל מקרה של חוק, בוררות, גישור, חוזה, ברית, דעת קהל, שקילת תיאוריות מדעיות, ניסוח תוצאות מדעיות. כל אימת שמושגים אישור או הסכמה בעניינים אנושיים, בין שהמתמטיקה או סימבוליזם מיוחד אחר מהווים חלק מן התהליך ובין שלא, הסכמה זו מושגת באמצעות תהליכים לשוניים, או שאינה מושגת כלל.

כפי שראינו, ידע גלוי (overt) על התהליכים הלשוניים המשמשים להשגת הסכמה איננו הכרחי כדי להגיע להסכמה כלשהי, אך ללא ספק אינו בגדר מכשול; ככל שהעניין סבוך וקשה יותר, כך עשוי ידע מסוג זה להועיל יותר בבירור, עד לנקודה - ואני חושד כי העולם המודרני כבר הגיע אליה - נקודה שהידע הופך בה לא רק למועיל, אלא אף לנחוץ. אפשר לדמות את המצב לזה של ניווט. כל ספינה היוצאת לדרכה נתונה בחיק הכוחות של כדור הארץ; בכל זאת, ילד יוכל לנווט את כלי השיט הקטן שלו סביב נמל ללא כל תועלת מיֶדע בגיאוגרפיה, באסטרונומיה, במתמטיקה, או בפוליטיקה עולמית. בשביל קברניט של אונייה בין-יבשתית, לעומת זאת, מידה של ידע בכל התחומים הללו היא בגדר הכרח.

כאשר בלשנים הצליחו לבחון ביקורתית ומדעית מספר גדול של שפות בעלות דפוסים שונים ביותר, בסיס ההתייחסות שלהם גדל; הם התנסו בכך שתופעות שעד אז הוחזקו כאוניברסליות נקטעות פתאום, וסדר חדש ושלם של משמעויות הגיע להכרתם. נמצא כי המערכת הלשונית המצויה ברקע (במילים אחרות, הדקדוק) של כל שפה איננה אך ורק כלי שעתוק לביטוי רעיונות, אלא היא עצמה המעצבת של הרעיונות (the shaper of ideas), היא התוכנית ומורת-הדרך לפעילותו המנטאלית של היחיד, לאופן שבו הוא מנתח את רשמיו, לדרך שבה הוא עושה סינתזה לנכס המנטאלי שהוא סוחר בו. ניסוח רעיונות איננו תהליך עצמאי, רציונלי לגמרי במובן הישן, אלא מהווה חלק מדקדוק ספציפי, והוא משתנה - בין שבמעט ובין שבהרבה - בין דקדוקים שונים. אנו חותכים את הטבע בקווים שסומנו למעננו על-ידי שפת אמנו. את הקטגוריות ואת הסוגים שאנו מבודדים מעולם התופעות איננו מוצאים שם משום שהם ניצבים לנגד עיניו של כל צופה; להפך, העולם נוכח כזרימה קליידוסקופית של רשמים, שעלינו לארגנה באמצעות שכלנו - ופירושו של דבר, במידה רבה, באמצעות המערכות הלשוניות אשר בשכלנו. האופן שבו אנו מחלקים את הטבע לחתיכות, מארגנים אותו למושגים ומייחסים לו משמעויות, כרוך בכך שאנחנו צדדים בהסכם לארגנו בדרך זאת - הסכם אשר אוחז בכל קהילת הדיבור שלנו ואשר מקודד בדפוסי השפה שלנו. ההסכם הוא, כמובן, מרומז ובלתי מוצהר, אך תנאיו מחייבים לכל דבר; אין באפשרותנו לדבר כלל אלא על-ידי הצטרפות לארגונם ולסיווגם של הנתונים כפי שמכתיב זאת ההסכם.

העובדה הזאת משמעותית ביותר למדע המודרני, כיוון שפירושה הוא כי שום יחיד אינו חופשי לתאר את הטבע לחלוטין ללא משוא פנים, אלא הוא כבול לאופנים מסוימים של פרשנות גם כאשר הוא חש עצמו חופשי לגמרי. האדם הקרוב ביותר לחופש מהיבטים אלו יהיה הבלשן, המצוי במגוון רחב מאוד של מערכות לשוניות שונות ביותר. לעת עתה אין שום בלשן המצוי בעמדה שכזאת. באופן זה אנו נחשפים לעיקרון חדש של יחסיות, הגורס כי אותה עדות פיסיקלית אינה מובילה את כל הצופים לאותה תמונה של היקום, אלא אם כן הרקע הלשוני שלהם דומה או ניתן לכיול בדרך זו או אחרת.

איור 2. לשונות מסווגות פריטי חוויה בצורה שונה. הסוג המתאים למילה אחת ולמחשבה אחת בשפה א' עשוי להופיע בשפה ב' כשני סוגים או יותר התואמים לשתי מילים ומחשבות או יותר.

מסקנה מפתיעה זו אינה נראית כל-כך לעין, אם אנו משווים אך ורק את לשונותינו האירופיות המודרניות, אולי בתוספת לטינית או יוונית (לשם הטעם הטוב). בין לשונות אלו קיימת תמימות דעים באשר לדפוס הראשי שלהן, אשר נדמה בתחילה כי הוא מחזק את הלוגיקה הטבעית. אך תמימות הדעים הזאת קיימת רק משום שלשונות אלו הן כולן דיאלקטים הודו-אירופיים שנוצרו על-פי אותה מתכונת בסיסית, בהיותן, מבחינה היסטורית, הסתעפויות של מה שהיה פעם קהילת דיבור אחת; משום שהדיאלקטים המודרניים השתתפו זמן רב בבניית תרבות משותפת; ומשום שחלק גדול מתרבות זאת, מצִדהּ האינטלקטואלי יותר, נובע מן הרקע הלשוני של הלטינית והיוונית. קבוצת הלשונות הזאת מספקת כך את המקרה המיוחד, הפותח ב"אלא אם כן", בהצהרת עקרון היחסיות הלשונית שהובאה בסוף הפסקה הקודמת. מכוח תנאי זה מתקיימת תמימות הדעים באשר לתיאור העולם בקהילת המדענים המודרניים. אבל יש להדגיש כי "כל הצופים המודרניים דוברי הודו-אירופית" אינו זהה ל"כל הצופים". העובדה, כי מדענים מודרניים סינים או טורקים מתארים את העולם באותם מונחים כמו מדענים מערביים, פירושה רק כי לקחו על עצמם בפועל את מערכת הצידוקים המערבית בשלמותה, לא כי אישרו את המערכת הזאת מעמדות התצפית הטבעיות שלהם.

לעמוד הבא
לראש העמוד