סיפורה של היפותזת וורף

עמוד 6 מתוך 6 >>>   1   2   3   4   5   6  

טענתם של לנברג ובראון היתה איפוא כי דוברי כל השפות עושים למעשה את אותן הבחנות, וכי אין זה חשוב אם נדרשת לשם כך מילה אחת או משפט שלם. על בסיס זה הם חקרו את הקידוד הלשוני של צבעים שונים בתוך השפה האנגלית. הבחירה בצבעים היתה אומללה יחסית, משום ששמות הצבעים - בשונה למשל ממספרים, ממין, ממרחק פיסי או מיידוע - אינם מהווים גורם מהותי במבנה השפה האנגלית, וככל הנראה גם לא באף שפה אחרת, אלא מהווים אך ורק מילים (שמות עצם, שמות תואר וכדו') מתוך הלקסיקון הכולל של השפה. העובדה היחידה בשפה האנגלית שיכלה לשמש כמוטיבציה לבחירה בצבעים היתה קיומה של הלקסמה (המילה) האנגלית color, "צבע", המאפשרת להכליל מילים כמו "ירוק", "לבן" ו"סגול" - דבר היוצר תחושה של אחדות בין המושגים האלה אצל דוברי האנגלית (וגם העברית), אך שקיומו אינו מובטח בכל שפה. פרט זה לא נבדק למעשה על-ידי לנברג, בראון וממשיכיהם בחקר הצבעים.

לנברג ובראון התבססו, כאמור, על מציאות שהם תפשו כאובייקטיבית, ולשם כך הם פנו להגדרה "המדעית" של מושג הצבע, קטגוריה המורכבת משלושה ממדים פסיכופיסיים: הגוון, מידת הבהירות של הצבע, והשאלה באיזו מידה הצבע רווי. הגדרה זו לא רק שהנה שונה מהרגלי החשיבה שלנו, ממה שדוברי אנגלים מחשיבים בדרך-כלל כ"צבע", אלא היא אף מזניחה מספר גורמים: היא מניחה כי מידת הברק חייבת להיות זהה בכל הלוחיות עם דגימות הצבע המוצגות לנבדקים, כלומר, שהיבט זה איננו חלק ממושג הצבע, וכי אין רלוונטיות לכך ששפה עשויה לערב את גורם הברק במושגי הצבע שלה (ואכן, ב- 1955 נמצא תיאור של שפה כזאת, שפת הָאנוּנוֹאוֹ, הכורכת יחדיו גורמים של ברק וגוון). לנברג ובראון למעשה טוענים: שלושת הגורמים הללו אכן קיימים, והם ממצים את מושג ה"צבע"; אנחנו רק גילינו אותם (מחדש), ועתה אנחנו רשאים להשתמש בהם כבסיס להשוואה. ההנחה שלהם בדבר קיומה של חוויה אוניברסלית ששמה "צבע", או "ירוק", אינה שונה בהרבה מן הטענה שלהם בדבר האוניברסליות של המושג "שלג".

כדי להבין עד כמה מושג הצבע איננו מובן מאליו, אפילו לא בתוך השפה האנגלית, נשים לב לעובדה הבאה: אפשר לטעון, למשל, כי רוב מונחי הצבע באנגלית מתייחסים למעשה לגוון בלבד (אדום, כחול, ירוק - בתוך טווח נרחב למדי של בהירות ושל ריווי), וכי שחור ולבן אינם כלל מונחי צבע. לוסי נותן דוגמא לכך מתוך אחד ממחקרי הצבע המאוחרים יותר, זה של ברלין (Berlin) וקיי (Kay) מ1969. במאמרם הם מסבירים כי בביצוע המחקר הם השתמשו בסט של "329 לוחיות צבעוניות" (color chips), ואחר-כך מסבירים: "הסט היה מורכב מ320 לוחיות צבעוניות (color chips)… ומתשע לוחיות בגוון ניטראלי (לבן, שחור ואפורים)". כלומר, המושג color משמש כאן בשתי דרכים שונות; או במילים אחרות, פתאום יש לנו כאן עסק עם צבעים לא צבעוניים! הבעיה נעוצה איפוא בכך שמחקרי הצבעים ניסו לקחת מושג שאיננו פשוט כלל, ולצאת מנקודת הנחה כי קיימת שיטה אובייקטיבית ואוניברסלית היכולה לשמש ללא כל קושי להשוואה בין-תרבותית. גישה זו כמעט הכריחה את הממצאים להיות כאלה שרק יחזקו את תחושת האוניברסליות של המשגת הצבעים, ויטשטשו את ההבדלים בין השפות.

מסקנותיהם של לנברג ובראון התמקדו בעיקר בהרחבתו של חוק זִיפְּף (Zipf), שטען בין השאר כי בשפה נתונה המילים המשמשות לעתים קרובות נוטות להיות קצרות יותר ממילים המשמשות בתדירות נמוכה. על-פי שיטתם, ניתן להעמיד את ממצאיו של וורף על עקרונות פונקציונליסטיים: דוברי אנגלית נדרשים פחות מאסקימואים להבחין בין סוגים שונים של שלג (או נוהגים להבחין בין סוגים אלה לעתים רחוקות יותר), ולכן אך טבעי שהם יהיו זקוקים למשפט שלם היכן שהאסקימואים ממצים את העניין במילה אחת. זוהי הרחבה מעניינת, אך אין היא קשורה לניסיון להוכיח או להפריך את היפותזת וורף, ואף אינה מסקנה המתחייבת ממנה. על כל פנים, ניכר כאן כי על-פי לנברג ובראון אין כל פער בהמשגת המציאות בין דוברי השפות השונות, אלא רק במידת ההבחנה המצויה בקידוד הלשוני וברמת הזמינות של ההבחנה הזאת.

המחקר של לנברג ובראון לא ענה על השאלות הבסיסיות של וורף לגבי השפעת ההבדלים בין השפות על הרגלי החשיבה, בין השאר משום שהפרשנות המחודשת שהם נתנו לדבריו לא הצריכה למעשה - מוזר ככל שהדבר יישמע - כל מחקר השוואתי בין-לשוני. ההשוואה נעשתה כהשוואה תפישתית-תרבותית בלבד, ושפה אחת בלבד - האנגלית - שימשה כנקודת ההתייחסות. כך למשל הם ניסחו את תוצאותיו של מחקר שערכו בשבט הזוּני, שבט אינדיאני מניו מקסיקו, ומעניין לראות כיצד הציגו את ממצאיהם:

לקסיקון הצבעים בזוּני מקודד את הצבעים שאנו קוראים להם כתום (orange) וצהוב (yellow) באמצעות מונח יחיד. דוברי זוּני חד-לשוניים התבלבלו במבחני הזיהוי שלנו לעתים קרובות בין כתום לצהוב מתוך סדרת הגירויים שלנו. דוברי האנגלית שלנו מעולם לא עשו את השגיאה הזאת. זוהי הבחנה בעלת קידודיות גבוהה ביותר באנגלית וקידודיות נמוכה ביותר בזוּני.

שימו לב מה קורה כשאין כל פקפוק באוניברסליות של המטא-שפה: אנחנו, כדוברי אנגלית, יוצאים אלה שמיטיבים להבחין בין הצבעים. הזוני הם אלה ש"מתבלבלים" ועושים "שגיאות". טיעונם של לנברג ובראון נמשך בערך באותה צורה שנתיים אחר-כך:

… החזרה על ניסוי הזיהוי עם הזוּני היתה מדהימה באמת. באנגלית, כתום וצהוב הן קטגוריות הצבעים המוגדרות בצורה החדה ביותר, ובהתאם לכך, המוקדים שלהם זכו לניקוד הגבוה ביותר במבחני הזיהוי אצל אמריקאים. אבל זוּני חד-לשוניים לא מבחינים בכלל בין כתום ובין צהוב. האזור הזה נתפס אצלם במלואו על-ידי קטגוריה אחת. זה מדהים שאף לא זוּני חד-לשוני אחד [לנברג ובראון בחנו ארבעה דוברי זוני כאלה] זיהה נכון לא את הכתום ולא את הצהוב.

מה שאמור להישמע כמו חיזוק להיפותזת וורף זר למעשה לחלוטין להנחות של "תורת היחסות הבלשנית". אנחנו רק יכולים ללמוד כי דוברי אנגלית מבחינים בין הצבעים כתום וצהוב, בעוד שדוברי זוּני אינם מבחינים בהבדל הזה, ועושים טעויות בזיהוי של הצבעים הללו.

הדור השני של מחקרי הצבעים, שראשיתו בפרסום מחקרם של ברלין (Berlin) וקיי (Kay) ב1969, עסק בחיפוש אחר אוניברסלים בתפישת הצבע. ממצאיהם של ברלין וקיי היו מהותיים ביותר, וכדאי לבחון אותם, גם אם בקצרה, משום שברלין וקיי סברו כי הצליחו להפריך במחקרם את היפותזת וורף. ברלין וקיי ניסחו קריטריון לזיהוי "מונח צבע בסיסי" (basic color term). על סמך הקריטריון שפיתחו, הם הגיעו לכמה מאפיינים אוניברסליים מעניינים של מונחי הצבע שהגדירו: כאשר מספר "מונחי הצבע הבסיסיים" בשפה נתונה ידוע, ניתן לנבא עד רמה מסוימת מה הם יהיו. למשל, אם ידוע כי בשפה מסוימת יש ארבעה מונחי צבע, אפשר לקבוע בוודאות כי הם יהיו "שחור", "לבן", "אדום", וכי הצבע הרביעי יהיה "צהוב" או "ירוק"; אם ידוע כי בשפה מסוימת יש שמונה מונחים כאלה, ניתן לקבוע בוודאות כי הם יהיו ""שחור", "לבן", "אדום", "צהוב", "ירוק", "חום", "כחול", וכי הצבע השמיני יהיה אחד מהצבעים הבאים: "ורוד", "אפור", "כתום" או "סגול". הם הניחו כי סדר צבעים זה משקף סדר אבולוציוני הכרחי, אוניברסלי, שבו שפות מוסיפות ללקסיקון שלהן צבעים חדשים. ויותר מכך - הם הראו כי מוקדי הצבעים "המובהקים" על גבי הספקטרום דומים למדי בין השפות השונות.

במחקר מאוחר יותר, שנערך ב- 1978 על-ידי קיי (Kay) ומקדניאל (McDaniel), נעשו כמה תיקונים לרעיון זה על סמך ממצאים חדשים. קיי ומקדניאל ביססו את נתוניהם על מחקר פיסיולוגי, ואמרו כי מדובר ב"דיפרנציאציה פרוגרסיבית של קטגוריות צבעים" יותר מאשר סתם בהוספה שיטתית של מוקדים של גבי הספקטרום. במילים אחרות, הם הכירו בכך שכאשר לשפה כלשהי יש רק שלוש מילות צבע - "שחור", "לבן" ו"אדום" - המשמעות של "שחור" או של "אדום" אינה אותה המשמעות של הצבעים האלה כאשר יש בשפה עוד חמישה או עוד שמונה מונחי צבע.

מגמה זו בחקר הצבעים אכן הגיעה להישגים מרשימים בתור דוגמא למחקר טיפולוגי. מחקרם של ברלין וקיי הראה כי קיימים רק 33 צירופי צבעים אפשריים בכל שפה שהיא. עם זאת, קבלתנו את ממצאי המחקר שלהם תלויה, כמובן, בהסכמתנו לקטגוריית "הצבעים הבסיסיים" שניסחו - וזהו בדיוק החלק שהם אינם נותנים לו כל צידוק תיאורטי פורמלי. מטרתם היתה להגדיר את רשימת הצבעים כרשימה שדוברי אנגלית יוכלו להסכים לגביה, והם יצרו תערובת של קריטריונים שמטרתה היתה לסלק מן הרשימה את כל מה שלא היה רצוי בה. הקריטריונים כללו גורמים צורניים (סטטוס מוֹנוֹלֶקסֶמי - כלומר צבעים המורכבים ממילת יסוד אחת), גורמים של תחולה (צבעים החלים על תחום רחב של עצמים, כלומר לא מילים המתייחסות רק לעלים או לעור או לשיער) ותגובות התנהגותיות (כלומר, צבעים כאלה שאם נבקש מאנשים לציין מה הצבעים שהם מכירים, צבעים אלו יופיעו בתחילת הרשימה). השימוש בקריטריונים אלה (בצירוף קריטריונים נלווים) מייצר את רשימת הצבעים באנגלית. הקריטריונים האלה נראו כה אינטואיטיביים ומשכנעים לדוברי אנגלית, עד שהם התקבלו כמעט ללא כל עוררין בקהילה המדעית, אף-על-פי שהם שימשו בצורה לא קונסיסטנטית אפילו באנגלית. אך איזו משמעות יש לקריטריונים האלה לגבי שפה שאין בה מונח-על לצבע? איזו משמעות יש לכך שאנו מסלקים מן הרשימה מונחים בשפות שונות רק משום שהם נראים לנו "מורכבים" מדי (למשל "בצבע קינמון" במקום "חום")? ואם נניח שיש שפה שיש בה רק שחור ולבן, האם ניתן להעלות על הדעת שדוברי אותה שפה מגדירים את המונחים הללו בתור "רשימת צבעים"?

על כל פנים, לענייננו, נראה כי מחקריהם של ברלין וקיי ושל קיי ומקדניאל, אף-על-פי שנתפשו כהפרכה של היפותזת וורף, אינם נוגעים לה במישרין. כפי שכבר ראינו, וורף, אף-על-פי שטען כי ההבדלים בין השפות משמעותיים וחשובים, מעולם לא שלל את האפשרות למציאת אוניברסלים סמנטיים. הוא אף תמך בכוונה להשוות בין שפות ולהגיע להכללות הן באופן תיאורטי והן מתוך כוונה לפתח מינוח השוואתי שאינו מוּטֶה. על מידת ההטיה של המחקר הספציפי הזה אפשר, כאמור, לערער; אך בכל אופן, גם מחקר זה, שהביא אמנם לשינוי ולפריצת דרך במסורת של מחקרי הצבעים, לא התייחס למעשה לרעיונותיו של וורף או לעדויות שסיפק.

מחקרי צבע נוספים מן הדור השני, כגון אלה של היידר (Heider - המפרסמת מאז 1973 תחת השם אלינור רוש, Rosch), של לוסי (Lucy) ושוודר (Shweder), של קיי (Kay) וקמפטון (Kempton) - המשיכו בדרך-כלל את הקו של החיפוש אחר תכונות אוניברסליות, והתמקדו אף הם במאפיינים תפישתיים: הם ניסו לבחון האם הדלות במונחי צבע בסיסיים - שוב, על-פי הגדרתם של ברלין וקיי - משפיעה על האופן שבו אנו תופשים או זוכרים צבעים. הם הגיעו למסקנה כי אכן בתחום הצבעים יש השפעה מכרעת למנגנון הפיסיולוגי של ראיית הצבעים, אם כי מצאו גם עדויות לכך שלקסיקון הצבעים בשפה עשוי להשפיע על השיפוט, ואף לגבור לעתים על גורמים תפישתיים.

ניתן לסכם ולומר כי מחקר צבעים זה, כמו מחקרים רבים נוספים בתחום האנתרופולוגיה הקוגניטיבית, היה רק משיק להיפותזת וורף, ולא התמודד עמה באופן ישיר. טענתם של ברלין וקיי, כי מציאתם של אוניברסלים קוגניטיביים מפריכה את ההיפותזה, מזניחה כמה היבטים חשובים של החיפוש הזה אחר אוניברסלים. כל המפעל המחקרי הזה התאפיין בנטייה לצמצם בצורה דרמטית את מגוון האפשרויות הלשוניות לדיון במספר מצומצם ביותר של פריטים לקסיקליים, על מנת להקל על ההשוואה, והיא התעלמה ממגוון הדפוסים הקיים בפועל ומן המימושים השונים שלו מבחינה דקדוקית. מחקרים אלו התאפיינו, בגלל התמקדותם בדפוסים משותפים, גם בחוסר תשומת לב למשמעות התרבותית והקוגניטיבית של ההבדלים שכן קיימים. ובנוסף, כל אימת שנמצאה אפשרות לאוניברסל קוגניטיבי כזה, החוקרים מיהרו לבסס אותו באורגניזם האנושי או בסביבה הפיסית, ולא בשפה. כך הפכה השפה, שהיתה אמורה להיות אחד הגורמים הנבדקים במחקר, למשתנה תלוי - לנתון שהוא רק נגזרת של גורמים אחרים. הנחת האיזומורפיה, המידה המשותפת, בין שפה למחשבה, שבאה לידי ביטוי בין היתר בבחירת האנגלית כמטא-שפה אוניברסלית, לא איפשרה למעשה - בצירוף שלוש הבעיות שהוזכרו לעיל - לבחון את שאלת אמיתותה של היפותזת וורף.

בהחלט ייתכן, כי היפותזת וורף היא אכן אחת מאותן טענות שלעולם לא יהיה ניתן להוכיחן או להפריכן - כי היא שייכת לאותן טענות שאפשר להאמין בהן או לא, להשתכנע מהן או לא, על סמך ההיכרות שלנו עם כל מיני ממצאים שאנו תופשים כרלוונטיים לעניין, אבל לא ניתן לתכנן ניסוי תצפיתי שיוכיח באופן חד-משמעי שהן נכונות. במובן זה, ייתכן כי היפותזת וורף, בין שאנחנו מקבלים אותה או דוחים אותה, היא - בדומה לכל תיאוריה - יותר בגדר הצעה למחשבה ולמסגרת הסברית מאשר תשתית לניסוי קונקרטי במעבדה.

לתחילת המאמר
לראש העמוד