סיפורה של היפותזת וורף

עמוד 5 מתוך 6 >>>   1   2   3   4   5   6  

האם היפותזת וורף נכונה?

ננסה עתה לחזור ולהתייחס אל התיאוריה של וורף כאל היפותזה מדעית לכל דבר, ולבחון את המסכת הארוכה של המחקרים האמפיריים אשר ביקשו להפריך או לאשש אותה. כפי שרמזנו כבר, הטענה כי לא ניתן להוכיח את היפותזת וורף שימשה פעמים רבות מאוד בתור טיעון נגדה, אך נראה כי תוצאות הניסויים שנערכו בתחום מעולם לא היו חד-משמעיות.

אחד הניסויים המפורסמים היה זה של אריק לנברג (Lenneberg, 1921 - 1975) ורוג'ר בראון (Brown) מ1954, שעסק בתחום של ראיית צבעים. לנברג הניח כי אם אכן תפישת המציאות שונה משפה לשפה, אנו עשויים לגלות כי אוצר המילים המשמש לתיאור צבעים יהיה שונה בצורה ניכרת בין השפות. ואכן, כיום אנחנו יודעים כי בשפות מסוימות יש רק שתיים או שלוש מילים בסיסיות לתיאור צבעים, שפות אחרות נוטות לאחד תחת אותו שם טווחים של צבעים המוגדרים בשפות אחרות על-ידי מילים שונות וכדו'.

מחקרם של לנברג ובראון יצר מסורת של ניסויים פסיכו-לינגוויסטיים בתחום הצבעים, שרכשו עם הזמן מתודולוגיה עקבית פחות או יותר. התהליך הבסיסי היה להציג לנשאלים סדרות של צבעים, ולבחון את האופן שבו הם מזהים אותם, זוכרים אותם וכו'. על-פי החוקר ג'ון לוסי (Lucy), המחקרים בתחום הצבעים נחלקו לשתי תקופות - תקופה ראשונה (1953 - 1968), שבה נבחנה השאלה, האם השפה קובעת את המחשבה ("היפותזת וורף החזקה"), ותקופה שנייה (1969 - 1978), שבה נבחנה השפה כמשקפת את המחשבה ("היפותזת וורף החלשה"); עם זאת, טוען לוסי, בשתי התקופות התבסס המחקר על הנחות תיאורטיות מסוימות, שהיה להן משקל מכריע על התוצאות.

בשנים האחרונות יש נטייה הולכת וגוברת מצד חוקרים (בראון, קיי, מקדניאל, הרדין, רוש), לראות את הבחירה בתחום הצבעים כבחירה לא מוצלחת במיוחד, אם רצוננו לבחון את אמיתותה של היפותזת וורף, לאור התחושה כי בתחום זה מכתיבה דווקא הפיסיולוגיה של ראיית הצבעים את מבנה השפה. ובכל זאת, נראה כי הבעיה העיקרית עם המחקר בתחום הצבעים לא היתה נעוצה דווקא בצבעים כשלעצמם, אלא באופן שבו הבעיה נתפשה על-ידי החוקרים. למעשה, המתודולוגיה מאחורי מחקרים אלה כללה בלי משים ניסוח מחודש של היפותזת וורף, שהיה שונה בתכלית מטענותיו של וורף עצמו: ניסוחו של לנברג, שניסה לגרום לה "ליישר קו" עם שיטות המחקר ועם תחומי העניין המסורתיים של הפסיכולוגיה.

לנברג ניסה לפתח פרוצדורה להשוואה ולאפיון "אובייקטיביים" של קטגוריות לשונית, שתוכל לבחון אם היפותזת וורף נכונה. כדי לעשות זאת, הוא בחר להתמקד בתהליכים קוגניטיביים, ולהתעלם מן התוכן המשותף, או מן הקטגוריות הפרשניות של המחשבה, שהיו במוקד התעניינותם של וורף ושל הבלשנים האנתרופולוגיים. במילים אחרות, לנברג הניח בצד את "התוכן" התרבותי של המחשבה, והתמקד ב"תהליכים" קוגניטיביים. מעבר לכך, לנברג שאל: "האם המבנה של שפה נתונה משפיע על המחשבות (או על הפוטנציאל המחשבתי), על הזיכרון, על התפישה, על יכולת הלמידה של אלה המדברים באותה שפה?" - כלומר, הוא ניסה לבחון אם הפוטנציאל האינטלקטואלי (למידה, זיכרון וכו') מושפע מן השפה, ללא כל התחשבות בכוונתו המקורית של וורף - כפי שכבר ראינו - לבחון את צורת החשיבה היומיומית, השגרתית, הרגילה (habitual thought). וורף לא ניסה לטעון דבר לגבי כשירותם האינטלקטואלית של המשתמשים בשפות השונות. אבל מבחינת לנברג, הוכחה להיפותזת וורף תימצא אם נצליח להוכיח כי דוברים בשפות מסוימות מוגבלים מבחינה אינטלקטואלית - בהשוואה לדוברים בשפות אחרות - בהבנה, בניתוח או בלמידה של נושאים מסוימים.

המטרה מאחורי הפסיכולוגיזציה הזאת של ההיפותזה היתה לאפשר חיפוש אחר אוניברסלים "מדעיים" ו"אובייקטיביים" לכאורה, כמו למשל רצף הצבעים, אשר ביחס אליהם יהיה ניתן לבדוק את כשירותם האינטלקטואלית של הנבדקים. לאחר שלנברג ניסח את הבעיה מחדש בצורה זו, הוא התפנה לבקר את הגישות הקודמות לעניין זה, ובייחוד את גישתו של וורף. ראשית, הוא ביקר את וורף על טכניקת התרגום שהשתמש בה כדי להראות הבדלים בין שפות; הבדלים רבים בטיפול הלשוני של אירועים כמו ניקוי רובה בחוטר אין פירושם בהכרח הבדלים תואמים בתפישה של אותו אירוע, אלא הם עשויים להיות רק תוצאה של פיתוחים מטאפוריים שונים בשפה, שהדוברים אינם מודעים אליהם (כשם שדוברי אנגלית, הקוראים לארוחת הבוקר breakfast, אינם חושבים בהכרח על ארוחת הבוקר כעל breaking a fast, כעל "שבירת הצום" של הלילה). שנית, לנברג התעקש על כך שבטרם נתפנה לבחון אם יש התאמה בין אירועים לשוניים ולא-לשוניים, יש לבחון ולהגדיר את השניים במנותק, על מנת שלא נניח את המבוקש בעבודתנו.

הביקורת של לנברג על שיטת התרגום אכן מצביעה על נקודת תורפה עיקרית בשיטתו וורף. למעשה, היא מתקשרת לביקורת פילוסופית עמוקה ביותר המושמעת לא רק כלפי שיטתו של וורף, אלא כלפי המתודה הבלשנית בכללה. הפילוסוף וילרד ון אורמן קוויין (Quine, 1908 - 2000) העלה טענות כבדות משקל בכמה ממאמריו בנוגע לכך שהבלשנות אינה יכולה להיעשות באופן אמפירי-תיאורי בלבד, וכי היא מחויבת להניח מראש מושג של משמעות. יתרה מזו: אין דרך לדעת בוודאות מה משמעותן של מילים בשפה לא מוכרת, כלומר לעשות "תרגום רדיקלי", בלשונו של קוויין, אשר בו, אם אדם כלשהו המדבר בשפה "אקזוטית" מצביע בלב הג'ונגל על ארנבת ואומר לנו "גאבאגאי", לעולם לא נוכל להיות בטוחים לגמרי למה הוא התכוון.

אך זה איננו בדיוק מה שלנברג ביקש לטעון. למעשה, לא השיטה שלנברג הציע כחלופה לשיטתו של וורף, ולא אף שיטה בלשנית או פסיכו-בלשנית אחרת, עומדת בפני הביקורת הרדיקלית והקולעת של קוויין. על כל פנים, אם נפחית מן הרדיקליות של הטענות וננסה להתאימן לרמה שבה לנברג טוען אותן, קשה לטעון כי פרוצדורת "התרגום" של וורף שונה בהרבה מכל ניתוח סטרוקטורלי-בלשני אחר - ברוב מאמריו הוא הסתמך על ניתוח סטרוקטורלי משווה, שאינו חף מבעיות, אך עדיין מונח בבסיס כל טענה בלשנית כמעט. נראה כי מה שהעסיק את לנברג בבעיה זו לא היה הניסיון לבחון באורח מעמיק את בעיית המשמעות, אלא רצונו להתמקד בשקילות רפרנציאלית פרגמטית - היכולת להסיק על הקשר בין שפה ומחשבה מתוך פעולה פשוטה לכאורה של הצבעה על צבע מסוים, למשל, וקבלת תשובה מוגדרת.

גם ביקורתו השנייה של לנברג, כי וורף הניח את המבוקש, כלומר הניח מראש את קיומו של מנגנון המקשר בין שפה למחשבה, וכי יש להפריד לחלוטין בין השתיים בטרם ייבדק הקשר ביניהן, אינה במקומה: אכן, קשה לטעון לגבי וורף כי תכלית דבריו היתה להוכיח את קיומו של קשר בין שפה למחשבה, משום שוורף באמת הניח את קיומו של קשר כזה, ולא ניסה להוכיח אותו. בכל זאת, לנברג זיהה כאן את אחד ההיבטים שאינם מפותחים די הצורך בתיאוריה של וורף: וורף מעולם לא הצליח לפרט בצורה מלאה כיצד המנגנון הזה עובד. וורף ניסה לתאר מנגנון המבוסס על השפעות אנלוגיות, אך מעצם העובדה כי לנברג אינו מתייחס כלל לאפשרות זו, ניתן להסיק כי סוג זה של פתרון איננו מקובל עליו. על כל פנים, מקריאת ביקורתו של לנברג קשה שלא להתרשם כי יותר משהיא נובעת מהכרח לוגי, היא נובעת מהעדפתו של לנברג לעיסוק בפוטנציאל עיבודי-קוגניטיבי, על פני העיסוק של וורף עצמו במושגים יומיומיים-שגרתיים.

הדוגמא הבאה תמחיש אולי את הפער העצום בין כוונתו המקורית של וורף לבין הניסוח המחודש שלה בידי לנברג: הדוגמא מתייחסת למקרה שוורף הביא מתוך ניסיונו כמפקח שריפות. וורף ניסה להמחיש כיצד אנשים עלולים לחשוב כי אין סכנה אם יעשנו ליד חבית דלק כאשר היא ריקה (עמ' 168 - 169 במהדורה העברית). חבית ריקה עלולה להיות מסוכנת בהרבה מחבית מלאה, משום שהיא מכילה אדים נפיצים, אבל, אומר וורף, המחשבה כי החבית "ריקה" (empty) היא אשר יוצרת את התחושה כי "אין דלק", ולכן בטוח לעשן בקרבתה. כלומר, עצם הרעיון המתמצה בשימוש במילה "ריקה", בהמשגה לשונית מסוימת, הוא אשר עשוי לגרום לשיפוט מוטעה. על כך אומר לנברג:

אינני יכול לקבל זאת כראיה לכך שההתנהגות מושפעת על-ידי השפה. האנגלית מסוגלת בבירור להבחין בין חבית מלאה באדים נפיצים, בין חבית מלאה באוויר, ובין חבית שהיא ריקה מכל חומר. עצם המשפט שנתתי הוא עדות לכך. האיש שגרם לשריפה היה יכול להחליף את המילה "ריקה" ב"מלאה באדים נפיצים". העובדה שלא עשה זאת (כמו גם התנהגותו הבלתי-אחראית) מצביעה על חוסר ניסיון עם אדים נפיצים, אולי גם על אי-ידיעה מוחלטת באשר לקיומם. העובדה הלשונית - או מוטב לומר הסגנונית - כי המילה "ריקה" הופיעה בדו"ח של אותו אדם לחברת הביטוח, היתה מעניינת אילו וורף הראה בו בזמן כי לאדם הזה היה ניסיון וידע רב על האדים הנפיצים המצויים בחביות דלק שרוקנו. את זה וורף לא ניסה לעשות. בקיצור, ההנחה הבסיסית כי השפה משפיעה על התנהגות לא-לשונית נובעת מבחינתן של עובדות לשוניות. לפיכך אין כל תרומה להיפותזה מעין זו כאשר מצביעים בחזרה על אותן עובדות לשוניות או על [עובדות לשוניות] דומות.

כאן אנו רואים בצורה מובהקת את העדפתו של לנברג לעסוק ב"פוטנציאל", או בכשירויות - דבר שאינו מצוי כלל בהיפותזת וורף המקורית. וורף לא טען כל טענה לגבי השאלה, מה ניתן לומר באנגלית, או למה האנגלית מסוגלת, אלא ניסה לשאול מה אומרים בפועל, בדרך-כלל, באופן טיפוסי. אפשר להבין את העדפתו של לנברג לעסוק ביכולות, אך היא בשום פנים איננה עדיפה מבחינה לוגית, ובמובנים מסוימים היא אף פחות מחייבת מזו של וורף. עצם שיטת המחקר שלנברג הציע בתחום הצבעים מתעלמת באופן מכוון, כפי שנראה מייד, מהרבה דברים שניתן לומר על צבעים בשפות שונות, ומעדיפה להתמקד באוסף מאוד מצומצם של מונחי צבע נפוצים. אך מעבר לכך, האנקדוטה הקטנה שסיפק וורף על אותו אחד שבחר לעשן ליד חבית משום שהגדיר אותה כ"ריקה", בצד אינספור ראיות אתנוגרפיות (או "תרבותיות"), אינן מאפשרות לטעון כי המהלך של וורף היה מעגלי, או כי התעלם ממציאות ומהתנהגות חוץ-לשונית.

הטענה של לנברג, כי השימוש במילה "ריקה" מצביע על העדר ידע מוקדם על קיומם של אדים נפיצים, היא למעשה היפוך גמור של טענתו של וורף, והחלפתה בטענה כי הצורה הלשונית נובעת מן הניסיון האישי, או משקפת אותו, ולא להפך. זו היתה ההנחה הסמויה של לנברג עצמו, והוא חש כי וורף חייב לסתור אותה על מנת להמשיך בטיעונו. אך גם אם נקבל את הנחתו של לנברג, כי השימוש במילה "ריקה" מצביע על חוסר מודעות לסכנה, לנברג אינו מעלה את השאלה העמוקה יותר: כיצד מתהווים דפוסי חשיבה כאלה מלכתחילה? מדוע הקישור שאנחנו עושים, בין חביות דלק מלאות לסכנת התלקחות, אינו נמשך "באופן טבעי" ובאותה עוצמה כאשר אנחנו חושבים על חביות דלק משומשות? בקיצור, נראה כי לנברג סילק כאן יותר מדי: אילו זיהינו את השפעת השפה על הפרשנות שלנו לסיטואציות חדשות (כלומר, דווקא כאשר איננו יודעים דבר על אדים נפיצים ואנחנו נתקלים בהם בפעם הראשונה) - היה בכך הישג פסיכולוגי לא קטן. אך בעיני לנברג זהו המקרה הלא מעניין - ההתמקדות שלו במה שאנחנו "אמורים" לדעת על סיטואציה זו או אחרת אינה יותר מאשר היבט נוסף של ההתמקדות שלו בידע פוטנציאלי לעומת הידע שלנו בפועל. לנברג לא הוכיח בשום צורה כיצד העיסוק במחשבה פוטנציאלית (כלומר: מה אנחנו מסוגלים לומר) רלוונטי יותר להתנהגות מאשר צורת החשיבה השגרתית.

על כל פנים, דווקא פרשנות זו של היפותזת וורף הניחה למעשה את התשתית לרוב הניסויים הפסיכו-לינגוויסטיים בתחום. כפי שאומר לוסי, יש אירוניה רבה בכך שכל זה נעשה לכאורה בשם הכוונה לבחון אם היפותזת וורף נכונה או לא. תוצאת הדברים היתה כי הקריטריונים למחקר בין-תרבותי לא היו קשורים כל-כך לשפה, אלא התמקדו בחיפוש אחר רפרנטים (דברים במציאות, שהמילים מצביעות עליהם לכאורה) המתאימים לניסוי פסיכולוגי. רפרנטים כאלה צריכים להיות זמינים באופן אוניברסלי, צריכים להיות כאלה המטופלים בצורה שונה בשפות שונות, וצריכים להיות פשוטים לתיאור - לא עוד דברים מורכבים כמו ניקוי של רובה בחוטר, אלא אדום, שחור, כחול וירוק. הבחירה בצבעים מקלה על המחקר, משום שאף ניתן לקודד אותם בצורה "אובייקטיבית" ו"מדעית" - על ידי ציון אורכי הגל שלהם. במילים אחרות, ההנחה מאחורי ניסויי הצבעים היתה כי המציאות היא התופעה הראשונית, וכי הסיווג הלשוני שלהם הוא דבר משני - רק בבחינת קידוד "שלהם" בדרכים שונות. הנחה זו הופכת את טענותיו של וורף על פיהן, ואינה מערערת על הסטטוס האונטולוגי של "המציאות", שאותה היא מקבלת כמובנת מאליה. לוסי טוען כי לנברג עשה בהצעת המחקר שלו למעשה רק טעות אחת: הוא משתמש בקטגוריות שלנו בתור מטא-שפה לתיאור "אובייקטיבי" של רפרנטים, כאילו הקטגוריות הללו אינן תלויות בשפה. זהו בדיוק הדבר שוורף התריע מפניו, כאשר הצביע על הבעייתיות הטמונה בכך שאנו תופשים את הקטגוריות שלנו כמטא-שפה אוניברסלית, כתיאור "אובייקטיבי" של המציאות:

הקושי להעריך השפעה מרחיקת-לכת מעין זו הוא קושי גדול [...] משום שקשה לנו לעמוד מחוץ לשפתנו שלנו - שהיא בבחינת הרגל ולית מאן דפליג תרבותי - ולבחון אותה באופן אובייקטיבי. ואם אנו לוקחים שפה השונה ממנה ביותר, שפה זו הופכת לחלק מן הטבע, ואנחנו עושים גם לה את מה שזה עתה עשינו לטבע. אנו נוטים לחשוב בשפתנו אנו על מנת לבחון את השפה האקזוטית. (עמ' 171 - 172 במהדורה העברית)

באורח פלא, המטא-שפה שנבחרה כמפתח האוניברסלי לשאלת קידוד הצבעים היתה השפה האנגלית. ב- 1954 פרסמו לנברג ובראון ממצאים ספציפיים ראשונים על מחקרם בקידוד הצבעים של דוברי אנגלית, מתוך הנחה כי הלקסיקון של השפה האנגלית יכול לשקף באופן אוניברסלי את המציאות האובייקטיבית שמאחורי ראיית הצבעים. אין עוררין על כך שמחקר בלשני משווה מחויב להשתמש במידת-מה במטא-שפה - גם וורף, כשהוא דן בדוגמאות בשפת ההופי, אינו יכול שלא לנסות להסביר באנגלית מה פירושה של כל דוגמא, למיטב הערכתו. אך במקרה של לנברג ובראון, ההנחות היו מרחיקות לכת בהרבה: הם הניחו כי ניתן לומר כל דבר בכל שפה (כלומר: המסר איננו רלוונטי, אלא רק התוכן), וכי שפה אחת יכולה לשמש לכל מטרה (כלומר: גם ההבדלים בין שיטות הקידוד אינם רלוונטיים).

הדיון המקדים של לנברג ובראון התמקד בדוגמא המפורסמת של וורף, הטוענת כי באנגלית יש רק מילה אחת ל"סוגים שונים של שלג", בעוד שבאסקימו יש שלוש מילים שונות (ראו איור בעמ' 88 בספר). לאורך כל הדיון שלהם בדוגמא זו, הם יצאו מנקודת הנחה כי יש באמת דבר כזה שנקרא "שלג" (או ליתר דיוק snow) - כלומר, כי האנגלית משקפת אל נכונה את המציאות. "העובדה כי לדוברי אנגלית אין שמות שונים לכמה סוגים שונים של שלג", הם טענו, "אין פירושה כי הם אינם מסוגלים להבחין בהבדלים… אף-על-פי ששלושת סוגי השלג ניתנים לציון הן באסקימו והן באנגלית, כל אחד מהם דורש משפט באנגלית רגילה, בעוד שבאסקימו מספיקה מילה אחת". מעבר להתמקדות החוזרת ונשנית של השניים ביכולות, בפוטנציאל האינטלקטואלי להבחין בין סוגים של שלג, בולטת כאן ההנחה כי אכן קיים באופן אובייקטיבי דבר אחד כזה ששמו שלג. הנחה זו מנוגדת לטענתו של וורף כי קיום זה - כלומר החיתוכים שאנו עושים בתוך רצף של תופעות - הוא תלוי שפה. ניתן להדגים זאת באמצעות הדוגמא הנוספת שוורף מביא באותו הקשר, של המילה בהופי masa'ytaka - מילה המציינת חרקים מעופפים, מטוסים, ואף טייסים וטייסות - אבל לא ציפורים. האם אז היינו מדברים באותה טבעיות על כל אלה בתור סוגים שונים של masa'ytaka, ומניחים כי יש במציאות האובייקטיבית קטגוריה כזאת? בדיוק לכך מכוון וורף כשהוא טוען כי מושג כולל כמו snow עשוי להישמע לאסקימו כמושג כוללני מדי - בדומה, אולי, לתחושה שלנו, אילו אחת מחברותינו היתה ניגשת לחלון, ובמקום לומר לנו "יורד שלג" או "יורד גשם" או "יורד ברד", היא היתה אומרת "הנה משקעים".

לעמוד הבא
לראש העמוד