סיפורה של היפותזת וורף

עמוד 4 מתוך 6 >>>   1   2   3   4   5   6  

הבלשן מייקל סילברסטיין (Silverstein) כתב כי גורלו של וורף היה כגורלם של אותם רופאים אשר הצליחו לאבחן מחלה כלשהי, וזכו בסופו של דבר לכך שהמחלה נקראה על שמם. את השימוש השלילי במונח "וורפיאניזם" - מעין קריקטורה של עמדה אידיאולוגית-בלשנית-פילוסופית שניתן לציירה בקלות ואחר-כך לתקוף אותה - ניתן לייחס, על-פי סילברסטיין, לסיפור העצוב של היקלעות התיאוריה הוורפיאנית אל תוך המסורת הביהביוריסטית-פוזיטיביסטית של שנות ה- 50, ומייד אחר-כך אל תוך הגל הדוגמטי של האנטי-"רלטיביזם" שהונהג תחת ניצוחו של הבלשן נועם חומסקי. זרמים אלו הרבו להתייחס לגירסאות מסוימות של "וורפיאניזם", אשר סביר להניח כי וורף היה רואה בהן לא יותר מאשר סימפטום נוסף של אותה מחלה.

ואכן, שמו של וורף נקשר - בעיקר בהאשמות שהושמעו כלפיו - בתפיסת עולם המתאפיינת ברלטיביזם, בדטרמיניזם ובפסימיות. נראה כי הרלטיביזם הוא אכן היבט חשוב של "תורת היחסות הבלשנית" של וורף - העובדה כי כל שפה מייצרת איזושהי "סכימה מושגית", שקהילת הדוברים מחזיקה בה מעצם השימוש שלה באותה שפה מסוימת. מכאן לא רחוקה הדרך לטענות שהושמעו לא אחת, כי גישתו של וורף לא סתם מניחה יחס בין שפה למחשבה, אלא היא פרטיקולריסטית ורלטיביסטית במובן הטוטאלי ביותר: כלומר דוחה כל אפשרות להכללה, דוחה כל אפשרות לטענה כי קיימים היבטים אוניברסליים של השפה, טוענת כי כל תמונת עולם היא תמונת עולם סבירה, ושוללת את מקומה של אמת אובייקטיבית באופן נחרץ.

אשר לדטרמיניזם ולפסימיות, אלה משתמעים מאחת הקריאות הסוחפות של וורף, לחקור את ההשפעה שיש לשפה על תפישת המציאות של הדוברים. אם השפה משפיעה על המחשבה, כלום אין פירושו של דבר שהמחשבה שלנו "כלואה" בתוך השפה ואינה יכולה לצאת ממנה, שלעולם לא נכיר כל אפשרות אחרת? יתרה מזו, מה הדבר אומר על ערכה של שיטת וורף עצמה, על עצם היכולת לחקור תרבויות אחרות ולהפגיש בין תרבויות שונות? אם וורף עצמו "כלוא" בתוך עולם המושגים שהכתיבה לו שפת האם שלו, האנגלית, איך הוא יכול בכלל לדעת, שלא מתוך עולם המושגים האנגלי שלו, מה עובר בראשם של בני ההופי, למה הם מתכוונים באמת כאשר הם מדברים בצורה זו או אחרת? האם כל ניסיון להבין תרבות אחרת נידון מראש לכישלון?

הפרשנויות מרחיקות הלכת הללו של הוורפיאניזם הביאו לגיבושן של ביקורות כלפיו על עצם האפשרות לבצע תרגום, ועל מגבלות ההכללה לעומת מגבלות הפרטיקולריזם. נדון בביקורות החשובות הללו בד בבד עם הניסיון להשיב לשאלה, האם תורתו של וורף התאפיינה אמנם בפסימיות, בדטרמיניזם, וברלטיביזם רדיקלי במיוחד.

דומה שיש סתירה פנימית בטענה כי וורף לא האמין ביכולת להבין שפות אחרות או תרבויות אחרות, וכי השקפתו בדבר היכולת הזאת היתה אכן פסימית - בין שסתירה זו רובצת לפתחו של וורף, ובין שהיא שייכת לפרשנות שבחרו בה המבקרים. במובנים רבים, הנחת היסוד של וורף, כפי שהיא משתקפת מדבריו, היתה דווקא אופטימית ביותר: כל כתיבתו משקפת אמונה עמוקה ביכולת לשנות תפישות עולם. דווקא העובדה שוורף "מתפתל" שוב ושוב בניסוחיו כדי להסביר לנו כיצד שפות שונות מנסחות בדרכים שונות את אותה מציאות, מראה בבירור כי מבחינתו (1) הטענה לא היתה כי אין מציאות, או כי אין משמעות לבירור המציאות, אלא כי המציאות היא דווקא נקודת התייחסות איתנה הנחוצה לעשייה ההשוואתית; (2) היכולת להבין, להשוות, ללמוד, ואף לשנות תפישות עולם איננה חסומה, אלא היא קיימת, ואף הכרחית. גם אם אנחנו "כלואים" במובן מסוים בתוך גבולות לשוננו, היכולת שיש לנו להבין, ולו במעט, את הזולת, אינה יכולה להתקיים אלא מתוך הנחה אופטימית: שאף-על-פי שאנחנו כלואים בתוך גבולות השפה - הפרטית או החברתית - קיימות גם דרכים לצאת מן הכלא הזה, או לפחות להזיז את כתליו, ובכך להרחיב את גבולות עולמנו.

האמונה ביכולת לטלטל ולשנות הנחת יסוד היא המצע שבלעדיו תורתו של וורף לא היתה מתאפשרת. כל דבריו מכוונים למעשה להילחם בתפישות רווחות - לא רק תפישות עממיות, אלא גם הנחות שמחזיקים בהן אנשי המדע - ולקרוא לשינוי רדיקלי ודחוף שלהן. בכתביו של וורף משתקפת תחושה הולכת וגוברת של בהילות: תרבות המערב מצויה במשבר שאינה יודעת כיצד להיחלץ ממנו, ובתוך כך היא דורסת ומוחקת במהירות - כך על-פי וורף - את כל המקורות העשויים להביא לשינוי במצבה:

... אני מאמין כי אלה שיש להם חזון של עולם עתידי המדבר בשפה אחת בלבד - ותהא זו אנגלית, גרמנית, רוסית או כל שפה אחרת - מחזיקים באידיאל מוטעה, ויעשו להתפתחות הרוח האנושית שירות רע ביותר. תרבות המערב הגיעה, באמצעות השפה, לניתוח ארעי של המציאות, והיא אוחזת בו בנחישות כבניתוח סופי, ללא כל צעדים מתקנים. הצעדים המתקנים היחידים מצויים בכל אותן שפות אשר במשך עידנים של התפתחות עצמאית הגיעו לניתוחים ארעיים אחרים, אך הגיוניים באותה מידה. (עמ' 128 - 129 במהדורה העברית)

את וורף אכן העסיקה שאלת "הכיול" (calibration) של השפות השונות: כיצד אנחנו יכולים לדעת כי עלה בידינו לתרגם נכון בין שפות? אך באותו הקשר הוא גם מבהיר, בתוך כך שהוא חוזר ומהלל את מדע הבלשנות, מהו המוצא מתוך "הכלא" של השפה והמחשבה, באמירה שיקשה להחשיבה כפסימית או דטרמיניסטית:

העובדה הזאת משמעותית ביותר למדע המודרני, כיוון שפירושה הוא כי שום יחיד אינו חופשי לתאר את הטבע לחלוטין ללא משוא פנים, אלא הוא כבול לאופנים מסוימים של פרשנות גם כאשר הוא חש עצמו חופשי לגמרי. האדם הקרוב ביותר לחופש מהיבטים אלו יהיה הבלשן, המצוי במגוון רחב מאוד של מערכות לשוניות שונות ביותר. לעת עתה אין שום בלשן המצוי בעמדה שכזאת. באופן זה אנו נחשפים לעיקרון חדש של יחסיות, הגורס כי אותה עדות פיסיקלית אינה מובילה את כל הצופים לאותה תמונה של היקום, אלא אם כן הרקע הלשוני שלהם דומה או ניתן לכיול בדרך זו או אחרת. (עמ' 87 - 88)

לעמוד הבא
לראש העמוד