עמוד 3 מתוך 6 >>>
1
2
3
4
5
6
על כל פנים, נראה כי הבלשנות המשווה נקלעה בשלב כלשהו למבוי סתום: מעבר לזיהוי הקירבה בין לשונות ולניסיונות לנסח אוניברסלים - עקרונות או דפוסים כלליים שכל שפה אנושית שהיא חייבת לציית להם - נוצרה התחושה כי לא נותרה כל אפשרות לפריצת דרך בתחום. יתר על כן, הגילויים והפיתוחים בתורת האבולוציה, אחותה של הבלשנות המשווה, החלו לשמוט את הקרקע התיאורטית של שיטות העבודה הבלשניות דאז. ברגע שדארווין גרס כי מינים חדשים נוצרים כתוצאה מהישרדותן של וריאציות מקריות, נשמט כל הבסיס השיטתי לטענות, שהיו יקרות לבלשנים באותה תקופה, בדבר "התפתחותן" או "השתכללותן" של שפות. הבלשנות נקלעה למשבר שהוביל בסופו של דבר למהפכה - הבלשנות האוטונומית של דה סוסיר.
כבר לקראת סוף המאה התשע-עשרה החלה מגמה בקרב בלשנים שונים לזנוח את המחקר הדיאכרוני של השפה - תיאור היסטורי של התפתחותה והשינויים שחלו בה - ולבנות תיאוריות סינכרוניות - תיאוריות המתארות את מבנה השפה לא לאורך ציר הזמן, אלא בזמן ובמקום נתון. הבלשן השווייצי פרדינן דה סוסיר הביא את המגמה הזאת לידי מהפכה מחשבתית עמוקה. בקובץ הרצאותיו, שהתפרסם לאחר מותו, הניח סוסיר את היסודות של הבלשנות הסטרוקטורלית, שהיתה לגישה העיקרית בבלשנות של המאה העשרים. עם סוסיר הגיעה כאמור גם האוטונומיה של הבלשנות לשיאה, כפי שהיא באה לידי ביטוי במשפט החותם את ספרו: מושאה האמיתי והיחידי של הבלשנות הוא הלשון הנחקרת בתוך עצמה ולשם עצמה. סוסיר הגדיר את הבלשנות כעיסוק טהור ומזוקק במבנים הלשוניים, ללא כל ניסיון להצמיד אותה להקשרים חוץ-לשוניים. אך כדי להתפנות לחקר "הלשון בתוך עצמה ולשם עצמה" היה על סוסיר להניח בצד, או למזער, שני היבטים חשובים של השפה: את ההיבט הפסיכולוגי ואת ההיבט החברתי. על השפה להיחקר בנפרד מן ההיבטים הללו.
בעיית האוטונומיה של הבלשנות מן הסוציולוגיה התמקדה בעיקר במושג השפה, ה-langue, מושג שסוסיר הציע כדי להימנע לכאורה מכל דיון חברתי. בתוך הדיון הסטרוקטורלי שלו בשפה, נדמה שסוסיר שם בצד את כל הידע העשיר הזה, ומניח את קיומה של מעין אידיאה אפלטונית, שהיא השפה בצורתה הטהורה: מערכת מופשטת של יחסי גומלין סימבוליים אינהרנטיים לשפה, שכל הדוברים באותה שפה שותפים לה באותה מידה. השפה, ה-langue, היא מעין תחום קוהרנטי, יציב ואחיד - והוא ורק הוא יכול להיות אובייקט לחקירה הבלשנית. יש מבקרים הטוענים כי בכך, תחת אצטלה של מודל תיאורטי "אובייקטיבי", הגניב סוסיר לתוך התיאוריה שלו את המיתוס של שפת הלאום - שפה שמתיימרת להיות יציבה, אחידה, נגישה באותה מידה לכל שדרות החברה, לא תלויה בתהליכים ובפערים חברתיים. כך, דווקא מתוך היומרה למחקר אוטונומי ו"אובייקטיבי", סוסיר משכפל, במודע או שלא במודע, מיתוס פוליטי המקופל בתוך התיאוריה שלו.
אפשר, כמובן, לפרש את האוטונומיה הבלשנית של סוסיר באורח קצת יותר אוהד ומבין: למעשה, כל מחקר בלשני-סטרוקטורלי חייב להניח את קיומו של גוף לשוני אחיד, עקבי, ומובן על-ידי כל קהילת הדוברים. גוף לשוני זה, ה-langue של סוסיר, איננו בהכרח שפת הלאום - אנו יכולים לחקור גם שפה שהיא באופן מובהק איננה שפת לאום, בדיוק כפי שוורף חקר את שפת ההוֹפּי הילידית מאריזונה, כלומר הניח שיש ישות בלשנית כזאת ששמה הוא "שפת ההופי" על מנת שיוכל לחקור אותה. אפשר לבקר אולי את סוסיר על שביקש "להסתיר" את הגוף הלשוני הזה מאחורי אידיאה מופשטת, ולטעון כי דווקא "הסתרה" זו של עובדות חברתיות קונקרטיות מסוכנת במיוחד, משום שהיא מבליעה הנחות בעייתיות בלי לתת עליהן כל דין וחשבון. אך הצורך להניח אחידות מסוימת היא ככל הנראה צורך בסיסי של המחקר הבלשני, גם אם ההנחה הזאת תהיה פתוחה תמיד לביקורת פילוסופית.
היו תיאורטיקנים שהציעו מודלים אחרים להגדרתו של גוף לשוני זה: למשל המודל של "קהילת דוברים" (speech community), המייחס את השפה לקהילה גיאוגרפית, סוציו-אקונומית, לאומית, שבטית וכדומה, והמודל של "שיח" (discourse), המנתח את השפה כצורת דיבור של אנשים המסכימים ביניהם על מערכת כלשהי של סמלים, מונחים, משמעויות, ועל-פי רוב יש להם גם מצע תיאורטי או אידיאולוגי משותף. מה שחשוב לענייננו, על כל פנים, הוא כי עצם היומרה לאוטונומיה של הבלשנות מן הסוציולוגיה, אף-על-פי שהיא נראית במבט ראשון "ניטראלית", "אובייקטיבית" או "מדעית" יותר, איננה תמימה יותר או תמימה פחות מכל עמדה אחרת שאינה טוענת לאוטונומיה כזאת. על כל פנים, עיסוק שאיננו "נאיבי", מכל כיוון שהוא, בקשר בין שפה לחברה, יהיה חייב להתחשב במורכבות הרבה של הקשרים הללו. ככל הנראה אין באמת קשר מיידי בין "מבנים בשפה" ל"מבנים בחברה", אלא ההבחנות דורשות מידה רבה של זהירות, ענווה וסבלנות, כפי שאומר על כך וורף:
קיימות זיקות - אבל לא קשרים אבחוניים או מִתְאָם של ממש - בין נורמות תרבותיות לדפוסים לשוניים. אף-על-פי שיהיה זה בלתי אפשרי להסיק על קיומם של צ'יפים-כָּרוֹזִים (Crier Chiefs) מתוך העדרם של זמני פועל בהופי, או להפך, מצוי יחס בין שפה לשאר ההיבטים התרבותיים של החברה המשתמשת באותה שפה [...] זיקות אלו ניתן לגלות לאו דווקא על-ידי מתן תשומת לב למשבצות הטיפוסיות של התיאור הבלשני, האתנוגרפי והסוציולוגי, כי אם דווקא על-ידי בחינת התרבות והשפה (אך ורק כאשר השניים פעלו יחדיו מבחינה היסטורית למשך פרק זמן ניכר) כמכלול שבו ניתן לצפות כי יתקיימו היקשרויות אשר חצו לאורך זמן את הגבולות המחלקתיים הללו. ובדרך זו, אם ההיקשרויות הללו אכן קיימות, יוכל המחקר לגלותן בסופו של דבר. (עמ' 201 - 202 במהדורה העברית)
לטענת ההיסטוריון והבלשן פרדריק ניומאייר (Newmeyer), אחת הסיבות לכך שהיפותזת ספיר-וורף לא הולידה כל מסורת בלשנית בצפון-אמריקה - אף-על-פי שעוררה בה סערה ועניין רב בשנות ה- 50 - היתה מחויבותם החד-משמעית של החוקרים האמריקאים לאוטונומיה של הבלשנות, אשר הובילה אותם לספקנות רבה באשר לכל טענה לזיקה בין שפה למחשבה. רק חוקרים בעלי נטיות "אנתרופולוגיות" מובהקות הקדישו מזמנם לבחון את האפשרויות הגלומות בהיפותזה. באירופה, לעומת זאת, שבה המחויבות לבלשנות האוטונומית היתה חלשה יחסית, התיאוריה של וורף התקבלה בחום, בעיקר על-ידי בלשנים מרקסיסטים, והותאמה באופנים שונים לתיאוריה המרקסיסטית. על-פי ניומאייר, הפנייה לתשתית תיאורטית וורפיאנית - אגב התמקדות בהבדלי מעמד יותר מאשר בהבדלים אתניים - משמשת עד היום בלשנים מרקסיסטים רבים באירופה. בלשנים מרקסיסטים אלה רואים בבלשנים כגון נועם חומסקי - המהווה מבחינתם את הנציג המובהק ביותר של האוטונומיה הבלשנית כיום - רק חלק משרשרת ארוכה של אינטלקטואלים אשר משרתים בסופו של דבר, בכך שהם מייחסים למעמד החברתי תפקיד משני בלבד, את האינטרסים של המעמד השליט.
קשר אמיץ בין הבלשנות הסטרוקטורלית של לנרד בלומפילד ובין מפעלם של פראנץ בועז, אדוארד ספיר ובנג'מין לי וורף היה לפחות מבחינה אחת חשובה: כולם היו שותפים לעיקרון מתודולוגי ואידיאולוגי, שפרדריק ניומאייר מכנה אותו, בהעדר מושג טוב יותר, "שוויוניות" (egalitarianism). מהותו של עיקרון זה מבחינה מתודולוגית היא כי במובן עמוק ביותר, כל הלשונות והדיאלקטים ניתנים לניתוח באמצעות אותן מתודות. עמדה זו דחתה את הרעיון כי מורכבותה של שפה תואמת את רמת התפתחותם התרבותית של הדוברים. במילים אחרות - ההנחה כי אמנם קיימים הבדלים בין שפות ובין תרבויות אינה יכולה להיעשות אלא מתוך קבלת עמדה של יחסיות תרבותית (cultural relativism), שאינה מניחה כי תרבות אחת "מפותחת" או "מתקדמת" יותר מתרבות אחרת.
בועז היה התומך החשוב הראשון של השוויוניות בבלשנות האמריקאית. הוא מחה על טענות כאילו ההגאים של הלשונות הלא-מערביות עמומים ומשתנים, או כאילו המבנים הדקדוקיים של אותן לשונות אינם מאפשרים הבעה של מושגים מופשטים. בועז חשף את טבען האידיאולוגי של אותן טענות, והראה תוך ניתוח קפדני כי התחכום הדקדוקי של לשונות לא-מערביות אינו נופל מזה של לשונות המערב. ספיר, תלמידו, טען בספרו הקלאסי Language כי "כאשר דברים אמורים בצורה הלשונית, צועד אפלטון יחד עם רועה החזירים המקדוני, וקונפוציוס - יחד עם הפרא צייד-הראשים של אסאם". בלומפילד, שייסד ב- 1924 את "החברה הבלשנית של אמריקה", ציין במפורש עם הקמת האגודה כי אחת ממטרותיה היא מטרה אידיאולוגית במובהק: הוא קיווה כי אגודה מעין זו תשיב מלחמה שערה לאלה הסבורים כי לשונותיהם של "הפראים" נחותות מאלה של אנשים "מתורבתים". עמדה מתודולוגית-אידיאולוגית זו עשויה להיראות אולי כמובנת מאליה, אך היא אשר איפשרה, הן לבועז, הן לספיר, הן לבלומפילד והן לוורף, לצאת ולחקור שפות ילידיות בצפון אמריקה, שנחשבו עד אז בדרך-כלל כ"חסרות ערך". כל הארבעה, ועוד רבים מעמיתיהם, יצאו - עם כל הבעייתיות שבדבר - לדובב תרבויות שקולן לא נשמע בתרבות הלבנה, ושכמעט הושתקו ונכחדו לגמרי.
ניתן להבין את תחושת הצורך והבהילות של וורף ועמיתיו, להציל את המגוון הלשוני והתרבותי ההולך ונעלם, לאור השימושים שעשה האימפריאליזם האמריקאי בעמדות בלשניות לא-שוויוניות, אם לא כדי להצדיק הרג שיטתי אזי לפחות כדי להצדיק את ההרס המכוון של המגוון הזה. דוגמא לכך ניתן למצוא, למשל, בהפיכתה של פוארטו ריקו למושבה אמריקאית. באוקטובר 1898 הקימה ארצות-הברית ממשל צבאי בפוארטו ריקו, והחלה לפעול ל"אמריקניזציה" של המושבה. ארצות-הברית, תחת הדגל הליברלי לכאורה של "דו-לשוניות", הצליחה לשנות את שפת הלימוד העיקרית במושבה מספרדית לאנגלית. אחד הטיעונים ששימשו להצדקת השלטתה של האנגלית במושבה היה כי תושבי פוארטו ריקו מדברים בשפה "נחותה", דיאלקט ספרדי "אשר כמעט שאינו מובן כלל ליליד ברצלונה או מדריד", אשר "אין לו כל ספרות ויש לו ערך מועט כמדיום אינטלקטואלי". תמצית הרעיון היתה, כי היות שתושבי פוארטו ריקו למעשה אינם דוברים אף שפה שהיא (אלא רק דיאלקט מעוט ערך), לא יהיה כל הבדל אם יעבירו אותם לספרדית "הראויה", הספרדית של קסטיליה (שפה תקנית א') או לאנגלית (שפה תקנית ב'). לפי שיטה זו, ההופכת את השאלה, אם הלהג הספרדי של פוארטו ריקו נהיר לבן העיר מדריד, לקריטריון רלבנטי, ואינה מכירה בערכן של שפות חסרות ספרות כתובה - אין כל מניעה ממחיקתו של כל המגוון הלשוני המצוי מחוץ לגבולותיה המוכרים של שפת הלאום התקנית. מבחינה זו
סדר היום השוויוני של וורף ועמיתיו היה בראש ובראשונה מצפוני ואידיאולוגי , והדבר משתקף בצורה ניכרת גם בדבריו של וורף:
וכי מי אמר שציביליזציה היא מילה נרדפת לרציונליות? אולי פשוט חסרו לשבטים פרימיטיביים אלו פילוסופים, היות שקיומם של אלה תלוי ברווחה כלכלית שכדוגמתה השיגו אך תרבויות מעטות במהלך ההיסטוריה; או שמא רציונליות רבה מדי עשויה להביס את עצמה, או לעורר לעומתה איזשהו עיקרון חזק שיפצה עליה? (עמ' 226)
לעמוד הבא
לראש העמוד
