סיפורה של היפותזת וורף

עמוד 2 מתוך 6 >>>   1   2   3   4   5   6  

היפותזת וורף - עם או בלי מירכאות - לא התפתחה בחלל ריק. היא המשיכה באופן ישיר את מפעלם של האנתרופולוגים האמריקאים פראנץ בועז (Boas, 1858 - 1942) ואדוארד ספיר (Sapir, 1884 - 1939), שהניחו את התשתית לרעיון היחסיות הלשונית בכך שהדגימו כי כל שפה מייצגת סיווג של חוויות העשוי להיות שונה בצורה ניכרת משפה לשפה. בועז היה ספקן ביותר לגבי הקשר בין שפה וחשיבה, וסבר כי אם אמנם קיימת השפעה של השפה על החשיבה, השפעה זו פועלת בכיוון ההפוך - מן המחשבה אל השפה - כך שמכלול האמונות של קהילה כלשהי בא לידי ביטוי בשפה שלה, אך השפה אינה מסוגלת להשפיע על החשיבה. ספיר, לעומתו, חש (בעיקר בסוף דרכו) כי השפעת השפה על המחשבה משמעותית יותר, אך לא חקר עניין זה ביתר פירוט, וחשש כי הזיקה בין השפה לתרבות אינה ודאית לאור הממצאים הקיימים.

אפשר ללכת צעד אחד אחורה, אל דמותם של המלומדים הגרמנים יוהאן גוטפריד פון הרדר (Herder, 1744 - 1803) ווילהלם פון הומבולדט (Humboldt, 1767 - 1835). שניהם האמינו כי קיימת זיקה אורגנית בין שפתו של עם לרוחו.

תפישת השפה של הומבולדט היתה מורכבת ומפותחת ביותר. מצד אחד, הוא האמין כי ישנה איזושהי "שפה אוניברסלית" שיש מקום להתחקות אחריה, שפה המשקפת עקרונות לשוניים החלים על כל שפה טבעית בעולם. מצד שני, הוא הרבה לדבר, בדומה להרדר, על "רוח השפה", רוחה של השפה המסוימת, שפת המקום, ועל זיקתה לרוח העם והלאום. יש מקום לשאול, במיוחד לאור דמותו של הומבולדט, אם יש אמנם סתירה בין האמונה בקיומם של עקרונות לשוניים אוניברסליים ובין תפישת השפה כדבר ייחודי לקהילה, דבר המשקף את הלוך-רוחה ואת תרבותה באופן ההדוק ביותר. מאפיין מובהק כמעט של כל ויכוח בבלשנות המשווה הוא הפער המתקבל בין חוקרים הנוטים לייחס את עיקר החשיבות לשוני ובין חוקרים המתייחסים בעיקר לדמיון. לכאורה, מבט המחפש את הדמיון בין כל השפות אכן יציג את המשותף ביניהן, ויוכל לטעון לקיומם של אוניברסלים - של עקרונות וכללים החלים על כל שפה באשר היא. מבט המתמקד בשוני יחשוף פסיפס של הבדלים - חלקם שיטתיים יותר וחלקם פחות - והוא ינסה לטעון כיצד להבדלים הללו יש משמעות מכרעת. שתי הגישות מניבות בסופו של דבר פירות מחקריים נאים, ובכל זאת נראה כי הפער ביניהן אינו ניתן לגישור. מבחינה זו, דמויות כמו הומבולדט, ובעקבותיו גם וורף, אשר חיפשו ללא לאות עקרונות מכלילים אך עם זאת ייחסו משמעות רבה ביותר להבדלים שבין המקרים הפרטיים השונים, הן דמויות שטוענות דבר והיפוכו, שמחזיקות בתוכן פרדוקס לא פתור, פרדוקס שהוא ככל הנראה הדבר הקרוב ביותר למציאות הלשונית-תרבותית: התנודדות אין-סופית בין פרטים שהיכולת להכליל לגביהם באה על חשבון היכולת להבין אותם, ולהפך. המשמעות שהחוקר נותן לפרטים הללו אפשר שאינה יותר מאשר השתקפות של רצונותיו ותחושותיו, ולא הרבה מעבר לכך. כל כוחו של החוקר במצב מעין זה טמון רק ביכולת שלו להצביע על הפרטים, להציג אפשרות מסוימת לארגן אותם, ולהזמין דיון מעמיק יותר בארגון שהציע.

בניגוד להומבולדט, הרדר היה מזוהה בצורה חד-משמעית יותר עם הנטייה הפרטיקולריסטית, עם ההצבעה על הקשר בין שפה לרוח הקהילה, ואף יותר מכך - בין שפה לזהות לאומית. עיסוקו הבלשני, ככל עיסוק בלשני אחר, לא היה חף ממטען אידיאולוגי, מוסרי ופוליטי. כבר ב- 1772, כאשר ניסח את הקשר בין שפה לזהות לאומית, הוא טען גם כי השפה איננה רק חלק אורגני מזהותו של העם, כי אם גם אמצעי לגיטימי ו"טבעי" להצדקתו. השפה יוצרת את העם, והיות שכך העם הוא בבחינת כוח טבעי שאינו ניתן לערעור. העם (Volk), שהוא על-פי הרדר ישות אורגנית וטבעית, מצוי במתח דיאלקטי מתמיד עם האומה (Nation), שהיא מושג פוליטי-מוסדי. בין הלשון לבין העם יש אחדות אורגנית טבעית, בניגוד למושג האומה, שהוא מלאכותי ומכניסטי בעיקרו. תכליתו של העם היא איפוא לתרום באופן פעיל להפיכתו מ"מכניזם" ל"אורגניזם". האידיאל על-פי הרדר הוא של עם שאינו מלוכד מתוך כפייה, אלא מאוחד מתוך פעולה משותפת של האנשים. שפת העם מהווה בסביבה כזאת חלק אורגני מן התהליך הלאומי המלכד.

דבריו של הרדר יכולים להיחשב כמכריעים, או לכל הפחות כנבואיים, לאור התהליך המהיר של התגבשות הלאומיות במאה התשע-עשרה באירופה, בד-בבד עם היווצרותן של שפות הלאום הסטנדרטיות - תהליך שהולדת הציונות וגיבושה ההדרגתי של העברית החדשה כלשון דיבור מהווים ללא ספק חלק ממנה. היום, כשנראה לנו כמעט ברור מאליו שבצרפת מדברים צרפתית, באיטליה מדברים איטלקית וכו', הממצאים ההיסטוריים עשויים להפתיע אותנו. על-פי ההיסטוריון אריק הובסבום (Hobsbawm), ב- 1789 כמחצית מן הצרפתים לא דיברו צרפתית כלל, ורק כ- 12 או 13 אחוזים מן האוכלוסיה דיברו צרפתית שיכולה להיחשב כ"תקנית". בצפונה ובדרומה של צרפת לא דיבר איש למעשה צרפתית. באיטליה, למשל, מעריכים כי בזמן איחודה של המדינה, ב- 1860, רק 2.5 אחוזים מן האוכלוסיה האיטלקית השתמשו בשפה האיטלקית לצורכי היום-יום. למעשה, שפות הלאום הסטנדרטיות המוכרות לנו כיום הן במידה רבה תוצאת מפעלם של "מחדשי שפה", של מילונאים, של מחברי ספרי דקדוק, של אקדמיות ושל מלומדים אחרים, שהביאו בפועל למחיקתו או להחלשתו של המגוון הלשוני והתרבותי שבא לידי ביטוי בקיומו של רצף דיאלקטים, ולהשלטתה של שפה תקנית אחידה.

הובסבום מונה שלוש סיבות עיקריות להצלחתן המסחררת של שפות הלאום: ראשית, שפות הלאום היו על-פי רוב מבוססות על דיאלקט קיים, דיאלקט "מועדף", בדרך-כלל של אליטה תרבותית כלשהי, שיש לה די משקל פוליטי או תרבותי כדי להכתיב את לשונם של כל היתר ולגייס הזדהות כוללת עם השפה התקנית. שנית, נראה כי השפה המשותפת, דווקא משום שהיא נבנתה בצורה מכוונת ולא התפתחה באופן טבעי - ובייחוד משום שהפכה לשפה הכתובה והמודפסת - יצרה רושם של קביעות, אחידות, נצחיות. כאן ניכרת לא רק חשיבותה של המצאת הדפוס, אלא גם חשיבותם של מאחידי הכתיב ומתקני הלשון שהופיעו בתולדות הספרות של כל תרבות ולשון. ושלישית, הופעתו של החינוך הציבורי במדינת הלאום, והפיכתה של שפת הלאום לשפת הוראה אחידה בכל תחומי המדינה, הפכה אותה בסופו של דבר בפועל לשפתה של מדינת הלאום המודרנית, שפה שהופצה באמצעות החינוך הציבורי ובאמצעות מנגנונים אדמיניסטרטיביים אחרים.

תהליך חשוב נוסף, במקביל לעלייתה של שפת הלאום, אירע במאה התשע-עשרה: עלייתה של הבלשנות כמדע אוטונומי. האוטונומיה של הבלשנות, שהשיא שלה מצוי ככל הנראה בתורתו הבלשנית של פרדינן דה סוסיר (de Saussure, 1857 - 1913), השפיעה ללא ספק על כל מהלכו ההיסטורי של המדע הזה, ויש לה משמעות רבה להבנת ההקשר הרחב שממנו צמחה היפותזת וורף.

נקודת מפנה חשובה בבלשנות היתה כבר ב- 1786, כאשר האוריינטליסט הבריטי סר ויליאם ג'ונס קרא בפני החברה האסיאתית המלכותית בכלכותה את מסקנותיו, כי יש קירבה משפחתית ומוצא משותף לסנסקריט ולמספר לשונות אירופיות. גילויו של ג'ונס בדבר הקשר הלשוני בין הודו לאירופה הוביל לאחד ההישגים האינטלקטואליים הגדולים של המאה התשע-עשרה - הגילויים בתחום הבלשנות המשווה. הבלשנים המשווים הצליחו לא רק לבסס את השערתו של ג'ונס, אלא גם להראות כי רוב השפות המדוברות באירופה, בהודו ובאיראן שייכות למשפחה אחת - משפחת השפות האָרִיות, או ההודו-אירופיות. עוד תוצאה חשובה של פיתוח הבלשנות המשווה היתה הגילוי כי כל אלפי השפות בעולם שייכות לתריסרים אחדים של משפחות לכל היותר.

הבלשנות המשווה עסקה בעיקר בזיהוי דפוסים ובחיפוש אחר מִתְאָמים שיטתיים (מעתקי הגאים וכדו') בפונטיקה, במורפולוגיה ובתחביר של שפות שונות, על מנת לאשש או להפריך את הטענות בדבר קירבה משפחתית ביניהן. המודלים ההסבריים הנפוצים ביותר בבלשנות המשווה, כגון תיאוריית אילן היוחסין, שאבו את השראתם במישרין מתורת האבולוציה של המאה התשע-עשרה ומשיטות הסיווג של החי והצומח. יש אולי מקום להעיר כי ממצאי הבלשנות המשווה של המאה התשע-עשרה, בדומה לאלה של תורת האבולוציה בביולוגיה, סיפקו חומר גלם לא מועט לאידיאולוגיות גזעניות ואימפריאליסטיות, שביקשו להוכיח באמצעותם כי גזע זה או אחר עליון או "מפותח" יותר מגזעים אחרים, או כי יש הצדקה לכיבושים מסוימים תחת האצטלה של קירבה לשונית עתיקת-יומין. שימוש אידיאולוגי זה בידע הבלשני נעשה על-פי רוב, כמובן, שלא ברצותם של המדענים שעסקו בתחומים אלה, אך ניתן לומר כי הסכנות הגלומות בניצולו לרעה של "ידע" זה הלכו ונתבררו כבר במרוצת המאה ה- 19.

לעמוד הבא
לראש העמוד