הוצאת אוב    על ההוצאה    רשימת הספרים    מפת האתר
בנג'מין לי וורף - שפה, מחשבה, מציאות

סיפורה של היפותזת וורף


עמוד 1 מתוך 6 >>>   1   2   3   4   5   6  


טיבם של רעיונות גדולים שהם יוצאים על-פי רוב לחלוטין משליטתם של אלה שהגו אותם: הם קונים לעצמם בכל פעם הקשר חדש, הופכים בסיס לוויכוחים חדשים ולהתנגדויות חדשות, ואף משנים את פני ההיסטוריה - אך על-פי רוב עושים זאת ללא כל בקשת אישור מיוצריהם הראשוניים, ועל-פי רוב גם ללא הכרת תודה להם (אך, מן העבר השני - ללא הטחת האשמה בהם). ובכל זאת, הם נוכחים בתרבות שלנו באופן כה אינהרנטי, לטוב ולרע, עד כי נדמה שהם בבחינת "המובן מאליו", כי היו מאז ומעולם, וכי מעולם לא היה מי שהגה אותם לראשונה.

בנג'מין לי וורף הוא ללא ספק אחת הדמויות המשפיעות, הבעייתיות והמרתקות ביותר של המאה העשרים. "היפותזת וורף" - הטענה כי השפה מעצבת את המחשבה (או לפחות משפיעה עליה) - ידעה כמה עליות ומורדות מאז מותו של וורף. מותם של ספיר ב- 1939 ושל וורף ב- 1941 - בצד המאורעות של מלחמת העולם השנייה - הסיחו לזמן קצר את תשומת הלב המחקרית מטענותיהם של השניים בדבר הקשר בין שפה למחשבה. העניין בתיאוריה התחדש רק ב- 1949, עם הופעת קובץ מאמריו של ספיר ועם הדפסתם מחדש של ארבעת מאמריו של וורף העוסקים בתורת היחסות הבלשנית שלו - קובץ שנשא את הכותרת "ארבעה מאמרים על מטא-בלשנות" (המאמרים מופיעים בעמ' 81 - 129, 167 - 202 של המהדורה העברית).

בשנות ה- 50 וה- 60 היתה היפותזת וורף מושא לדיון פעיל וסוער בתחומי מחקר שונים, והיא מילאה תפקיד מכריע בהכרה ההולכת וגוברת בחשיבותה של השפה לתפקוד האנושי והחברתי. בשנות ה- 70, עם עליית הגישה הטרנספורמציונית-גנרטיבית בבלשנות, שהניחה את קיומו של דקדוק אוניברסלי מוּלָד, פחתה ההתעניינות בהיפותזת וורף, וההתעניינות בה התחדשה רק החל מאמצע שנות ה- 80. בפתח המאה ה21 אנו עדים לגל נוסף של דיווחים וידיעות על "תחייתה" או "פריחתה המחודשת" של ההיפותזה - קבוצות חדשות של חוקרים החוזרים אל רעיונותיו של וורף ומבקשים לבחון אותם מחדש.

ב- 1955, כאשר נתבקש סטיוארט צ'ייס (Chase, 1888 - 1985) - כלכלן מבריק, ומי שטען כבר ב- 1925, ארבע שנים לפני השפל הכלכלי בארצות-הברית, כי תרבות השפע משחיתה לא רק משאבים טבעיים וכוח עבודה, אלא גם את הרוח האנושית - לכתוב פתח-דבר לאוסף מאמריו של בנג'מין לי וורף, הוא לא נמנע מלהציג את הישגיו התיאורטיים של וורף בהקשר רחב מאוד, ואף להתנבא, גם אם בזהירות, לגבי ההשפעה שעתידה להיות להם:

פעם ביובל מגיע מישהו שתופש את היחסים בין אירועים שנראו עד כה לא קשורים, ומעניק לאנושות ממד חדש של ידע. איינשטיין, שהראה את היחסיות של החלל והזמן, היה אחד כזה. בתחום אחר, וברמה פחות קוסמית, זהו בנג'מין לי וורף, שאפשר שיעמוד יום אחד בשורה אחת עם חוקרי החברה הגדולים כפראנץ בועז וויליאם ג'יימס.

הוא תפש את היחסים בין השפה האנושית לחשיבה האנושית, כיצד השפה יכולה לעצב את מחשבותינו האינטימיות ביותר...

צ'ייס, בפתח-הדבר הקצרצר שלו, היה גם בין הראשונים שהציעו ניסוח תמציתי לשתי היפותזות קרדינליות, שזכו לימים לכינוי "היפותזת וורף" (או - על שמם של וורף ומורהו - "היפותזת ספיר-וורף"):

ראשית, כי כל הצורות העיליות של החשיבה תלויות בשפה.

שנית, כי המבנה של השפה שאנו רגילים להשתמש בה משפיע על האופן שבו אנו מבינים את סביבתנו. תמונת העולם משתנה משפה לשפה.

ההשתמעות מרחיקת-הלכת של היפותזת וורף באה לידי ביטוי במה שהוא עצמו כינה "תורת היחסות הבלשנית" - הרעיון כי כל שפה מבליעה מודל של עולם, שהדוברים והדוברות בשפה אינם יכולים לתפוש את המציאות שלא באמצעותו. "תורת היחסות הבלשנית", אם כן, אינה בלשנית גרידא, כמובן, אלא משליכה על כל תחומי החשיבה והעשייה, בהיותם תלויים - ואולי אף כלואים - במטען הלשוני שלנו.

היפותזת וורף שימשה כבסיס ישיר ועקיף לפיתוחים רבים בתחומי הסמיוטיקה, חקר התרבות, הפילוסופיה של הלשון והפילוסופיה של המדע, אך אפשר לטעון כי היא מהדהדת כיום - מפיהן של תומכותיה ומתנגדותיה - כמעט בכל דיון או עיון בתרבות, בפוליטיקה, במוסר. הרלטיביזם המשתקף ממנה לכאורה הצליח לעורר לא מעט ביקורות והתנגדויות - יש שטענו, ועדיין טוענות, כי הוא פסימי, דטרמיניסטי, משתק מבחינה פוליטית, משחית מבחינה מוסרית. היו גם מי שהרחיקו לכת וטענו כי ביכולתן להפריך אותו מבחינה לוגית. עוצמת ההתנגדויות יכולה רק להמחיש עד כמה נרחבות השלכותיה של ההיפותזה, עד כמה גדולה השפעתה, וכמה שאלות ובעיות היא מעוררת. היום, יותר משישים שנה לאחר מותו, כתביו של וורף מוסיפים להיות אתגר לא פשוט, הקורא לדיון סוער.

החוקרת אמילי שולץ (Schultz), בספרה דיאלוג בשוליים - וורף, באחטין והיחסיות הבלשנית מ1990, העלתה כמה טענות כבדות משקל נגד דמותו של "וורף הקאנוני", כפי שזו נחקקה ואוזכרה - לשבח או לגנאי - לאורך ההיסטוריה. על-פי שולץ, האחראי העיקרי לעיצוב דמותו הקאנונית של וורף היה ג'ון ב. קארול (Carroll), ידידו של וורף ומי שערך את קובץ מאמריו ב- 1956. קארול, היא טוענת, ניסה לגונן על וורף, להציל אותו בתוך הנוף הכולל של התרבות המדעית בארצות-הברית. מאמציו הביאו אמנם לכך שרעיונותיו של וורף הוסיפו להתפרסם גם שנים רבות לאחר מותו, אך הם היו כרוכים בפישוט ניכר של מכלול יצירתו של וורף - מכלול הדורש עתה בחינה מחדש.

וורף - הוגה מגוון ורב-תחומי מאין כמוהו, ששולץ מכנה את סגנון כתיבתו כ"סגנון פוליפוני" - זכה לאחר מותו להתפרסם לעתים קרובות לא בזכות כתביו, אלא בזכות עמדה פילוסופית (או משפחה של עמדות פילוסופיות) שנקראה על שמו. הן מצדדי העמדה והן מתנגדיה הסיטו במידה רבה את הדיון מקריאה ישירה בטענותיו של וורף, והתפנו לדון ב"היפותזת וורף" או ב"וורפיאניזם" - מהויות פילוסופיות בפני עצמן, שהקשר בינן ובין דבריו של וורף דורש מן הסתם בדיקה.

אפשר לטעון כי עצם הכינוי "היפותזה" - שניתן לראשונה ככל הנראה במשותף על-ידי סטיוארט צ'ייס וג'ון ב. קארול - לא עשה שירות טוב לתיאוריה של וורף. שורשיו של כינוי זה נעוצים ככל הנראה במסורת הפוזיטיביסטית-מדעית ששלטה באוניברסיטאות ובמכוני המחקר בארצות הברית בשנות ה- 50: הצבתם של סטנדרטים תצפיתיים מחמירים ביותר, ועל-פיהם כל טענה שלא ניתן להוכיחה באורח חד-משמעי ומוחלט היא לכל היותר "היפותטית", אם לא "בלתי אחראית". צ'ייס וקארול, שתפשו את וורף כחוקר "מדעי" לכל דבר, או לפחות ביקשו להציגו ככזה, הצליחו במידה רבה להשליט ולקבע את דבריו של וורף כהיפותזה מדעית לכל דבר - כלומר כטענה מדעית רצינית (בניגוד, לכאורה, לעמדה פילוסופית או מתודולוגית) הקוראת לאישוש או להפרכה. תפישה זו הביאה לכמה גלים של מחקרים אמפיריים בתחומי הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה, שאת עיקריהם נסקור בהמשך.

חרף כל הניסיונות לשוות לתיאוריה של וורף אופי של היפותזה מדעית, עיקר הישגו של וורף טמון ככל הנראה דווקא בהשלכות הפילוסופית והתיאורטיות של רעיונותיו. גדולי התיאורטיקנים בתחומי הפילוסופיה של המדע, הפילוסופיה של הלשון והבלשנות - הוגים כגון תומס קון (Kuhn), פאול פייראבנד (Feyerabend), וילרד ון אורמן קוויין (Quine), דונלד דיווידסון (Davidson), נועם חומסקי (Chomsky), רוג'ר לאס (Lass) ואחרים - התייחסו לוורף, אימצו חלקים מתורתו או התווכחו עמו בצורה זו או אחרת.

למול שני ההיבטים הללו, המשקפים שני סוגים של ניסיונות להתמודד עם מורכבותו של וורף, קשה להתעלם מהיבט חשוב נוסף, המצריך אף הוא דיון: מקומו של וורף בתרבות ההמונים. המונח "וורפיאניזם" - המושמע לעתים קרובות לגנאי - כבר עשוי לשקף את הנוכחות הסוחפת של וורף בתרבות הכללית, שהדוגמא שלו על "מילים שונות לשלג" אצל אסקימואים כבר היתה לאגדה עממית.

לעמוד הבא
לראש העמוד



שפה, מחשבה, מציאות /
בנג'מין לי וורף


דאנאקוד: 630-1
מס' עמודים: 302


על הספר /// ב.ל. וורף /// סיפורה של ההיפותזה /// השפות /// המאמרים /// מונחי בלשנות /// השלמות ומפתחות


הוצאת אוב

אוב ת.ד. 20559 תל אביב 6120402