הוצאת אוב    על ההוצאה    רשימת הספרים    מפת האתר
בנג'מין לי וורף - שפה, מחשבה, מציאות (מהדורה שנייה)

לפרויקט הספר ב-Headstart
בואו לתמוך בפרויקט!


סיפורה של היפותזת וורף


עמוד 1 מתוך 6 >>>   1   2   3   4   5   6  


טיבם של רעיונות גדולים שהם יוצאים על פי רוב לחלוטין משליטתם של אלה שהגו אותם: הם קונים לעצמם בכל פעם הקשר חדש, הופכים בסיס לוויכוחים חדשים ולהתנגדויות חדשות, ואף משנים את פני ההיסטוריה – אך על פי רוב עושים זאת ללא כל בקשת אישור מיוצריהם הראשוניים, ועל פי רוב גם ללא הכרת תודה להם (אך גם ללא הטחת האשמה בהם). ובכל זאת, הם נוכחים בתרבות שלנו באופן כה אינהרנטי, לטוב ולרע, עד כי נדמה שהם בבחינת "המובן מאליו" ושהיו מאז ומעולם.

בנג'מין לי וורף היה ללא ספק אחת הדמויות המשפיעות, הבעייתיות והמרתקות ביותר של המאה העשרים, לפחות בתחום השפה. הטענה כי השפה מעצבת את המחשבה (או לפחות משפיעה עליה) ידעה כמה עליות ומורדות מאז מותו. מותם של ספיר ב-1939 ושל וורף ב-1941 – בצד המאורעות של מלחמת העולם השנייה – הסיחו לזמן קצר את תשומת הלב המחקרית מטענותיהם של השניים בדבר הקשר בין שפה למחשבה. העניין בתיאוריה התחדש רק ב-1949, עם הופעת קובץ מאמריו של ספיר ועם הדפסתם מחדש של ארבעת מאמריו של וורף העוסקים בתורת היחסות הבלשנית שלו – קובץ שנשא את הכותרת "ארבעה מאמרים על מטא־בלשנות".

בשנות החמישים והשישים היתה התיאוריה מושא לדיון פעיל וסוער בתחומי מחקר שונים, והיא מילאה תפקיד מכריע בהכרה ההולכת וגוברת בחשיבות השפה לתפקוד האנושי והחברתי. "ההיפותזה" נכנסה כמעט לכל ספר מבוא ולכל קורס מבוא לבלשנות, לסוציולוגיה או לאנתרופולוגיה. בשנות השבעים, עם עליית הגישה הטרנספורמציונית־גנרטיבית בבלשנות, שהניחה את קיומו של דקדוק אוניברסלי מוּלָד, פחתה ההתעניינות בתיאוריה, וההתעניינות בה התחדשה רק החל מאמצע שנות השמונים.

רק בפתח המאה ה-21 אירעה מהפכה של ממש ביחס לתיאוריה של וורף: מצד אחד, הממצאים בתחום נעשו משכנעים ושיטתיים יותר, ושיטות המחקר שוכללו כדי לתת מענה לביקורות שהושמעו על הניסויים המוקדמים בתחום. קבוצות חדשות של חוקרים חזרו אל רעיונותיו של וורף וביקשו לבחון אותם מחדש. חוקרים כגון לֶרָה בורודיצקי (Boroditsky, 2003), כיילב אוורט (Everett, 2013) וגיא דויטשר (2011), גם אם השמיעו ביקורת על וורף או התעלמו מהיבטים חשובים של עבודתו, למעשה הוכיחו את נכונות טענותיו המרכזיות ופרשׂו את הממצאים לכדי תמונה קוהרנטית ומשכנעת. מצד שני, גם כתביו של וורף עצמו החלו להיקרא ברצינות על ידי חוקרים בעלי ידע מתאים בתחום הבלשנות, הפילולוגיה וההיסטוריה של הרעיונות, ולראשונה התקבלה תמונה מהימנה על ההיקף של חידושיו התיאורטיים והמחקריים, החורגת מן התפישׂות השטחיות והפשטניות שאפיינו את המחקר המוקדם. בייחוד ראוי לציון בתחום זה מחקרו המקיף של ג'ון ליוויט (Leavitt, 2011) על עמדות של יחסיות לשונית בחשיבה המודרנית.

ב-1955, כאשר נתבקש סטיוארט צ'ייס (Chase) – כלכלן מבריק, ומי שטען כבר ב-1925, ארבע שנים לפני השפל הכלכלי בארצות הברית, כי תרבות השפע משחיתה לא רק משאבים טבעיים וכוח עבודה, אלא גם את הרוח האנושית – לכתוב פתח דבר לאוסף מאמריו של בנג'מין לי וורף, הוא לא נמנע מלהציג את הישגיו התיאורטיים של וורף בהקשר רחב מאוד, ואף להתנבא, גם אם בזהירות, לגבי ההשפעה שעתידה להיות להם:

פעם ביובל מגיע מישהו שתופש את היחסים בין אירועים שנראו עד כה לא קשורים, ומעניק לאנושות ממד חדש של ידע. איינשטיין, שהראה את היחסיות של החלל והזמן, היה אחד כזה. בתחום אחר, וברמה פחות קוסמית, זהו בנג'מין לי וורף, שאפשר שיעמוד יום אחד בשורה אחת עם חוקרי החברה הגדולים כפראנץ בועז וּוִיליאם ג'יימס... הוא תפש את היחסים בין השפה האנושית לחשיבה האנושית, כיצד השפה יכולה לעצב את מחשבותינו האינטימיות ביותר...

צ'ייס, בפתח הדבר הקצרצר שלו, היה גם בין הראשונים שהציעו ניסוח תמציתי לשתי היפותזות, שזכו לימים לכינוי "היפותזת וורף" (או – על שמם של וורף ומורהו – "היפותזת ספיר־וורף"):

ראשית, כי כל הצורות העיליות של החשיבה תלויות בשפה.

שנית, כי המבנה של השפה שאנו רגילים להשתמש בה משפיע על האופן שבו אנו מבינים את סביבתנו. תמונת העולם משתנה משפה לשפה.

היום יש נטייה בקרב החוקרים להתרחק מן המונח "היפותזה". זאת בראש ובראשונה משום שהראיות הרבות שהצטברו בתחום הקשר בין שפה לחשיבה שכנעו רבים כי ההיפותזה כבר הוכחה במידה רבה כנכונה (ראו למשלCasasanto, 2008; Evans & Levinson, 2009). סיבה נוספת, לא פחות חשובה, להתרחק ממונח זה היא שוורף עצמו לא השתמש בו, היות שלא ראה במערך התיאורטי שהציע היפותזה הדורשת מבחן אמפירי. וורף הוא בראש ובראשונה תיאורטיקן המציע מסגרת הסברית לממצאים ולנתונים קיימים, שאותם הוא מציג בפירוט. רק שלא בטובתו הוא נשבה לאחר מותו על ידי השיח האמפיריציסטי־פוזיטיביסטי, שראה בתיאוריה שלו השערת מחקר ותו לא.

ההשתמעות מרחיקת הלכת של התיאוריה באה לידי ביטוי במה שוורף עצמו כינה "תורת היחסות הבלשנית" – הרעיון כי כל שפה מבליעה מודל של עולם, שהדוברים והדוברות בשפה אינם יכולים לתפוש את המציאות שלא באמצעותו. "תורת היחסות הבלשנית", אם כן, אינה בלשנית גרידא, כמובן, אלא משליכה על כל תחומי החשיבה והעשייה, בהיותם תלויים – ואולי אף כלואים – במטען הלשוני שלנו.

התיאוריה של וורף שימשה בסיס ישיר ועקיף לפיתוחים רבים בתחומי הסמיוטיקה, חקר התרבות, הפילוסופיה של הלשון והפילוסופיה של המדע, אך אפשר לטעון כי היא מהדהדת כיום – מפיהן של תומכותיה ומתנגדותיה – כמעט בכל דיון או עיון בתרבות, בפוליטיקה ובמוסר. הרלטיביזם המשתקף ממנה לכאורה הצליח לעורר לא מעט ביקורות והתנגדויות. יש שטענו, ועדיין טוענות, כי הוא פסימי, דטרמיניסטי, משתק מבחינה פוליטית, משחית מבחינה מוסרית. היו גם מי שהרחיקו לכת וטענו כי ביכולתן להפריך אותו מבחינה לוגית. עוצמת ההתנגדויות יכולה רק להמחיש עד כמה נרחבות השלכותיה של התיאוריה, עד כמה גדולה השפעתה, וכמה שאלות ובעיות היא מעוררת. היום, יותר משבעים וחמש שנה לאחר מותו של וורף, כתביו מוסיפים להיות אתגר לא פשוט, הקורא לדיון סוער.

לעמוד הבא
לראש העמוד



שפה, מחשבה, מציאות /
בנג'מין לי וורף


מהדורה שנייה מתוקנת ומעודכנת
דאנאקוד: 630-12
מס' עמודים: 310


על הספר /// המהדורה השנייה /// ב.ל. וורף /// סיפורה של ההיפותזה /// השפות /// המאמרים /// מונחי בלשנות


הוצאת אוב



אוב ת.ד. 20559 תל אביב 6120402