הוצאת אוב    על ההוצאה    רשימת הספרים    מפת האתר
היער הברנדנבורגי - קטע מתוך "טפט"

מבט לאחור, מבעד לכתף שלי עצמי, השיב עמו תובנה שאולי כלל לא אמרתי לה שאני אוהב אותה כשהלכנו לצד שורת המים. השעה נכונה עכשיו לומר לה שאני אוהב אותה, אך בהליכתנו הסמויה השקופה יש סבירות גבוהה שלא אזרתי אומץ להכריז על אהבתי. ייתכן מאוד שכל שהצלחתי להגות היה מילים בודדות שקראו לה ללכת מעט קרוב יותר לצדי ולהסיר את הרווח ששרר בין שנינו. שילוב של ידיים אוהבות כלל לא היה אפשרי, ואת זאת ידעתי היטב. היה זה כמו סידור מוסכם שנחתם בהסכם סודי המאגד בחובו הבטחה שלא לגעת ולהימנע ממגע פיזי בעת שהותנו במרחב שמחוץ לדירתי. ההסכם נותר מכובד במלואו, עטוף הרמטית ובלתי מופר גם כשהיינו רחוקים מהעיר, בלב יער ברנדנבורגי, הרחק מעיני כל חיה או אדם. עטיפת ההסכם לא נפרמה אף כי הרבתה לרשרש ונותרה הדוקה גם כשניצבנו בודדים בעבותיו של יער נשכח, שאליו חתרנו בכאב כנגד רוח סוערת, איש איש על אופניו. אני, שהייתי איטי בנשימתי ובקצב רכיבתי, נותרתי מעט מאחור. נותר לי להביט בריכוז המסתיר מאמץ על אחוריה הנחשקים, המרפדים את מקומם על מושב האופניים, ועל גבה, שחלקו העליון מוסתר במעטפת ראשה. כסות זו, עשויה אריג ומתבדרת ברוך עם גלי הרוח, נתפשה בעיני רוחי כנוקשה ונבדלת, וכמו להכעיס מניחה משקולות של משא על נשימתי הכבדה. גרוני, המחוספס מן היובש הגודש עד להציק בעת הרכיבה במעלה התלול, קרא לשפתיי להיפתח ולאפשר למעט משב רוח לחדור ולהפיס את המכאוב. זאת בעוד עיניי נעות בין הישבן המוצק של הבחורה שלי, הקורץ לי לבוא, לבין המטפחת המכבידה על קצב התקדמותי. מחשבות שאינן מרפות, ונעות בין הראש לישבן וחזור חלילה בעקשנות מתסכלת, היו מנת חלקי. כל עת שהבטתי בה ובאותה המידה כל עת שהיתה ישובה או ישנה בחדרים אחרים, תקפו אותי המחשבות על מין ועל דת, שהיו נתונות יבשות, ארוזות ודחוסות ביחידה אחת – הבחורה שלי. הימים הראשונים של היכרותנו האינטימית שונים היו מן הימים שקדמו, שבהם נהגנו כדרכם של זרים החולפים זה על פני זה בחדרי מדרגות עמומים. הימים היו גדושים בשיחות והחלפת דעות שנמהלו ונספגו בתוך נהנתנות מינית ששווה היתה במידתה לתשוקה ליצור ברית בין העולמות שלנו. שעות חלפו ואנחנו שוכבים, אוכלים, ישנים, נוגעים, מלטפים ומנסים עד כמה שניתן, בזמן המוגבל, לגעת עמוק זה בזו. שני צעירים באמצע ברלין שאינם יודעים אם לרשותם שעה, שעתיים או חיים שלמים, וכך הכול נע בקיצוניות של הכול או לא כלום. אם יספרו לי אחרים על קסם הנעורים המבטיח חיי נצח, או אם יספרו לי על צעירים החשים שהזמן תמיד ינקוף לצדם, אגיד להם בתגובה ספק זועמת שאנחנו לא חשנו כאותם צעירים. אנחנו איננו בעלי הנעורים מלאי החסד החולמים בהקיץ בעוד שמי הקיץ התכולים נשקפים מבעד למשקפיהם האופנתיים. צפינו כמהופנטים בצעירים אלו היושבים על המדרכות או בבתי הקפה הרבים שבעיר, בד בבד עם התרחקות הדרגתית שנבטה בנו ומנעה מאיתנו לחפש מחדש את קִרבתם. יכולת הראייה שלנו השתנתה פלאים, והם נדמו לנו ברבות הימים מטושטשים, דמויות בלתי מוגדרות ותמוהות המתעקשות לשכון בפתחי בתים או להתגודד בכיכרות העיר. חַיץ עירום ובלתי מזוהה ניצב מתסכל ונוכח בינינו לבין שארית העולם הסובב כמו מאליו במרחק ביטחון מאיתנו. הבחורה שלי ואני האזנו מראשית הצטלבות מבטינו לתקתוק השעון, ומבעד לאישוני עינינו יכולים היו כולם להבחין במרוץ הזמן, אילו רק רצו להתבונן בנו ולהכיר את טיב נעורינו. היום, כשאני משכתב תחושות וזיכרונות נשכחים, נדמה שכל שניתן לי הוא להעמיד פתקים כָּלים על אותה חומה עירומה שזקפה קומתה וקרעה אותנו מסביבתנו. וגם אם יאמרו וגם אם יטענו כלפינו, שמבעד לחומה נשמעו קולות הקוראים לנו להצטרף אל שורות הנעורים, הלוא די במבט חטוף אל אותם צעירים כדי להכיר בעובדה הפשוטה שלא היה לנו ולהם דבר מלבד מידת גילנו. מבטך, שהיה זה מקרה שלא חמק מעיניי בַּתקרית שהיתה לַמפגש שחיבר בין שנינו, די בו כדי לספר את הסיפור כולו. דמויות כמותנו אינן מצויות וּודאי שאינן משתקפות מבעד לזגוגיות משקפיים אופנתיים. עינינו נותרו נמוכות וחצי סמויות כשצעדנו במרחק פסיעות זו מזה, וכל אותם אחרים זרים שחלפו על פנינו מיעטו להביט לתוכן. אך הזמן המנקר בקרבנו ניכר והשתקף בגלי התעלה בטרם קפאו עם בוא חורף. הזמן שהוטל עלינו לא היה זמן אוהבים נעימים אלא זמן בין־ערביים המגלם מחשכים, מפזר הבטחות על עתיד נהדר שנשכח, עתיד נכלם ומשולל אחיזה, והוא מוסט במהרה אל קרן זווית תימהונית. אם הרהיבו עוז להישיר לקראתנו עיניים סקרניות, הרי הצליפו אותן בנו בהיחבא באצטלה מנומסת. כך היה העתיד שלנו – מוגבל מראשיתו בתבניות מוסדרות המבקשות למנוע את אפשרות צמיחתו. ואם לא די היה בהתכחשות אנושית, נדמה היה ששקיעת השמש תפסה את מקומה ושכנה לצדנו כשכנה טורדנית. קרני השמש הרדומות חתרו אחרינו כאותה שכנה חטטנית שדירתה האחת אין לה די בה, ולכן מהלכת היא באיטיות מדודה בשטחים הציבוריים המעטים שעוד נותרו במבוך בניין המגורים. הזמן המוגבל מלכתחילה משמש כקיר לחבוט בו, לגרד ממנו בעוצמה מצבור מכתליו, להסתיר בהם את כל מה שהסתרנו מפנינו. אולי המצבור פירושו שלא אמרנו די. שלא אמרתי לה שאני אוהב אותה, ואם אמרתי, ואם הגיתי מילות אהבה, פעלו הן במסווה מבעד למחסום אבן קיר אדומה. הכתיבה לכשעצמה, מוכתבת או שמא פורצת מאליה, עוצרת בעדי מלזכור כלל מילות אהבה שנשלחו מכיוונה לעברי.

אינני זוכר מאום מלבד את הקושי הנורא, את ההבדלים שהונחו מולנו במפגיע, את המחשבות הטורדניות שאינן מרפות ושבות לדרוש את מקומן. מי ידע לאן הן שייכות, ומי ידע מה באמת הן מבקשות, ומי יכול היה לומר לי כיצד להניח להן לצאת מתוכי ודווקא באמצעותן לגעת בבחורה שלי? מאמץ ההיזכרות מהתל בי, אוחז בי ומרפה לסירוגין, מאתגר אותי לשכוח, להבריח מחשבות וזיכרונות אל תוך מנהרות מילוט. צחוק הגורל או יפי נצחיותו של השקר גוברים זה על זה ומגבירים בי את התשוקה להרבות במקומות מסתור. הזיכרונות המפעמים בי עושים דרכם לחבלי ארץ עזובים, שעצם קיומם מרעיש וחדש הוא, ואין איש יודע על דבר הימצאם. אינטנסיביות רבה מאפיינת את משלוח חבילות הזיכרון הרחק מכאן, אך קודם יש לארוז כל משלוח היטב למען לא תיהרסנה בארץ נוכרייה. מושלכות בחופזה כמוכות חולי ודופי הן נודדות להן טרודות ורפויות עד אשר יתנקזו בחריצי חללים נידחים ויתחפרו בתרדמה עמוקה. אינני בוש ברצון לנקות מחילות אשר אגרו בתוכן, בתוכי, ידיעות סותרות וקנטרניות, מכריזות חדשות לבקרים על לידתי ומותי, על חיי הקודמים ועל אפשרות חיי העתידיים. יכול אני להכריז כי אני אוהב אותה גם אם אינני עוד בטוח כלל שאי־פעם רכנתי לעברה ולחשתי לה בגאון את סוד אהבתי אליה. אפשר שקיימים בעולם זוגות שיש בידם להכריז בביטחון על תאריכים בלתי נשכחים המוגשים לכל עבר כחלק מסיפור חייהם, השזור עלי טפט מצויר בתוספת ים צבוע טורקיז ועצי דקל שכובים באלכסון. לי נותר להיתלות בצבעים העזים המגוונים ששׂעַר ראשה של הבחורה שלי נמשח בהם מבעד לכיסוי. אריג אטום צבעוני שהתלכד בארגון ממושמע והיה לכסות מלאת חסד לשמירה על תלתליה מלדהות באור שמש קופח או לקפוא עם בואם של ימי שלג. עָרַגְתי לפיסת הבד, וקִנְאָתי בה השתלחה משום הזכות שנפלה בחיקה ללוות את הבחורה שלי שעות ארוכות וקרובות של היום. הו מטפחת, הו מטפחת אומללה! אם נגזר עליי לשבת ולכתוב על הבחורה שלי, על הקשר בינינו, על הנפלאות שחלפו בין שנינו, הרי חייב אני ראשית דבר להתוודות על התשוקה המתועבת. אפשר אף שחייב אני למצוא מילה מתאימה לאותו כיסוי ראש. כיסוי ראש זה היה למרכיב החזותי הראשון שחיבר בין עולמותינו. בדמיוני העניק האריג למפגש מסגרת נעימה, ולכן חפץ אני למצוא את המילים המתאימות לתיאור חשיבותו. כפי שנחקר ונכתב רבות על מסגרות העץ המשמשות לתליית תמונות ישנות כחדשות, נדרש אני שוב ושוב לפתרון קושיית מסגרת הבד. בחרתי לקרוא לאותה מסגרת בד כפשוטה – מטפחת. פתרון בלתי מספק, אך מתאים יותר מאותם כינויים ושמות שניתנו לאותה המסגרת בציבור ובכלי התקשורת. מסגרת של מטפחת, והרי ניתן לשער שכל אדם החזיק בחייו ולו פעם אחת במטפחת. אין בנמצא מילה מתאימה אחת היכולה להעיד על מכלול העניינים הכלואים בתוך מטפחת ראש אחת. ביני לבין עצמי כיניתי את כיסוי הראש של הבחורה שלי 'מטפחת' מתוך שקיוויתי שכך יהפוך אותו כיסוי בלתי אפשרי לאפשרי יותר בשבילי. המטפחת לא השרתה עליי אימה ולא מנעה ממני היכרות קרובה ואינטימית, אך ברור היה לי שהיא נוכחת כל העת. המטפחת כיכבה כדמות מרכזית בסיפור שנטווה בין שנינו אף עת שהוסרה מן הראש והונחה כלאחר יד על משענת כיסא, מיטה, או כשנחתה בהיסח דעת על הרצפה הגלויה. המטפחת ספגה את כל מחשבות ראשי הנפתלות, את כעסיי שהושלכו לעברה ואת תשוקתי שהשׂתרגה סביבה. המטפחת הפכה למילה שגורה בפי אף אם לא נשמע כל הגה, וכך המטפחת עוכלה בנבכי הקיבה שלי ואני העליתי אותה בהעלאת גירה מחזורית. לעתים הופיעה המטפחת בחלומותיי והיא מדברת בשפת אדם, דורשת את מקומה, קוראת לי לבוא להקשיב לקולה. לקראת ערב היתה מתיישבת לפניי, ולא היה זה חלום ולא היתה זו הזיה, ובתנועות נחושות היתה מסירה מעליה את המבטים שדבקו בה במהלך אותו היום. מובן שהיססתי תחילה אם להושיט את היד ולסייע לה במלאכת הניקיון ששקעה לתוכה. ואולם פעם אחת, כשכבר היתה השעה מאוחרת, שבה החששות שוקעים טרופים אל תוך שינה חטופה, ניגשתי אליה וליטפתי אותה. פעולה פשוטה ומלאת חיבה, ומיד כפות ידיי התמלאו מבטים נחושים שהיו שקועים בתוך פרצופים רבים ומשונים, ובכל ליטוף נשרו הם מטה באיטיות מכבידה עד שנגעו ברצפת העץ ומיד נעלמו כלא היו. במהלך הפעם הזאת, שבה לקחתי חלק פעיל לראשונה במאמץ לסלק מבטים מטרידים, תרתי אחר מבטיי שלי, שמא נצמדו אף הם לאריג המטפחת. התשובה לכך לא איחרה להגיע, ומהר מצאתי בערֵמת הפרצופים והעיניים מבטים שדמו עד מאוד לשלי. תחושה מעיקה ליוותה אותי בזמן שהעברתי את כף ידי בתנועה מלטפת, חרד מן האפשרות שאיאלץ להישיר מבט לעבר פרצופי. מועקה שאיננה מרפה ואיננה יודעת מרגוע, וראשי נטה לכיוון הנגדי, קופא על מקומו הרחק משלכת המבטים. האור שהבקיע מתוך מנורה עומדת בפינת החדר כיסה את החלל כולו ביריעה מחוספסת כהה. משטחי העץ המרכיבים את רצפת החדר מעלים נקישות הבוקעות מבין חריצים, ומגניבים ללבי רטט המבשר על הימצאותו של אדם נוסף בחדר המהלך לעברי מתוך החושך. ידיי ממשיכות ללטף את המטפחת בקצב אחיד הנובע ממקור עצמאי, שאיננו אני, ואם מוחי הוא השולט בפעולה ודאי איני יודע כיצד להפסיקה. אפלוליות החדר מאפשרת את כיווץ העיניים והסדרתן לשם התבוננות כבושה במטפחת ובנפחה המשתנה. אם רוח נושבת בקרבה הרי היא מעניקה לה צורה של גוש אמורפי מלא נוזלים שנראים עולים ויורדים בתיאום קצבי. הנוזלים המטפטפים כלפי מטה העניקו למטפחת חזות דקיקה, שקופה ושברירית. הם הצטברו למעין רסיס ארוך ומתמתח השואף שוב מעלה בנחישות, בטרם ייווצר איזון מחודש בהרכב המטפחת. כך היה זה, וכך נותרנו, אני והמטפחת, ואולי דמות נוספת בחשֵכה, מתירים את המבטים המושלכים אל ערֵמה גדלה ומצטברת. בהיסח דעת אני מישיר מבטי לעבר דמות מן החשכה, משתוקק לפצוח בווידוי בכייני על המחשבות, על ההיסוסים, על הפחדים ועל המכאובים, אך אינני יודע אם אמרתי דבר. גופי כשל בניסיון לספוג את כאב הראש שאיים על עמידתי, ראייתי התערפלה ושיבשה את יציבתי ושוב חמקתי בזכות האפלה שהבאתי על עצמי. סקרן לחוש במקור שהביא את הרוח שנושבת מסביב למטפחת צעדתי לעבר החלון הסגור. חריקת הרצפה ליוותה את הליכתי התשושה ושלחה בי ניחוחות של סרט ישן בשחור־לבן מארצות הצפון, ולרגע חולף הייתי אני הגיבור המהלך בחדר גדול ממדים. גיבור בעל גוף ארוך ונישא ששׂעַר ראשו הבלונדיני הכהה מוברש כהלכה וכך גם בגדיו השחורים וחולצתו הלבנה המעומלנת לעילא. הוא עומד לו כעת דומם, הגיבור הסקנדינבי שלנו, ואין לו עוד צורך להניע לאחור את צווארו המפואר. הגיבור הקדורני מקמץ בתנועות כמו גם במילים ואיננו נדרש לכל כיווץ מעייף נוסף של עיניו או להצמדת עפעפיו. נותר לו לגיבור האלמוני בעל החזות המוכרת לעמוד לבדו, להביט בהשתקפותו, מסונוור מן האור הבוקע מעמוד התאורה הניצב מחוץ לחלונו. הכול נדמה לקוח מתוך במה רחוקה, ודווקא הכרה זו מרגיעה אותי ושולחת לי מסר מנחם. הקשר בין האירועים המתוארים לבין ההתרחשויות המרכיבות את מהלך החיים שלי קלוש, וגם אם אתעקש ואף אם יתגלה שריד של חיבור, לא ניתן יהיה לקשור ביניהם. שוב מצאתי את עצמי פועל כאדם היודע את העתיד לבוא ומבקש להכין תשתית מתאימה לחקירת אירועי העבר. עדיף לו לאדם לארגן את הארכיון הפרטי של הפעולות האנושיות, אף היומיומיות ביותר, בצורה נאותה שתתיר חקירה עתידית פשוטה ובהירה. העתיד משחר מכל פתח בזמן הווה, ועל כן האמנתי שרצוי לתכנן את המעשים או לכל הפחות לסנן שיירים מיותרים. למחוק תיקיות מחשב עם קובצי סקס לסוגם, להשמיד תמונות מביכות, וכך הלאה וכיוצא באלה הכנות שראוי לעשות למניעת גילויים מביכים. הגיבור הבלונדי בשחור־לבן, שעומד לו במבט מלא הבעה המופנה אל אורות הבמה, שנדמים לאורות המאירים את הרחוב שלי, איננו בוכה אף שייתכן שזולגת לו דמעה ממש עכשיו. עובדת היות הבמה השחורה מרוחקת אלפי קילומטרים מכאן מאפשרת לנו כצופים לתהות אם זולגת לה דמעה אם לאו, אם הצליח הגיבור לשחזר את רגשותינו שלנו אם לאו. חשדנותנו מתגברת לנוכח היותה של הבמה השחורה התיאטרלית חלק מסרט קולנוע ישן, אך הדבר אינו מונע מאיתנו התכנסות רגשית השמורה לאירועים חד־פעמיים נשנים שכאלה.



טפט / אבי פלדמן

דאנאקוד: 630-6
מס' עמודים: 163


על הספר /// על המחבר /// היער הברנדנבורגי /// אבי פלדמן על "טפט" /// דימוי העטיפה - יעל ברתנא /// תמונות מההשקה /// תודה והקדשה


הוצאת אוב



אוב ת.ד. 20559 תל אביב 6120402