הוצאת אוב    על ההוצאה    רשימת הספרים    המועדון    מפת האתר
יפתח אשכנזי - סיפורי מות עירי

זוג יונים הומות מעל הכותל


מתוך "סיפורי מות עירי" בהוצאת אוב

בחזרה לתוכן העניינים


לפני שנה קיבלתי את העבודה הזאת, זה היה אחרי שהשלמתי את המאסטר שלי בחקר תרבות. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. להישאר בעיר הקודש או שמא עלי ללכת למקום אחר. הייתי אז בת עשרים ושש וחצי. גרתי ברחביה, בבית שסבתי הורישה לאמי. חיפשתי כל עבודה, סתם כדי להעביר את הזמן. יותר נכון להגיד שעשיתי את זה כדי למצוא לעצמי צידוק לגור בעיר הזאת בעולם הזה. בלילות הייתי יוצאת לטייל עם רקס, הכלב הזה שלי. מחכה לראות את הלילה בלי להיכנס לתוכו. בלי להכיר אותו ולשכב בצלו.

הייתי בתולה בת עשרים ושש. זה לא שהייתי מכוערת. סך הכול נראיתי בסדר, שיער שחור, עור חלק ולבן ועיניים ירוקות. ההורים שלי לא ממש הבינו אותי. איך נשארתי דתייה אתאיסטית. שיער אסוף וחצאית ג'ינס, בעיר שבה עקד אברהם את בנו. שרפים רקדו לפני האלוהים, ומחבלים וחיילים ניסו למות למען המולדת. נשארתי לגמרי לבד. שתי אחיותיי הקטנות כבר היו נשואות, והיו להם ילדים רכים ומתוקים. אני פסעתי לבד.

אני זוכרת את הפגישה הראשונה שלי איתו, כמעט השתנתי במכנסיים. זו פעם ראשונה שהייתי בראיון עבודה. הוא היה בן שישים. שיערו עדיין שחור משחור, ומשופע בבלורית עמוקה. משקפי שמש מכסים את העיניים. הוא ישב על שולחן עץ כבד וגדול בחדר העבודה שלו. מסביבו היו מדפים עמוסים בספרים מכל הסוגים. ספרי תורה וקבלה, ספרות מודרנית, אפילו היה מדף מיוחד לספרי סקס. כמו שהרגיש את מבטי על הספרים הוא הודיע לי: "הבן שלי מקריא לי כל יום פרק מספר, מאז שהוא למד לקרוא. התפקיד שלך, אם כמובן תסכימי לקבל אותו, יהיה לקחת אותי מדי יום ביומו בחצות היום בדיוק לגן הציבורי, שם אוכל להרהר".

את הבן שלו אֵבֶל פגשתי כחודשיים לאחר שהתחלתי בעבודה. חזרנו בקו 18 מגינות הורדוס מתחת למלון קינג דיוויד, שם הוא רצה לשבת יותר זמן מהרגיל. "איזה דגל מונף היום על גג הכנסייה הסקוטית? האם הצטרפו מתים חדשים להילולה בהר ציון?", הוא שאל בשקט, ולא על מנת לקבל תשובה. הלכנו מהגן אחרי שבית ספר של מפגרים הגיע לשם לטיול והתחיל להציק לנו. קו 18 היה מלא והמוני. שני ילדים קמו לכבודנו. הם ריחמו על הזקן העיוור. הם לא כיבדו אותו על כך שהיה משורר כה חשוב גדול ועצום. הוא לא היה מהאלה שמופיעים בטלוויזיה. אהבתי את הדרך שבה אחז בידי. היה בה משהו אבהי וארוטי. כשנכנסנו לבית, הלכתי לשירותים להחליף טמפון. כשחזרתי, ראיתי את הבן שלו. הוא היה יפה וצעיר וחזק. צעיר ממני בשנתיים בערך. היה לו את השיער של אביו. היה לשניהם את אותו חיתוך דיבור זר, נמהר, קצת מליצי, קצת מתפלצן וקצת מתרצן.

אילולא היה אביו עיוור, בעל משקפיים שמכסים את כל העיניים, היה לי קשה מאוד להבדיל ביניהם. זה נראה שגיל אלמותי עוטף את שניהם, בחיבוק עטלף.

כשחזרתי הביתה, אחרי שסעדתי איתם, אוננתי במקלחת, מחככת את הזרם הלוהט בתוך הנרתיק, מרגישה את המים מבעבעים, שופכים לי את הכוס. חושבת על שניהם, על ידיהם החזקות כל כך. על הבן המוליך את האב בדרכו אל הערווה שלי.

למחרת לקחתי אותו לרחוב הלני המלכה. נכנסנו בחצר סרגיי. האב, בידו הגדולה, אחז בי בכתפי, כדי לוודא שאני שומעת אותו. "את שומעת את היונים נדות ונוחתות על הכיפות? רעשן חזק יותר מהמכוניות והאנשים והפיגועים ההם שם".

אֵבֶל הזמין אותי ביום החופשי שלי לשתות בירה באיזה בר של אמריקאים ליד מגרש הרוסים. שתתי המון והזעתי כמו חזירה. הייתי שיכורה, כבר לא יכולתי ללכת. אֵבֶל קם לעזור לי לאחר שהסתבכתי בחצאית שלי ונפלתי. הוא אחז בידי בענן העשן, ולקח אותי לשירותים, מחזיק אותי בשריר גב זרועו ומונע ממני ליפול. הוא פתח לי את הדלת, פיו קרוב לפי, נשימה לנשימה, והוא נכנס איתי פנימה. האמת שהייתי שיכורה מכדי לזכור היטב את מה שקרה. אני זוכרת צפיפות, ואת הדלת נסגרת מאחורינו. אני זוכרת שהורדתי את התחתונים כדי להשתין, ואת ידו מפלסת בין ירכיי, ושתן לא מנוגב. אני זוכרת שביקשתי שלא. שצעקתי לעזרה, מתדפקת על הדלת, ואותו ניגש מאחור, מלטף את עכוזי ומפלח אותו. אני זוכרת שכאבתי ובכיתי, נדפקת במקצב הנשימות שלו. הוא ליטף את שיערי, סידר את הקפלים בחצאית, והושיב אותי על האסלה. אז יצא בריצה מהירה. הרגשתי כבדה מבירה, ושרף לי. דם שרף על ירכיי. אני זוכרת שנכנס הברמן, ששיערו ארוך אסוף ופניו מצולקים, וקרא למשטרה.

אני זוכרת את הבדיקה לאור ניאון. הם סיפרו לי בהתלהבות על כך שתפסו את אותו אֵבֶל בדירתו. הוא עשה כאילו הוא לא יודע על מה הם מדברים. הוא טען שהוא ישב בבית בשקט וראה סרט בווידיאו לבד. הם צחקו עליו, והחליקו לו מכות בדרך. הם שנאו אנסים. כולם שונאים.

בלילות שאחר כך הרגשתי משונה. כמובן שלא הלכתי לעבודה. התקשרתי לאב ואמרתי לו שאני לא חוזרת יותר. בהתחלה רק הייתי יושבת בבית, מחכה שקצינת נפגעות תקיפה מינית תעדכן אותי. היא היתה מתקשרת פעם ביום, בדיוק בחמש, ושואלת אותי בחוסר עניין: "מה נשמע חמודה?". תמיד מספרת לי שאֵבֶל עדיין בכלא (במעצר עד תום ההליכים). הערב היה נמרח, משתרע. הם נתנו לי שם כדורים צהובים באריזת כסף. לא קראו להם ואליום, היה להם שם אחר, משהו כמו דקסידול. הכדורים לא היו מרדימים אותי. הם פשוט הכהו אותי. המומה הייתי צופה בעיר על ההמון, על הרחובות. בדרך כלל פשוט בהיתי בשקט בטלוויזיה. כך הייתי יושבת, בתחתונים, מול חלון פתוח והעיר הזאת. האמת היא שגם אהבתי אותו. רק רציתי שיחזור אלי. כך לבסוף הייתי נרדמת שדודה מול המסך. באחד הבקרים המרוחים ההם, עמד לו בז קטן וחום על חלוני. צפירת מכונית מהכביש למטה הבריחה אותו.

בלילה אחד אחרי שנרדמתי הרגשתי פתאום שמישהו אוחז בי בחוזקה. זה היה הוא, הכרתי אותו מיד לפי ריח האפטר שייב. הוא נראה לא מגולח, עיניו היו כחולות ממה שזכרתי. אני חושבת שרק פעם אחת ראיתי את עיניו עד כדי כך כחולות, זה היה בפגישה שבה נהג בי כרשע. נראה לי שעיניו כחולות יותר כשהוא מיוחם.

"תתפשטי!", ציווה עלי.

"את לא שומרת על עצמך, תתקלחי יותר!", אמר אחרי שדחף לי אצבע והריח אותה. "הזונה שלי צריכה להיות נקייה ולשמוח לראות אותי".

כשעשה את שלו הסתכלתי בטלוויזיה. כשגמר ויצא התקשרתי למגרש הרוסים. אֵבֶל עדיין שם בתא וכבול באזיקים. המשורר הזקן יצא מהמקלחת, כשמגבת סביב חלציו. מעולם לא ראיתי חיוך מטופש מזה שעיטר את פניו. גופו המחוטב הכה אותי בסנוורים.

בחזרה לתוכן העניינים
לראש העמוד



סיפורי מות עירי / יפתח אשכנזי

דאנאקוד: 800-417301
מס' עמודים: 222


על הספר /// ביקורות /// קטעים /// מינה זיסלמן - עיר מאוימת /// ג'ואן קאס - בין שם לכאן /// עמנואל הרוסי - שכב בני /// הסיפורים /// תודות והודעות


ירח דם יריחו
שער הפרחים
אני מוביל משלוח דגים עם האיש שהרג את אבא שלי
זן מסוים של פנתר
זוג יונים הומות מעל הכותל

הוצאת אוב

אוב ת.ד. 20559 תל-אביב 6120402