הוצאת אוב    על ההוצאה    רשימת הספרים    המועדון    מפת האתר
חסד אחרון

"חסד אחרון אעשה עם העם היושב בציון. ורשמתם ויצרתם. ואת כל אשר יצרתם על פני ארבע כנפות העולם תפזרו, רק למען ידעו כי הייתם. וזה חסדכם האחרון אשר אנוכי נוטר לכם, למען לא יימחה זכרכם מעל האדמה".

"לעתים, כשאני מתעורר באמצע הליל מחלומות, אני קם לעשן בחוץ במרפסת. כשאני נזכר שהדגל קיים, אני מנסה להבחין בו בלילה מעל לתל בטא. את תל בטא, שם שכנה לבטח העיר הביזנטית העתיקה, ניתן לראות מהמרפסת של הבית שלי. כשאני רואה אנשים מטיילים על הפסגה, אני מתקשר למשטרה, מדווח על גניבת עתיקות. זה לא שכל מי שעולה גונב פסיפסים ישנים מכוסים באדמה וכמעט חסרי צבע. במילא המשטרה מעולם לא התייחסה אלי ברצינות. אני מתקשר בעיקר כדי להרגיש טוב עם עצמי. עד לפני חמש שנים, במרכז התל, היכן שעמדה כנסייה מפוארת, היה פסיפס ענק, שנגנב חלקים חלקים בכיסי מעילים. עכשיו הם תלו שם דגל ענק של ישראל, שנראה כמעט מכל נקודה בעיר. התל הוא גבוה. רציתי להקים עמותה נגד הדגל, טוב, מחשבות של מובטלים. לרוב הקהל הדגל לא מפריע, אולי אפילו נותן תחושה מפוקפקת של גאווה פטריוטית. לביזנטים הדגל כבר לא מציק בעיניים, הם כבר התרגלו ללכת בינינו, ממשיכים לחיות בעירם שחרבה, להתפלל לאלוהים שבארץ הזאת נמס בשמש".

(מתוך "סיפורי מות עירי")


בשפה שאיש לא מבין

אני יודע שבסוף הם יתפסו אותי, מעולם לא חשבתי באמת שאחרי מה שעשיתי אני עוד אלך חופשי בין שאר בני האדם. אני יודע שזמני קצר, בטוח יש להם כבר קצה חוט, בעוד שעות, אולי דקות ספורות, אני יובל באזיקים לשחזר את שתי החטיפות, יצולם בכל העיתונים הארציים בעמוד הראשון, אנשים יבואו להציץ במפלצת, ואני בסך הכול רציתי רק לעשות שלום. זה מכתב הפרידה שלי, אני לא אתן להם ללכוד אותי, האקדח שלי יהרוג בדיוק כשהם יפרצו את הדלת, הכול מדויק ומבוקר. שהם, לאחר שינקו ממדיהם את דמי, במחסן ששכרתי כבר לפני חודשיים, השוטרים הארורים, ימצאו שתי גופות קטנות רזות, וחבולות, בגועל נפש יסרקו את הגופות הזעירות ויֵדעו לומר בוודאות שהילדות נאנסו מספר פעמים על ידי אותו זכר. הם ילקטו את הזרע שלי בפינצטה מהכוס הצעיר שלהן נטול השערות, מהפה, מהתחת. זרעים של שלום. הם כל כך ישנאו אותי. ירגיז אותם הכי שפוצצתי את מוחי לאלפי רסיסים, והחתיכות ימלאו את כל המחסן, יידבקו לכתלים. באותה פינצטה יאספו גם אותן לתוך אותן שקיות הפלסטיק.

זה כבר חודש מאז שחטפתי את שתי הילדות, והם מחפשים אותן. כל המדינה חרדה, כל העיר הקטנה מלאה בכתבים, שוטרים, כלבי גישוש, רבבות מתנדבים. אני תוהה, אם הייתי חוטף רק את הערבייה, אם הציבור היה מגלה כזה עניין, אבל זה כבר ניסוי אחר, ניסוי שרודף שלום אחר יצטרך לעשות. הניסוי שלי היה כישלון טוטאלי. טוב, אני לא רוצה שישפטו אותי על כוונות טובות. אני שופט רק את עצמי. לאנוס אותן היה רעיון רע, לא תרם למטרה.

כשהשתחררתי מהצבא בקיץ שעבר הייתי בטוח שאני אסתדר בחיים, עד עכשיו הצלחתי תמיד להשתלב. גם בצבא אהבו אותי, התפקיד האחרון שלי היה סמל של מחלקה במסלול. שבועיים רק עישנתי סמים, שרצתי עם חברים בים. במסיבות. אחרי שבועיים הלכתי ללשכה, אבא שלי לחץ עלי. דווקא לו הם עזרו למצוא עבודה, גם כן עבודה, אבי המזדקן היה שומר הסף בבנק למשכנתאות. תמיד היה לי עצוב עליו, הכי העציב אותי שהוא היה גאה על עבודתו ושמח בחלקו. בצורה מוזרה הוא השוויץ בגלאי המתכות שלו ובאקדח הגז מדמיע שנתנו לו. לעולם לא אהיה כמוהו. רק עכשיו אני בטוח בכך.

לחטוף את הערבייה בגיל הנכון (8 עד 10) היה האתגר, לחטוף ילדה יהודייה כל אחד יכול. הערבים יודעים לשמור על הבנות שלהם. אני חושב שהצלחתי רק כי הקפדתי על הפרטים. חשוב שיהיה לך מספיק זמן כדי להגיע למסתור, לפני שהמשפחה תגלה. זה סוד ההצלחה שלי. בהתחלה חשבתי לחטוף בפארק, במשך ימי השבוע רק הערבים מגיעים לשם, אבל ויתרתי על הרעיון, לא הייתי מצליח שם. הבנות שלמראית עין התרוצצו חופשי היו תחת השגחה תמידית. הריצה בדשא ארוכה מדי, ואם החמולה היתה תופסת אותי, היו הורגים אותי במכות ובצדק.

אלה היו חייבות להיות שתי ילדות, רק שתי ילדות יכולות להביא את השלום האמיתי. השלום שביקשתי וגם רדפתי. ילדות צעירות לפני ההתבגרות, לפני שגופן מתחיל להתחנן לגברים הרעים, יכולות ליצור תהודה ארצית לשלום. הדאגה המשותפת בין שני העמים, שתתעצם בסרט הווידאו (שמסיבות טכניות מעולם לא צולם). אולי הן ברגש יעצרו את המלחמה המזוינת הזאת. [...]

יוזמת השלום הפרטית שלי עלתה במוחי בצבא, כשהייתי מפקד מחסום ממש בתוך רמאללה, בתוך אחת השכונות, בין שתי בתים וכרמי זיתים שהזכירו לי את הסביבה מחוץ לכרמיאל. רמאללה תמיד נראית כמו גרסה עלובה לירושלים. דמיינתי את עצמי מקבל פרס נובל לשלום בסטוקהולם, נוגע בנצח. בעניבת פפיון. לדעתי כבר עכשיו אני ראוי לפרס נובל, לפחות על הכותרות בעיתונים ועל אחוות השנאה המשותפת שיצרתי בין העמים, על המאמץ. עמים שדואגים ביחד, שמתחבקים בחרדה, לא יילחמו. אם רק היו עוד מאה כמוני, אפילו רק עוד חמישים, אמן. למתים, שבקרוב מאוד אהיה חלק מהם, מותר לקוות. מותר גם לא לדעת. אמן.

אם התזמון שלי יהיה מדויק וחד כמו שאני מקווה, ואני אלחץ על ההדק בשנייה שהשוטרים יכנסו, אז מוחי ישפריץ על כל החדר, יימרח על השוטרים, יכתים את מדיהם הכחולים. מאז שהם תפסו אותי עם גראס בפארק אופירה אני שונא אותם. זה היה אחרי שהתפטרתי מהעבודה בקייטרינג המסריח, השגתי קצת חומר מרועי שלמד איתי בתיכון, והלכתי לבד עם ג'וינט אחד שהכנתי לנקות טיפה את הראש. עצם העובדה שהיתה עבודה שלא הייתי מספיק חזק בשבילה הפחידה אותי. חולשה היא מוות. לא הבנתי למה אני חושב שאני יותר טוב מהעובדים האחרים, למה שאני ארגיש מושפל כעבד, הרי אני אביון כמותם. גראס תמיד עוזר לי לסדר את המחשבות, גם בצבא עישנתי פעם אחת במעבר סחלב שעתיים לפני הנסיגה, לפני הקרב שבו בפעם הראשונה והאחרונה ידעתי בוודאות שהרגתי בן אדם אחר (חוץ מאת הבנות ואת עצמי). היתה לי שקית מלאה שזרקתי מאחור בלבנון, מפחד שמשטרה צבאית תחכה לנו בגבול לבדוק שלא הברחנו כלום. אני בטוח שהחיזבלונים שמחו, איזה בזבוז של חומר טוב. אפילו לא ברחתי מהשוטרים ליער העוטף את הפארק, הייתי בטוח שהם לא יסתכלו עלי, אבל כנראה שהם היו משועממים והחליטו לחפש עלי. שניהם בני ארבעים וקצת, אישה וגבר, מזדקנים ושמנים, אין להם ילדים לטפל בהם בבית, כבר אחרי חצות, בטח הם מזדיינים בניידת. הם החרימו לי את הג'וינט לכיסים שלהם (כולם יודעים שכל השוטרים מעשנים סמים), והפשיטו אותי לגמרי עם הזין דבוק למכסה מנוע הלבן והקר. הבן זונה חיפש לי בתחת, רוח קרה נשבה בפארק, מרשרשת מחטי אורנים. בסוף הם שיחררו אותי, הולך בכאב, לא תפסו אצלי מספיק חומר כדי לפתוח לי תיק. בפנטזיות שלי שני השוטרים האלה הם הראשונים שפורצים למחסן, ומקבלים את מטר הדם והבשר. דם לא יורד אפילו אחרי עשר כביסות, הדם שלי סמיך, נשאר לנצח. כשחייל שלי נפצע מטר לידי וחבשתי אותו, כל המדים שלי נמרחו בדם, וניסיתי לכבס אותם בחום. בסוף זרקתי אותם מחוץ לגדר של הבסיס שגרנו בו ביחד עם גדוד שריון. שיתייבשו שם, שיתפוררו. רועה בדואי בסוף לקח אותם. בשטחים הכבושים יש אנשים שישלמו הרבה בשביל מדים במידה גדולה כמו שלי. לחיילים קשה להשיג מידה כזאת גדולה, בטוח יש גם מחבלים בגודל שלי. מישהו צריך לדאוג להם.

הייתי משחרר את הבנות לחלץ עצמות, לא רציתי שיאבדו משקל, אחרי שבוע נראה שהן הסתגלו למצב החדש. לפני השינה הייתי מקריא להן שירים של אלתרמן, כבר לא הייתי צריך להרביץ להן, הלוואי שהחיילים שלי היו צייתנים כמותן. הם גם למדו לחבב אותי, הן היו מסתכלות בי במבט מאוהב כל הזמן.

ככה היו למשפחה שלנו שבועיים של שקט. אחרי שהן היו נרדמות לקולי המקריא להן את בעלת הפונדק הייתי סוגר את הספר בשקט, לא להפריע להן בשנתן הקשורה. אז הייתי שומע את מלאכי השלום יורדים לארץ בזכותי, המעורר שלהם, שמעתי את מכת כנפיהם הלבנות בולמות את ירידתם החדה למדינת ישראל, אלוהים מביט בי במבט גאה - רק מרחמים יפרח שלום אמת. רק מרחמים, הוא לוחש לי. אהבתי שהבנות מלמלו בשנתן, לא בעברית או בערבית, בשפה שאיש לא מבין, בקול מלאכי. הבנות היפות שלי...

(מתוך "סיפורי מות עירי")


סיפורי מות עירי / יפתח אשכנזי

דאנאקוד: 800-417301
מס' עמודים: 222


על הספר /// ביקורות /// קטעים /// מינה זיסלמן - עיר מאוימת /// ג'ואן קאס - בין שם לכאן /// עמנואל הרוסי - שכב בני /// הסיפורים /// תודות והודעות


הוצאת אוב

אוב ת.ד. 20559 תל-אביב 6120402