הוצאת אוב    על ההוצאה    רשימת הספרים    המועדון    מפת האתר
מלכה לוקר - שירים / מלכה לאקער - לידער

ירושלים - אחרית

שנה לאחר קום המדינה, בשנת 1949, עלו מלכה וברל לוקר לישראל והתיישבו בירושלים, שבה שימש ברל תחילה יושב ראש הנהלת הסוכנות ואחר כך – חבר כנסת מטעם מפא"י. בירושלים התגוררו בני הזוג לוקר בבית ערבי ישן ברחוב אלקלעי. ביתם היה מפואר ורחב מידות, ובמיוחד הטרקלין, שנועד להכנסת האורחים הרבים שפקדו את הבית. הבית היה מלא ספרים, מסודרים על כונניות לאורך קירות ארוכים. על הכונניות האלה אפשר היה למצוא ספרים בנושאים מגוונים ובשפות רבות, שבהן דיברו בני הזוג.
בן המשפחה, דניאל לוקר, מתאר את מלכה, שאותה הכיר עם בואה לירושלים, כמי שהיתה "מלכה אמיתית. בעוד שברל היה איש עממי, מלכה נהגה כמו אשת אצולה. היא כאילו הביאה את המערב לירושלים, ועיצבה את חייה כאן באופן קולוניאליסטי, כאילו היתה באירופה. היא היתה אשה יפה, גם בזקנתה, לבושה תמיד בהידור, ומטפחת את מראה בעזרת צוות שהגיע לביתה. גם את הארוחות היתה מגישה באופן מהודר". בת המשפחה, דתיה לוקר, מוסיפה כי מלכה לוקר, "בת המאה התשע-עשרה, ניסתה לשמר את רוח המאה הזאת, בין השאר באמצעות הסלונים הספרותיים הנודעים בביתה. הפגישות הללו – שהיו מושכות לבית ברחוב אלקלעי את שמנה וסלתה של ירושלים, אך גם אנשי שם מחוץ לארץ, אנשי רוח, סופרים, דיפלומטים וכיוצא באלה – התקיימו בדרך כלל בימי שישי אחרי הצהריים. מלכה ניהלה ביד רמה את הפגישות הללו, שהיו כעין משתאות, והיתה עוברת בין קבוצות המשתתפים. השיחה היתה מתנהלת בשפות רבות ושונות, ומלכה עברה ביניהן בקלות רבה".
בני הזוג לוקר היו בקשרי חברות עם הצמרת המדינית והאינטלקטואלית בירושלים. נשיאי המדינה יצחק בן צבי וזלמן שזר היו חבריהם. יצחק בן צבי נהג לצאת מביתו, מן "הצריף" המפורסם שבשכונת רחביה, ולברוח אל בית לוקר, כשהוא משתבח בכך ש"סידר את השוטר". ברל לוקר פרש מעסקי הציבור לאחר הכנסת השלישית, ופנה לכתיבת ספריו "בחבלי קיום ותקומה" ו"מקיטוב עד ירושלים". דניאל לוקר זוכר את בני הזוג לוקר יושבים "כל אחד בפינה משלו, עם ספרים משלהם, וכותבים". הוא מעיד גם על יחסי האהבה וההערצה שהיו בין השניים, גם בזקנתם בירושלים.

העיר ירושלים משכה את המשוררת זה מכבר, עוד כשכתבה בספר שיריה "עולם ללא שומר" שהיא מתחילה לעלות לרגל לארץ ישראל; זו גם ירושלים שאליה מובאים לקבורה הקורבנות היהודיים ובתוכם הנספים בשואה.
אט-אט נהפכה ירושלים למוטיב מרכזי בשירתה. אולם אין זו ירושלים העיר הגדולה, כמו לונדון או כניו יורק; ירושלים אינה משל לציוויליזציה, כזו שהרבתה לתאר בשיריה המוקדמים, ואפשר אפילו שההפך הוא הנכון. המשוררת מתרפקת דווקא על הטבע ועל העבר. דומה שמאז היא חיה בישראל נעשים שיריה שירי אהבה לארץ בכלל ולירושלים בפרט.
היא שרה את נופה של ארץ ישראל, את האדם בשדות ארץ ישראל, השדות המוריקים של העמק. אך מעל לכל, חזקה ורבת חן, היא ירושלים. ירושלים היא בכלל לייטמוטיב ביצירתה של מלכה לוקר. ירושלים של מזרח ומערב, על ארבע קצותיה… הרי ירושלים ועמקיה. היא רואה את העיר בגדולת עברה, בחורבנה, בתפארתה ובנצנוצה. מלכה לוקר אינה קשורה מספיק לאנשי העם, לבנאי ולמעשיו. נראה שהיא יודעת רק מעט על דאגות היום יום שלו ועל שמחותיו. והגם שבין שירי ארץ ישראל שלה יש די תמונות צלולות של ימינו, של מציאות יושבי הארץ, בכל זאת היא נמשכת תמיד אל העבר הסוער, אל תקופות אחרות. גם אלה שייכים לנו, משלנו, ואפשר אולי ללמוד מהם, לינוק מהם (...)
עברה של ארץ ישראל מעורר את מלכה לוקר. (...) נראה שאיש לא הביא לשירה היידיש ירושלים מלאה כל כך בפנימיות, חמה כל כך וצבעונית, פעם אפורה כהה, ופעם ורודה בהירה ותכולה, בהירותה של ירושלים. זו היא העיר של עכשיו, של אתמול ושל העבר הגדול והנצחי.
(ליס, אונדזער היינט, עמ' 76-74)

בשנת 1967, בתקופת מלחמת ששת הימים, התעקשו בני הזוג להישאר בקו החזית הירושלמית, ספונים במקלט של בית הילדים שמול ביתם. בני הזוג, חשוכי הילדים, התרגשו מהקרבה לילדים, ותרמו למוסד זה מקץ המלחמה. לאחר איחוד העיר נהגה מלכה לוקר לשבת ולהתבונן בנוף הירושלמי האהוב עליה, ובעיקר בחומת העיר העתיקה.

באותה שנה ראה אור ספר שיריה של מלכה לוקר, "ירושלים". לרגל צאתו של הספר אמר נשיא המדינה, זלמן שזר:
בירושלים התנגן משהו לגמרי חדש, הייתי אומר מחדש – מנגינות ויז'ניץ. היא התחילה לראות את ירושלים לא רק כראות כל עיר, על אף שינויי הסגנון והגוון שראתה בכל כרך, אלא פה התעוררו ניגונים ודימויים, שאנחנו הכרנו מעולמנו ומדורנו. כאילו לגמרי לא רגילים לה בשום עיר וארץ. הדימויים היו רוויים הדים קדומים ותקוות מחודשות, ונתלוותה להם המיה נפשית שידענוה מאז. הייתי אומר, מחדש יונה הומייה: "אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין אומות העולם". (…) היא כאילו קיבלה כאן שפה אחרת. לפעמים המנגינה הזאת רווחת גם בעושר הלשוני, ונשמרת דרכה המיוחדת בסגנונה של מלכה בתוך לשון שנפשיותה עממית וחיצוניותה לגמרי לא עממית, כשהגרעין העממי כאילו טמון מתחת למלים זרות וביטויים השאובים לא מן הבית. אך כל המודרניות הזאת לא תוכל להאפיל על הגרעין הנפשי האמיתי, הלירי, היהודי, שהוא נתון בה עוד מראשית היותה שיר לנו וזמר לנו בעל פה ובכתב.
(מצוטט אצל: ברל לוקר, מקיטוב עד ירושלים, עמ' 162)


ופרופ' עזרא פליישר הוסיף על דבריו של שזר:
את הייחוד שבשיריה הירושלמיים של מלכה לוקר רואה אני דווקא בנסיונם הבלתי נלאה, החוזר ונשנה, בעקשנות ובצימאון להתמודד עם האכזרי והנוקשה שבאתגרים, לעמוד במקום שנכשלו בו רבים וטובים: לגשת אל הערפל אשר שם ירושלים ולומר בה כי הוא זה. מלכה לוקר רואה את ירושלים, רוצה לומר – את ירושלים של מעלה, היא חשה אותה במלוא כל מאודה כישות של בשר ודם, כגוף חי שאי אפשר שלא ישיגוהו משיגי הגוף, כפרצוף שבהכרח אפשר לתת בו סימנים, כקומה שחובה לתת בה שיעור (…) איזו תפיסה סנזואלית [=חושית] במוגזם, של חושניות מופלגת, בונה כאן לירושלים פרצוף-דמות של מעלה, במושגים שאין אתה מוצא כמותם אלא בעולמם האמיתי, המפולש, הפנטסטי של כמהי אלוהים שמשכבר (…) זוהי משוררת שראתה במרכבה, שנכנסה בשלום ויצאה בשלום (…) כמו פטישים כבדים נופלים עליך שירי הספר הזה, בפאתוס הגא והמכונף שלהם, במקצביהם המרוסקים, המלהיבים; בטוריהם החשופים מחרוז, אך המחושלים בפנימיותם…
(שם, עמ' 165-164)


בשנת 1973 נפטר בעלה של מלכה לוקר, ברל, זקן ושבע ימים. בליל פטירתו ישבה מלכה וכתבה את השיר "ברל, אומרים שאתה איננו". אחרי מותו פרצה מלחמת יום הכיפורים, ומלכה נהגה לומר שברל זכה ולא ראה את המלחמה האכזרית הזאת.
בשנת 1979 קיבלה מלכה לוקר, כמו בעלה לפניה, את התואר "יקיר ירושלים". גם בגיל גבורות ובשנות התשעים לחייה הוסיפה מלכה לוקר לשמור על הדרת פנים, והיתה צלולה ועצמאית. את יום הולדתה ה-95 חגגו עמה קרוביה ומכריה, ממש כמו בימי "הסלונים הספרותיים" של העשורים הקודמים. בסוף ימיה איבדה את תיאבון החיים שלה, ועברה להתגורר בבית אבות.

בעיר אשר אהבה, בירושלים, נפטרה מלכה לוקר ב-15 בנובמבר 1990, בת 103.

דומה שאפשר לומר על חייה את השורות שכתבה בשירה "וכשהייתי כן נשארתי":

יְחִידָה אֲנִי בָּזֶה נִצַּבְתִּי
בֵּין עֵצִים רַבֵּי שָׁנִים וָגֹבַהּ,
יוֹם וָיוֹם כָּהֶם אֲנִי הֶחְלַפְתִּי
בֶּגֶד וּמִדָּה, מָטָר וָשֹׂבַע – –
וּכְשֶׁהָיִיתִי כֵּן נִשְׁאַרְתִּי.
(...)
לִפְעָמִים נִדְמֶה, הִנֵּה קָרַבְתִּי – –
מַבְרִיקִים בְּרָקִים, אוֹתוֹת יוֹפִיעוּ,
אַךְ אֶת שָׁרָשַׁי עוֹד לֹא עָזַבְתִּי,
קוֹל אָדָם בּוֹכֶה – הֵן קוֹל אָחִי הוּא,
כְּבַהַתְחָלָה, כְּבַהַתְחָלָה...

(על נהרות, תרגם שמשון מלצר, עמ' 71-70)

לעמוד השער של הספר
לראש העמוד הזה
להוצאת אוב



מלכה לוקר - שירים / מלכה לאקער - לידער

דאנאקוד: 630-4
מס' עמודים: 192


על הספר /// מלכה לוקר - ראשית /// עולם ואדם - וועלט און מענטש /// אתה - דו /// ערים - שטעט /// העולם ללא שומר - די וועלט איז אן א היטער /// ירושלים - אחרית


הוצאת אוב

אוב ת.ד. 20559 תל-אביב 6120402