הוצאת אוב    על ההוצאה    רשימת הספרים    המועדון    מפת האתר
מלכה לוקר - שירים / מלכה לאקער - לידער

עולם ואדם - וועלט און מענטש

החל בשנת 1929 החלה מלכה לוקר לפרסם את שיריה בכתבי עת ובעיתונים שונים. כעבור שנתיים, ב-1931, ראה אור ספר השירים הראשון מפרי עטה, וועלט און מענטש (עולם ואדם). את הספר הזה, כמו את ספרי השירה והמחקר הבאים אחריו, כתבה מלכה לוקר ביידיש. ההקדמה לַספר נכתבה על ידי חיים ליברמן, עיתונאי ומבקר יידיש, שפתח בדברים אלו:

מלכה לוקר באה אל השירה – לה בהפתעה, ולנו כתגלית (...) חבר שנהג לקבל ממנה מכתבים הסב את תשומת לבה לכך שמכתביה הם שירה אמיתית, ושהיה עליה לנסות לכתוב שירים. היא ניסתה לעשות כן, והניסיון הזה היה כמין מעיין שנבע. מאז לא חדלים השירים לנבוע, ובכוח שמשמעו יכול להיות אך אחד – כשרון שירה עשיר ואמיתי (…) כל התהליכים התרחשו כאן בדממה ובחשיכה, ואנו חוזים בהם בבת אחת, כמו נס, כמו עץ שצץ פתאום שלם מתוך האדמה. כזו היא השירה של מלכה לוקר…

(הקדמה, וועלט און מענטש, עמ' VII)



בהמשך דבריו השווה ליברמן את שירתה של מלכה לוקר להר געש המתפרץ פתאום:

מבין הסורגים פורצת אש ופורץ עשן, מתעופפים חלקי זהב וגושי אבנים, שיגיונות לובשים צורה כמו פרחי שלג על השמשה (…) וכל אלה קלועים בשירתה זה בזה, זה מתחת זה, אחד בתוך האחר, בתוך ערים, קרחונים, רגשות, ימים, זמנים קדמונים, דחפים גולמיים, ונוס ואומניבוס, כאוס וגאומטריה, מכונות, נשמה, יהוה ודיוניסוס (…) הכל מושלך, נערם כמו ביריד הטבע הגדול, הנהדר, הבלול.

(שם)




נראה שהסימנים שנתן ליברמן כבר בראשית שירתה של מלכה לוקר טבועים בה גם בהמשך דרכה, והם נוגעים אפילו בשירתה המאוחרת. ראוי איפוא להתעכב על ההקדמה החשובה הזאת, שבה היטיב המבקר להכיר את אופיה המיוחד של מלכה לוקר בשירה בכלל, ובשירת היידיש בפרט. שילוב החומרים של החיים והיקום אכן מאפיין חשוב בשירה הזאת. מלכה לוקר בוללת במכוון את החושים, כמו בקליידוסקופ תמידי, וכך היא הופכת את השמיעה לראייה, הראייה למישוש, המישוש להרחה. המלים מתרגשות תדיר, בזו אחר זו, כאילו החושים כולם נטרפים.

בהקדמה לספר מנסה ליברמן להסביר את ההתרגשות הזאת, המביאה לטירוף חושים:

בפרץ פתאומי של התעוררות שירית התלהטה המשוררת מכל קצות העולם, כמו ילד נרעש האוחז בידיו משחק. היא מלאה בהשתוממות, מלאה בחידושים ובקושיות (…) כמו ילד, היא חייבת לנגוע בכֹּל ולחוש הכל בידיה כדי לינוק את הרעב הקדמוני של חושיה אל העולם ואל תודעת העולם.

הדבר הזה טובע בה חותם מיוחד, וקובע את האופי של שיריה למן ההופעה הראשונה שלפנינו. ברעידת האדמה הפתאומית שהתרגשה בנשמתה לא הספיקה המשוררת עדיין להטיל שררה באומנותה. היא עדיין אינה מובילה את שירתה אלא מוּבלת על ידיה.


(שם, עמ' VIII)




ליברמן מצביע איפוא על מאפיין אפשרי נוסף בשירתה של מלכה לוקר, והוא: העדר הסדר והצורה. בזכותו נמנע משיריה להפוך לבלדות שחוקות, והתכונה הזאת גורמת לשפתה להיראות נוצצת "כמו סכין חדשה". אך אי-הסדר נתפש על ידיו הן כיתרון והן כחיסרון. משוררת שעוד לא קנתה לעצמה שליטה מלאה בצורה, הוא כותב, אינה יכולה להוציא מתחת ידה שורות מצוחצחות וישרות, מבנים גבוהים ומחורזים כהלכה. לפיכך היא מניחה לעצמה להיות מוכתבת על ידי "מקצב פנימי, נשלטת על ידי האקסטזה לבדה". חוסר השלמות הצורני הזה, שעליו מצביע ליברמן, מכוון בעצם בידי מלכה לוקר, המשוררת המודרניסטית במובהק, הממשיכה את דרכם של המשוררים הסימבוליסטיים. לכן, "מטבעה היא עורמת סמל על סמל, תמונה על תמונה, עד ששיר נהפך למחול של תמונות. (…) כך משכרים אותנו שיריה בעצם התרחשותם של הדברים, שבה קול הציור יונק מן המוסיקה". ליברמן מגיע איפוא למסקנה כי "בכלל, הכשרון של מלכה לוקר הוא יותר ציורי מאשר מוסיקלי" (שם, עמ' X).

כשרון הציור שבשירה הוא אכן מאפיין בולט בשיריה של מלכה לוקר. אולם המשוררת מציירת, כאמור, לא רק תמונות הנגלות לעיניה, אלא גם ציורים הנגלים לחושים אחרים. בזה היא בוראת יצירת אמנות רב-חושית, על-חושית, שרואים בה את הקולות, והיא שואפת למעמד הר סיני. לפיכך, הציור בשירתה הוא המוסיקה, אך הדבר נכון גם בהיפוכו. בשיר "פרילינגס אקאָרדן" (אקורדים של אביב) שומעת מלכה לוקר את קולם של צבעים, ומבחינה בין הגוונים הדקים של הירוק.

אחד השירים האופייניים לשירה הרב-ממדית של מלכה לוקר הוא השיר "רעשים", הכלול בקובץ הדו-לשוני שלפנינו. שיר זה מבטא אמנם את נטייתה של מלכה לוקר אל הטבע, אך עוד יותר מכך הוא מעיד על נטייתה של המשוררת אל החומר. "שמחתה הראשונה היא על חומרי העולם הבסיסיים ביותר", ממשיך ליברמן וכותב בהקדמה, "המשי הרך והקטיפה הכבדה, קרני האור והקרח, צבעי כל עלה ועלה ודשא. (…) היא מבינה כל חומר וכל אור וכל אור-למחצה וקוראת לכל אחד ואחד מהם במלה מיוחדת ויקרת המציאות". מבחינה זו, מלכה לוקר היא משוררת מטריאליסטית, משוררת החומר, אף שבמסורת השירה הסימבוליסטית היא הופכת את החומר למשל, לראי הנפש.

משיכתה של מלכה לוקר אל הטבע אין פירושה שהיא פונה עורף לציוויליזציה ורוצה לצאת מתוכה. נהפוך הוא: מלכה לוקר היא משוררת מודרנית, ונטייתה אל הטבע משמעה שהיא מתארת את כל גילוייו, ובתוכם מעשי האדם. היא הולכת במסורת השירה של ראשון המשוררים המודרניים, שארל בודלר, שביקש להעמיד את המלאכותי כנגד הטבע, כשם שחפץ להציב את הטוב מול הרע. בשירו "זיקות" כתב בודלר: "הטבע – אכסדרת מקדש חיה, ובה / יש ופולט הסְטַו בְּלִיל-פרא של מלים; / חולף שם האדם, בין יערות וסמלים, / ואלה משלחים בו מבטי-קִרבה" (שארל בודלר, פרחי הרע).

וכך כתבה לימים מלכה לוקר על בודלר, במונוגרפיה שהקדישה לו, אך הדברים יפים גם לשירתה-שלה, הבוללת בין טבע, עיר ואדם: "הממשות של המטרופולין, הדרכים הישרות העקלקלות, הים הגדול של חיים וקיום, וכוח הפרצפציה שלו הגדול החזירו אותו לסיטואציה של האדם בתוכו: המטרופולין, אותו האבן הגדול של העל-טבע, המעיין ממנו שאב את החומר לתואמים" (מלכה לוקר, בודליר, עמ' 19-18).

"הנה אותה תחושה של העולם הגדול, הידיעה המעמיקה את היקום, עוברת כחוט השני בשיריה של מלכה לוקר", כותב ליברמן, ומדייק כי המשוררת נמשכת בעיקר אל כוחותיו של הטבע, אל העוצמות הגלומות בו. הטבע הזה כולל בחובו גם את גילויי הגיהנום הארצי, כפי שגילה כבר בודלר, ובעיקר המשוררים הדקדנטיים שאחריו. ואכן, לא אחת שרה מלכה לוקר את הגיהנום עלי אדמות, וליברמן בהקדמתו מייחס לשירתה אף קצב דֶמוני. מחזור השירים "ניו יורק" שבספר שיריה הראשון הוא האפופיאה של העיר הגדולה, תמונת הסערה של הציוויליזציה: "היא ראתה את גולגותא המודרנית הנקראת בית חרושת, את ויה דולורוזה הנקראת סאבּוויי (…), תמונות, תמונות, תמונות רבות כל כך, כמו טיפות בגשם, אך הטיפות נהפכות לנחל, והתמונות – לניו יורק".

המשוררת מקשיבה לכל רעשי העיר, אך מסוגלת לשמוע גם את "מנוחת האבן, את שירת השיש, את הפאתוס של ברזל" (שם). מסגולתה לשיר הן את קולות המטרופולין והן את שתיקותיה אכן אפשר להבין מדוע נתכנתה לוקר "המשוררת של הערים הגדולות". וכך היא כותבת, למשל, בוועלט און מענטש, בשירה "סאבוויי" ובשירים אחרים העוסקים בהמולת העיר ניו יורק.

תכונה נוספת של משוררת מודרנית כמלכה לוקר, בעיקר בשירתה המוקדמת, היא העמדתה במרכז היקום את האדם ולא את אלוהים. "האל העיקרי של הטבע המוכני הוא האדם, ודור בני האדם של מנהטן מופיע בשירתה כאל חדש…", כותב ליברמן בהקדמתו לספר שיריה. האל הזה, שמלכה לוקר מכוונת אליו, אינו יהודי כמובן, ואין לו קשר לאל החסידי שעליו גדלה ועליו הרבתה לשיר בצעירותה. האל הזה דומה לאלים המיתולוגיים היווניים, אף שהוא מועתק אל המאה העשרים ומשמש משל לגורלו הטרגי של האדם המודרני.

ראוי להזכיר את הדברים שבהם חתם ליברמן את דבריו על שירתה של לוקר, דברים שיש בהם כדי להצביע על האופן שבו נקראו שיריה:

עם מלכה לוקר נכנסה אישיות קורנת ולוהטת אל ספרות היידיש. ספר השירים שלה הוא מחזור של חג בשירה שלנו, מחזור שיש בו תפילות יפות ופיוטים קשים. (...) היא משוררת שפניה פתוחות לעולם, בעלת תנופה חושית רבת עוצמה, בעלת עין טובה לשמים ולארץ. (…) משוררת של החומר והרוח, הדחף והנשמה – מבורכת על ידי יהוה ודיוניסוס. אך אפולו, אל הצורה הטהורה, עדיין חסר. היא תישא תפילה אֶל אפולו.

(שם, עמ' XV)

לעמוד הבא
לראש העמוד הזה
להוצאת אוב



מלכה לוקר - שירים / מלכה לאקער - לידער

דאנאקוד: 630-4
מס' עמודים: 192


על הספר /// מלכה לוקר - ראשית /// עולם ואדם - וועלט און מענטש /// אתה - דו /// ערים - שטעט /// העולם ללא שומר - די וועלט איז אן א היטער /// ירושלים - אחרית


הוצאת אוב

אוב ת.ד. 20559 תל-אביב 6120402