הוצאת אוב    על ההוצאה    רשימת הספרים    מפת האתר
חברי ועד הלשון – תקציר ביוגרפי

חברי ועד הלשון

בדיוני ועד הלשון הנבחנים בספר מתבלטות עשר דמויות המשתתפות בדיונים ומעשירות אותם מתוך עולמן התרבותי. עשרת חברי הוועד שהשתתפו בדיונים בשנים המוקדמות של הוועד (עד 1928) מביאים עמם מיזוג מעניין של תפיסות עולם שונות ושל רקעים חינוכיים ותרבותיים שונים. להלן תקציר הסקירות הביוגרפיות שלהם, על פי סדר הצטרפותם לוועד הלשון.

א. אליעזר בן יהודה

אליעזר יצחק פרלמן (בן יהודה) נולד ב-1857/1858 בעיירה בפלך וילנה. לנג (2008) מעריך כי נולד בסוף 1857 ולכל המאוחר בראשית 1858. אמו נולדה באזור שהיה נתון להשפעה גרמנית, והיהודים בו חינכו את ילדיהם לתרבות היהודית המסורתית של מזרח אירופה בצד תרבות הנאורות של מרכז אירופה. בנעוריו התוודע אל עולם הדקדוק העברי וספרות ההשכלה והזניח את לימודי הקודש. לאחר שסוחר אמיד בשם שלמה נפתלי הרץ יונאס פרשׂ עליו את חסותו ופתח לפניו את ארון הספרים המשכילי שלו, הוא גזז את פאותיו והסיר מעליו את הטלית. הוא הושפע מן התנועה הלאומית הרוסית, אך עם פרוץ מלחמת רוסיה־טורקיה, החל לחשוב על תחייה אפשרית של היהודים בהשראת המאבק של העם הבולגרי לעצמאותו. לאחר סיום לימודיו בגימנסיה נסע ללמוד רפואה בפאריס. תקופה זו עיצבה מאוד את השקפותיו. בפאריס התקרב אל חוגים יהודיים משכילים מיוצאי רוסיה ופולין ואל אגודת "כל ישראל חברים". ב-1897 התפרסם מאמרו "שאלה לוהטה", שבו קרא בן יהודה ליהודים לשוב אל מולדתם העתיקה. באותם ימים חלה בן יהודה בשחפת ונאלץ לעזוב את לימודי הרפואה. הוא נסע לחופשת החלמה קצרה באלג'יר, ושם התוודע כנראה אל הערבית ואל ההברה הספרדית. הוא קרא לקוראיו לסגל לעצמם את השפה העברית כשפת יום־יום.

ב-1881 נישא לדבורה, בתו של יונאס, והשניים קבעו את ביתם בירושלים. בעת ביקורו אצל יחיאל מיכל פינס, איש "קרן מזכרת משה מונטיפיורי", כרת עמו ברית "לדבר רק עברית". בט"ו באב תרמ"ב (31 ביולי 1881) נולד לדבורה ולאליעזר בנם הבכור, בן־ציון (איתמר בן־אב"י), שהיה לילד הראשון ששפת אמו עברית. בן יהודה הפך למבשרו של סגנון ספרותי חדש, "ירושלמי", שנמנע מן המליצה המקראית, העדיף לשון פשוטה וקלה, והשמיט את התנועות בשמות הזרים – כך, למשל, כתב "לנדנה" כשכוונתו 'לונדונה', 'ללונדון'. על סגנון זה נמתחה גם ביקורת, בעיקר מצד סופרים בחו"ל. ב-1889 נרתם להקים אגודה חדשה בירושלים, "שפה ברורה", שממנה צמח ועד הלשון בגלגולו הראשון. ב-1891 נפטרה דבורה משחפת, ובן יהודה התחתן עם אחותה הצעירה, חמדה (ביילה פאולה יונאס). הוא החל לחדש מונחים עבריים ביתר שאת, ופרסמם בעיתוניו. באמצע שנות התשעים של המאה התשע־עשרה היה פעיל ב"אסיפת המורים", וניסה להשליט את השפה העברית במערכת החינוך. ב-1903 תמך בן יהודה בתוכנית אוגנדה, וטען כי אין זה משנה אם יוקם יישוב יהודי באפריקה דווקא, שכן מה שחשוב הוא "עצם המעשה"; כמו הרצל וזנגוויל, בן יהודה נעשה אוגנדיסט קנאי, ונקלע לוויכוחים מרים. בד בבד הוא נקלע גם למאבקים על ראשות ועד הלשון, שפעילותו התחדשה באותה העת.

ב-1913, כאשר התחוללה 'מלחמת השפות' על שפת ההוראה בטכניקום (הטכניון) בחיפה, התגייס בן יהודה לטובת העברית, וקשריו עם יוסף קלוזנר, שצידד אף הוא בעברית, התהדקו. ב-1919 פעל להפוך את העברית לשפה רשמית של השלטון הבריטי בארץ ישראל, אך מאמציו נשאו פרי רק לאחר מותו. בן יהודה מת ב-16 בדצמבר 1922, ונטמן בהר הזיתים. את מפעלו המילוני לא הספיק להשלים, ובחייו זכה לראות רק חמישה כרכים של מילונו.

ב. דוד ילין

דוד ילין, ממייסדי ועד הלשון ב-1890, נולד בירושלים בי"א באדר ב' תרכ"ד (1864) לאב יליד פולין ולאם ממוצא עיראקי. הוא קיבל חינוך מסורתי, תחילה ב'חדר', אחר כך בתלמוד־תורה ולבסוף בישיבת "עץ חיים" הירושלמית. עוד בנעוריו התגלה כישרונו בכתיבה, ובגיל 14 כבר פרסם מאמרים בעיתון "הלבנון". נסים בכר, מייסד בית הספר "התורה והמלאכה" בירושלים, הציע לקבלו כמורה לעברית ולערבית. בזכות בן יהודה, שלימד בבית הספר עברית חיה, התוודע ילין לעקרונות 'השיטה הטבעית' בהוראת השפה, ושִכלל אותה בספר הלימוד שחיבר, לפי הטף. ב-1885 נישא לאיטה, בתו של ר' יחיאל מיכל פינס – סופר מאבות הציונות הדתית, שהיה לימים אף הוא חבר בוועד הלשון.

ילין היה ממקימי התארגנות המורים ב-1903, ובאותה שנה יזם גם את הקמת גן הילדים העברי הראשון בירושלים. עם הקמתו של ועד הלשון מחדש ב-1904 נבחר לנשיאו השני ושימש בתפקיד זה עד יום מותו. הוא היה מראשוני העוסקים בהכשרת מורים, בבית המדרש למורים שהוקם בירושלים בשנת 1904 על ידי חברת "עזרה" – חברה פילנתרופית יהודית מגרמניה. כאשר פרצה מלחמת השפות ב-1913 פרש מבית המדרש ביחד עם תלמידיו העברים־הלאומיים, במחאה על כך ש"עזרה", שהיתה ממקימי הטכניקום (הטכניון) בחיפה, התכוונה להורות בו את המדעים בגרמנית. בי"ד בכסלו תרע"ד (דצמבר 1913) פתח בעזרת ההסתדרות הציונית את בית המדרש למורים העברי הראשון בירושלים, הקרוי כיום על שמו. הוא היה חוקר פורה ומסועף, ועם פתיחת האוניברסיטה בירושלים ב-1925 הוזמן ללמד בה דקדוק עברי ושירה עברית של ימי הביניים (הרמתי, 2000). ילין תרם גם למילונאות העברית, והוציא ביחד עם יהודה גרזובסקי (גור) את "המלון העברי", שראה אור במהדורות רבות (פייגין, 1950).

ילין היה בקי בערבית, וכמו בן יהודה גרס כי אוצרותיה של השפה הערבית צריכים לשמש מקור להרחבתה ולתקנתה של העברית. את שיטת הכתיב שפיתח ביסס על הכתיב הערבי, ובכמה מחידושי הלשון המיוחסים לו יש השפעה ערבית: 'קטר', 'חקלאי', 'נדיר' ועוד. הוא מת ב-1941 ונקבר בהר הזיתים.

ג. אברהם משה לונץ

אברהם משה לונץ, משכיל ירושלמי, היה אף הוא מחברי "ועד הספרות" של חברת "שפה ברורה" – גלגולו הראשון של ועד הלשון ב-1890. כאשר הוקם הוועד מחדש ב-1904 צורף אליו לונץ רק כעבור כמה שנים, ב-1907. לונץ היה סופר, עיתונאי, מו"ל וחוקר ארץ ישראל. הוא נולד ב-1854 בקובנה שברוסיה הצארית, שם למד ב'חדר' וקיבל הוראה פרטית בלימודי חול. כשהגיע למצוות החליטה אמו להעלותו לירושלים כדי שיתחנך שם בלימוד התורה, וב-1869 עלה לארץ עם הוריו ולמד בישיבת "עץ חיים". הוא התעניין גם בלימודי חול והתוודע אל ספרות ההשכלה, ועל כן נאלץ לעזוב את הישיבה. יחד עם אברכים מתקדמים אחרים ייסד ב-1873 אגודה בשם "תפארת ירושלים". הוא נרדף על ידי הקנאים והתקשה למצוא פרנסה כמלמד. ב-1873 החל לפרסם מאמרים בעיתונו של ישראל דב פרומקין, "חבצלת", וערך את העיתון "שערי ציון".

באותה תקופה החל לונץ להתמסר לחקר ארץ ישראל, וב-1876 חיבר את ספרו "נתיבות ציון וירושלים", שהיה מדריך תיירים ראשון לירושלים בשפה העברית. הוא הרבה לטייל בארץ ודיווח על ממצאיו בספרים ובעיתונים. בהיותו בן 23 נפגעה ראייתו והוא נסע לווינה ולפאריס כדי להירפא, אך מאמצי הרופאים לא צלחו והוא התעוור כעבור שנתיים. למרות עיוורונו המשיך לעסוק בכתיבה, בעריכה ובמו"לות, וייסד בית דפוס בירושלים. במשך שנתיים (1881-2) היה מורה לעברית ולתלמוד בבית הספר של כי"ח. הוא השתתף בהקמת לשכת בני ברית בירושלים ובית הספרים "מדרש אברבנאל". ב-1902 ייסד את בית החינוך לעיוורים ועמד בראשו עד יום מותו. במשך ארבעים שנות עיוורונו כתב לונץ מאות מאמרים בחקר ארץ ישראל בארבע שפות: עברית, יידיש, גרמנית ואנגלית. הוא נפטר בירושלים ב-1918 ונטמן בהר הזיתים.

ד. אהרן מאיר מזיא

אהרן מאיר מזיא הצטרף אל ועד הלשון ב-1904, עם הקמת הוועד בשנית. הוא היה רופא, עסקן ציבורי, רב מוסמך, מהנדס, פרדסן וחוקר השפה העברית. מזיא נולד ב-1858 בכפר ליד מוהילב (מוגילב) ברוסיה הלבנה, ואביו היה בן למשפחת רבנים. בילדותו התייתם מהוריו, ובתמיכת קרוביו המשיך ללמוד ב'חדר' ובבית המדרש, ומאוחר יותר נסע ללמוד בישיבה ונחשב ל'עילוי'. למרות חינוכו הדתי קרא גם מן הספרות הרוסית והושפע ממנה, וכן נמשך להשכלה כללית ולספרות העברית החדשה. בהיותו בן עשרים למד בבית המדרש לרבנים על שם הילדסהיימר בברלין, והשתלם בהשכלה כללית, בשפות ובחוכמת ישראל. כעבור כשנתיים החל ללמוד בבית ספר טכני גבוה בעיר. הוא וחבריו הואשמו כ"חותרים תחת יסודות המדינה הפרוסית" ונאסרו בשל השתתפותם בתנועה המהפכנית הרוסית. לאחר שחרורו עבר מזיא לציריך והמשיך שם את לימודיו. שם התוודע אל חוגים מהפכניים רוסיים.

בהשפעת הפרעות בדרום רוסיה (1881–1882) ייסד מזיא אגודה בשם "ניר", שהיתה בעלת אופי יהודי־לאומי. ב-1887 סיים את לימודי הרפואה, ולאחר מכן התמחה ברפואת עיניים. ב-1889, לאחר שקיבל באיסטנבול נתינות טורקית ורישיון לעסוק ברפואה, עלה לארץ ישראל, ושם התמנה על ידי הברון רוטשילד לרופא המושבות במחוז יהודה (ראשון לציון, פתח תקווה, עקרון וגדרה). הוא פעל לשיפור התברואה ביישוב היהודי ולהטבת תנאי הפועלים, וסייע בהקמת אגודת הפועלים הראשונה במושבות יהודה. בראשון לציון היה ממייסדי בית העם וחבר הוועד הראשון שלו, וכן היה מיוזמיה ומייסדיה של אגודת "קרן קיימת לישראל". מזיא היה בין מקימי אגודת "פרדס", אגודה קואופרטיבית של הפרדסנים בארץ ישראל.

מזיא הרבה לעסוק בענייני לשון ומינוח רפואי בעברית, ואסף אלפי ספרים וצילומים של כתבי־יד חשובים למטרה זו. הוא פרסם מחקרי לשון ב''הצבי", "האור" ו"השקפה", והתכתב עם גדולי החוקרים בחו"ל בשאלות לשון. הוא שקבע, בהשפעת התלמוד, את משקל קַטֶּלֶת כמשקל מחלות, וחידש במשקל זה שמות מחלות כגון 'אדמת', 'צהבת', 'בצקת' ו'כלבת'. מזיא השתתף בהקמת "החברה העברית לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה", והרצה בענייני לשון, ארכיאולוגיה ותחומי מדע אחרים. בעשר שנותיו האחרונות התמסר לחיבור מילון רפואי גדול בעברית, שראה אור רק לאחר מותו בעריכת שאול טשרניחובסקי. הוא מת בירושלים ב-1930.

ה. יוסף בר"ן מיוחס

יוסף בר"ן (בן רחמים נתן) מיוחס, איש ציבור, סופר ומורה, היה אף הוא בין מייסדי ועד הלשון בגלגולו השני ב-1904. אביו, רחמים נתן, היה תלמיד־חכם, שוחט וסוחר ממשפחת רבנים שהגיעה לארץ ישראל מאיזמיר במאה השבע עשרה, ואמו, מזל בת יצחק פאריינטי, היתה ממוצא סלוניקאי. מיוחס נולד בירושלים ב-1868, למד בתלמוד־תורה של העדה הספרדית, בבית־המדרש "דורש ציון" ובישיבת "אהל יוסף", ולמד לימודים כלליים ושפות בבית הספר של חברת כי"ח ובלימוד עצמי. הוא שלט בשפות רבות: עברית, ערבית, טורקית, צרפתית, אנגלית וגרמנית. בילדותו גדל בכפר השילוח, שם עבדו אביו וכל בני ביתו בחקלאות, והחיים בכפר גרמו לו להתוודע אל מנהגי הערבים ולהתמסר ללימוד הערבית.

מיוחס הוסמך להוראה בבתי ספר, וב-1884 התמנה למורה לעברית ולערבית בבית הספר של כי"ח בירושלים ולימד שם עשר שנים. הוא שימש מורה גם בבית היתומים שייסדו יהודי פרנקפורט בעיר, ובין השנים 1891 ו-1919 לימד עברית, ערבית וצרפתית בבית הספר ע"ש אוולינה דה רוטשילד. עם תום מלחמת העולם הראשונה התמנה למנהל בית הספר לבנים של רשת החינוך הכללי והיה מורה לערבית בבית המדרש למורים של "עזרה". הוא השתתף בהקמת הלשכה הירושלמית של ארגון "בני ברית" ב-1888 ובייסוד שכונת שערי צדק ב-1889. ב-1891 השתתף בייסוד חברת "חיבת הארץ", ששמה לה למטרה לרכוש קרקעות להתיישבות חקלאית של יהודים מירושלים.

בתר"ן (1889–1890) נשא לאישה את מרגלית, בתו של יחיאל מיכל פינס, והנהיג בביתו את העברית כשפת דיבור. הוא הרבה להשתתף בפעילות ציבורית, סייע בהקמת לשכות "בני ברית" באיזמיר, בסופיה ובפְּלוֹבְדִיב (בולגריה), והשתתף בהקמת בית המלאכה לבנות בירושלים. בשנות מלחמת העולם הראשונה, כאשר גיסו דוד ילין גורש לדמשק, ניהל מיוחס במקומו את בית המדרש למורים. באותה תקופה סגרו הטורקים את בית הספר שבו עבד בתואנה כי הוא 'מוסד אויב' אנגלי, ומיוחס פנה לעבודה ספרותית. עוד בצעירותו כתב מיוחס בעיתונים בעברית ובלדינו, וכן בקבצים ספרותיים ומדעיים. הוא פרסם מאמרים בענייני חינוך, תרבות ולשון, וחיבר רשימות ספרותיות ומדעיות על חיי הספרדים, עדות המזרח והערבים. במשך זמן קצר הוציא עיתון בלדינו, ועם השנים כתב ותרגם ספרים רבים. בין הספרים שחיבר היה ספר קריאה בערבית לבתי הספר העבריים. בשנותיו האחרונות פרש מפעילות ציבורית ומעבודתו בהוראה והתמקד בספרות. הוא נפטר ב-1942.

ו. חיים אריה (לייב) זוטא

המורה חיים אריה זוטא הצטרף לוועד הלשון עם הקמתו מחדש ב-1904. זוטא נולד ב-1868 בקובנה, וקיבל חינוך מסורתי ב'חדר' ובישיבה. בבגרותו נסע להומל כדי ללמוד לימודים אקסטרניים, ואז החל לקרוא גם ספרי 'השכלה' בעברית. בשנים 1891–1892 חי בברלין ולמד באוניברסיטה כשומע חופשי. ב-1893 התחיל לעסוק בהוראה בעיר חרקוב והתקרב לחוגי "בני משה", ולאחר מכן עבר ליקטרינוסלב (כיום דְנִיפּרוֹפֶּטרובסק שבאוקראינה) ולימד שם בגימנסיה של חיים אהרן קפלן, מאבות 'החדר המתוקן'. 'החדר המתוקן' היה מוסד חדש יחסית במזרח אירופה, שדמה יותר לכיתת לימוד מודרנית, ובו לימדו בשיטת 'עברית בעברית'. ב-1894 נפגש זוטא עם מנחם אוסישקין, והלה עזר לו לפתוח 'חדר מתוקן' בעיר, שבו לימד עברית, דקדוק ותנ"ך. במהרה יצא שמעו של זוטא כמורה מחונן, והמוסד שהקים נחשב מוסד לדוגמה.

בשל הצלחתו הרבה הזמין אותו אוסישקין לעלות לארץ ישראל ולשפר את תנאי הלימוד בבית הספר לבנות ביפו. זוטא נעתר לבקשתו ובא ארצה בסוף 1903. הוא היה מזועזע מתנאי הלימוד בארץ, וחיבר דו"ח על הליקויים בבית הספר שניהל. דו"ח זה הביא לפיטוריו, וזוטא עבר לירושלים לנהל את בית הספר היסודי "למל". עם תום מלחמת העולם הראשונה נבחר לשמש ראש מרכז המורים בארץ ישראל, ובאותה תקופה התמנה גם למורה בבית המדרש למורים בירושלים, והיה מדריך פדגוגי.

זוטא פרסם מאמרים, רשימות וסיפורים רבים בעיתונות העברית בארץ ובגולה. הוא עסק בפדגוגיה של הוראת התנ"ך, ופרסם שני כרכים על "דרכי הלימוד של התנ"ך" (1934), עם מבוא ושיעורים לדוגמה. כן חיבר ספרי לימוד בתחומים שונים, וביניהם חוברת חלוצית בתחום החינוך המיני בשם "הזרע למינהו", שנגנזה (הרמתי, 2000). הוא נפטר בירושלים ב-1939.

ז. אליעזר מאיר ליפשיץ

אליעזר מאיר ליפשיץ הצטרף לוועד הלשון ב-1911, משהוועד שב לפעילות לאחר הפסקה ממושכת. הוא נולד ב-1879 בעיירה סְקוֹלְיֶה במזרח גליציה. אביו היה סוחר אמיד, חסיד שנטה להשכלה. בהיותו תלמיד ב'חדר' נשברה רגלו, ובמשך כשנה לא יכול היה ללכת. משום כך החזיקו הוריו מלמדים ומורים בבית, והוא הרבה ללמוד משקידה בספרים. כשעברו הוריו לגור בלבוב (כיום לביב שבאוקראינה) למד תורה מפי הרב הראשי ר' יצחק שמלקס. החוקר הנודע ר' שלמה בובר (סבו של הפילוסוף מרטין בובר) קירב אותו למחקר בחוכמת ישראל. ליפשיץ יצר בלבוב חוג של צעירים דוברי עברית, שבו הנהיג דיבור בהברה הספרדית.

לאחר נישואיו החל לעסוק במסחר, אך נמשך יותר לעולם הרוח. ב-1910 עלה לארץ ישראל בהזמנת חברת "עזרה", כדי לשמש מורה בבית המדרש למורים שלה בירושלים. ליפשיץ היה נאמן לדת ולמסורת, ודרש בשיחותיו ובכתביו להשתית את החינוך העברי על הבסיס המסורתי המקובל של 'החדר', שבו לימודי הקודש במרכז, ואליהם מצטרפים לימודי החול.

במלחמת העולם הראשונה נרדף ליפשיץ על ידי הטורקים, נאסר ונשלח לדמשק, אך בזכות נתינותו האוסטרית שוחרר בתנאי שיעזוב לאירופה. הוא נסע לברלין, למד שם תורה וחיבר מאמרים בעברית ובגרמנית. בין השאר פרסם חוברת בגרמנית על השפה העברית כשפה חיה. אחרי המלחמה חזר ארצה, וכשנוסד בית המדרש החרדי למורים של רשת החינוך "המזרחי" בירושלים נתמנה למנהלו, והפך אותו לבית ספר תיכוני חרדי. במשך שנים אחדות היה גם המפקח על בתי הספר באגף החרדי, היה חבר קבוע בוועד המפקח של "המזרחי" ובוועד החינוך, והשתתף ביצירת תוכניות הלימוד לבתי הספר.

ליפשיץ פרסם מאמרים בעיתונים, חיבר מונוגרפיה על רש"י ומחקר על המשנה, וכן חיבר מסה על "החדר" ו"שיחות" על בעיות דתיות. הוא מת בירושלים ב-1946.

ח. ישראל איתן

ישראל איתן, מורה למדעים ומנהל בית ספר בראשון לציון, הצטרף לוועד הלשון בעקבות הסדר שנקבע ביוזמתו של אחד העם בין ועד הלשון למרכז המורים בדצמבר 1911. הוא נולד בעיירה דמבלין שבפולין ב-1885, נכנס ל'חדר' בגיל חמש, ועד גיל 11 למד לימודי קודש. אחר כך עבר לוורשה והחל בלימודי חול בגימנסיה היהודית מייזלר, ואחר כך בגימנסיה רוסית ממשלתית. לאחר מכן נסע לצרפת ונרשם לסמינר למורים, בעזרתו של הרב הראשי של צרפת, צדוק הכהן. פייגין (1950) מעריך כי "איתן לא הביא אתו רכוש גדול של מדעי היהדות, תלמוד וספרות עברית של ימי־הבינים [...] גם חסרה לו החריפות של חניכי התלמוד. הוא לא היה מעורה בחיי החסידות כבן פולין, גם לא היה מתלהב למהפכות כבן רוסיה. משמר [שמרן], ראציונאליסטן ופשטן היה [...] הוא היה בחנוכו אירופּי וצרפתי".

כשסיים את הסמינר ב-1902 למד איתן פילוסופיה, ולאחר מכן עלה לארץ ישראל והיה מנהלם של שני בתי ספר עממיים. הוא החל להתעניין בלימודי הטבע, וב-1909 שב לצרפת ולמד לתואר שאִפשר לו ללמד מדעים. מאז שימש כמורה למדעים, לרומית ולתנ"ך בגימנסיה העברית בירושלים. עם מינויו לוועד הלשון התקרב אל אליעזר בן יהודה ודוד ילין, והחל להתעניין בדקדוק ובערבית. את שנות מלחמת העולם הראשונה עשה איתן בדמשק.

ב-1921 נסע לארצות הברית כדי להשתלם בעברית ובבלשנות שמית. הוא למד באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק, ורכש ידיעות בשפות שמיות. בשנת 1923 קיבל את התואר 'דוקטור לפילוסופיה'. כוונתו של איתן היתה לחזור לארץ ישראל ולהפוך לפרופסור באוניברסיטה העברית, אך הוא נשאר בארצות הברית, שם התמנה למורה לתנ"ך ועברית בבית המדרש למורים בפיטסבורג ולימד גם במוסדות נוספים. הוא פרסם ספר בשם Hebrew and Semitic Particles: Comparative Studies in Semitic Philology, ("מיליות עבריות ושמיות: מחקרים משווים בפילולוגיה שמית"), שהתפרסם בהמשכים בשנים 1928–1929. בגיל 44 נשא איתן אישה ונולדה להם בת, אך סמוך לאותה העת "הותקף בשיתוק" (אולי שבץ), ונעשה מרותק למיטת חוליו למשך תקופות ארוכות. הוא מת בשנת 1935 בגיל 50.

ט. יוסף קלוזנר

המלומד והחוקר יוסף גדליהו קלוזנר היה חבר ועד הלשון משנת תר"ף (1919–1920). הוא נולד ב-1874 בעיירה אולקניקי שבפלך וילנה, למד ב'חדר' ובישיבה באודסה, שהיתה מעין בית ספר תיכון עברי כללי, ואחר כך נסע להיידלברג שבגרמניה ללמוד באוניברסיטה וקיבל שם ב-1902 את התואר 'דוקטור לפילוסופיה'. עוד בהיותו בן 18 פרסם ב"המליץ" מאמר בלשני בשני חלקים. מאמריו הראשונים בשאלות לשון ובביקורת עוררו עליו פולמוס חריף, ומייסד כתב העת "השילוח", אחד העם, הזמין אותו לכתוב מאמר תשובה למבקרים. מאז היה קלוזנר בן בית בירחון ספרותי חשוב זה. כאשר החליט אחד העם לפרוש מעריכת העיתון, הפקיד את עריכתו בידי קלוזנר בן ה-29, והוא היה עורכו עד סגירת כתב העת ב-1927.

ב-1907 התמנה למרצה בישיבת אודסה והרצה שם על היסטוריה של עם ישראל ועל תורת המידות. בשנים 1917–1919 לימד באוניברסיטה של אודסה. בדצמבר 1919 עלה לארץ ישראל, וגר בירושלים בשכונת תלפיות. הוא הרצה בבית המדרש למורים, היה ממקימי האוניברסיטה העברית בירושלים, וב-1926 מונה בה למרצה לספרות עברית. ב-1945 נמסרה לו גם הקתדרה להיסטוריה של בית שני. קלוזנר היה ציוני מגיל צעיר – בתחילה נטה לציונות הרוחנית של אחד העם, ואחר כך נעשה ציוני מדיני. בשנים 1903–1904 עמד בראש הוועד של "ציוני ציון", שנלחם בתוכנית אוגנדה, ומאוחר יותר היה חבר הוועד האודסאי של חובבי ציון ופעיל בוועד "חובבי שפת עבר". בארץ ישראל הצטרף להסתדרות הציונים הכלליים ולוועד הלשון העברית. לימים היה אחד משני נשיאי הוועד.

במהלך חייו כתב קלוזנר יותר מאלף מאמרים ויותר מארבעים ספרים בפילוסופיה, בהיסטוריה, בספרות, בבלשנות ובפרשנות התנ"ך. הוא פרסם גם מאמרים פובליציסטיים רבים בשאלות ציבוריות מחיי היישוב. הוא ערך גם קבצים שונים כגון ירחון "ביתר", "לוח אחיאסף" ושני כרכים מכתבי זאב ז'בוטינסקי. הוא השתתף בכתיבת כמה אנציקלופדיות ארץ־ישראליות, והיה עורכה הראשון של האנציקלופדיה העברית מייסודה ועד שנת מותו. בשנת 1958 קיבל את פרס ישראל למדעי היהדות, ובאותה שנה נפטר ונקבר בהר המנוחות.

אף על פי שלא היה חבר בתנועה הרוויזיוניסטית, קלוזנר נתפס כמקור השראה לימין הציוני. בתחום השפה דגל בעיקרון של "תפוס לשון אחרון" – שפירושה אימוץ לשון חז"ל, תוך ביטול כמעט מלא הן של העברית התנ"כית והן של הצורות העבריות של שנות הגלות, שהתפתחו כשהעברית לא היתה שפה מדוברת. הוא קרא למודרניזציה של השפה ולטיהורה מביטויים ארכאיים, ושאב השראה מן המלחמה שהתחוללה ביוון המודרנית בין חסידי היוונית הקלאסית לחסידי היוונית החדשה. במאמרו "עברית עתיקה ועברית חדשה" מ-1929 תקף את הנאמנים ללשון המקורות ואת "הסינתטיקנים" המבקשים למזג בין סגנונות שונים.

י. נחום סלושץ

החוקר נחום סְלוּשְץ (Slouschz) הצטרף אף הוא לוועד הלשון בשנת תר"ף (1919–1920), ביחד עם קלוזנר. הוא נולד ב-1871 בסמורגון שבפלך וילנה, וגדל באודסה וזמן־מה בחֶרסוֹן. אביו, סופר עברי וחבר ועד "חובבי ציון", החל לדבר עם בנו בלשון הקודש כשהיה בן שלוש, וכשהגיע לגיל שש לימד אותו תנ"ך. הוא למד אצל אבי אמו תלמוד ופוסקים, ורכש השכלה כללית ושפות (רוסית, גרמנית וצרפתית) אצל מורים פרטיים. עוד מילדותו הרבה לקרוא ספרי מחקר, השכלה ושירה בעברית ועיתונים עבריים. בזכות מנהל הספרייה שביקר בה התקרב אל ענייני היישוב החדש בארץ ישראל ואל הספרות החדשה בה. בהיותו באודסה פנה לפעילות ציונית, וב-1891 הגיע לארץ ישראל וניסה להתיישב בארץ כפועל חקלאי, אך מטעמי בריאות נאלץ לשוב לרוסיה. שם השתתף בייסוד אגודת דוברי עברית בשם "שפתנו אתנו" וסניף מקומי של חברת "שפה ברורה". ב-1896 ביקר שוב בארץ, ולאחר מכן החל לפעול למען הציונות המדינית, והשתתף בקונגרס הציוני השני מטעם אגודת "בני ציון". מאוחר יותר נרשם ללמוד ספרות, מדעים ולשונות המזרח באוניברסיטת ז'נבה, ואחר כך עבר לפאריס והמשיך להשתלם בבית הספר ללימודים גבוהים ובבית הספר ללשונות המזרח בסורבון. הוא למד מפי גדולי החוקרים של זמנו. ב-1903 התפרסם בצרפתית ספרו על תחיית הספרות העברית, שהביא לו פרסום רב.

בפאריס השתתף סלושץ בייסוד אוניברסיטה עממית יהודית ובית ספר לעברית חיה, ועבד כמורה בבית מדרש למורים וכמרצה לספרות עברית בסורבון עד סוף מלחמת העולם הראשונה. בכל אותן השנים הרבה לכתוב בעיתונים ובכתבי עת מדעיים וחיבר ספרים בלימודי המזרח. הוא פיתח תיאוריה על היות העם העברי הקדום והפיניקים יוצרי התרבות ומפיציה באגן ים התיכון, וביסס את דעתו בכתובות פיניקיות ובמקורות אחרים. הוא השתתף במסעות מחקר לצפון אפריקה, שימש מורה בבית הספר הגבוה ברבאט וזכה באות כבוד מאת סולטן מרוקו. בסוף 1916 נסע לארצות הברית והרצה שם בפורומים שונים.

בסוף 1919 עלה סלושץ לארץ ישראל והתמסר לעבודת מחקר ומדע. סלושץ תרגם מצרפתית את סיפורי אמיל זולה וגי דה מופסאן, וכן את הרומן "שלמבו" לגוסטב פלובר. סלושץ זכה בפרס ביאליק לחוכמת ישראל לשנת 1942, וב-1955 הוענק לו אות לגיון הכבוד הצרפתי על תרגומיו לעברית של הקלאסיקות הצרפתיות. הוא נפטר בגדרה בדצמבר 1966.

לראש הדף



בוראים סגנון לדור / יאיר אור

דאנאקוד: 630-10
מס' עמודים: 319
2016


על הספר /// תוכן העניינים /// ועד הלשון העברית /// זכרונות ועד הלשון /// חברי הוועד /// ביאליק על בן יהודה


הוצאת אוב



אוב ת.ד. 20559 תל אביב 6120402