הוצאת אוב    על ההוצאה    רשימת הספרים    מפת האתר
ועד הלשון העברית - מתוך "בוראים סגנון לדור"

ועד הלשון העברית



ועד הלשון העברית בארץ ישראל הוא ארגון שנוסד על־ידי קבוצת פעילים בראשות אליעזר בן יהודה, במטרה לכוון את התפתחותה של השפה העברית בארץ ישראל. הוא פעל באופן לא רציף, בהרכבים שונים ובהיקפים שונים מאז נוסד לראשונה בשנת תר"ן (1890) ועד החלפתו באקדמיה ללשון העברית ב-1953. בגלגולו הראשון הוא נוסד כוועד הספרותי של חברת "שפה ברורה", שבין מייסדיה היו אליעזר בן יהודה, יחיאל מיכל פינס, דוד ילין, אברהם משה לונץ ור' חיים הירשנזון. "שפה ברורה" היתה האגודה הראשונה שהתמקדה באופן בלעדי בתחיית השפה, אלא שהוועד שהקימה התקשה לתפקד והתפזר כעבור פחות משנה (Fellman, 1973; Harshav, 1993).

רק כעבור 15 שנה, ב-1904, הוחלט באסיפה הכללית השנייה של ועדי המורים על הקמת 'ועד בלשני', שיכריע בענייני לשון לצורך האחדת לשון ההוראה בבתי הספר. בין חבריו הראשונים של הוועד, עם ייסודו בשנית, היו דוד ילין, אליעזר בן יהודה, יוסף מיוחס, יחיאל מיכל פינס ואהרן מאיר מזיא. קשה לשפוט באיזו מידה היה גוף זה המשכו של הוועד הספרותי מ-1890, ונראה כי טענות מפורשות להמשכיות כזאת הופיעו רק ב-1912, במחברת הראשונה של זכרונות ועד הלשון. אף על פי שהטענות להמשכיות עשויות להיות מונעות ממוטיבציה פוליטית ואידיאולוגית, או אף אישית, קשה להתעלם מן העובדה ששלושה מחברי הוועד מ-1890 – בן יהודה, ילין ופינס – נבחרו לכהן גם בוועד של 1904. מכאן ניתן ללמוד כי ועד הלשון בגלגולו הראשון זכה להכרה כמקור סמכות לשונית כבר ב-1904. על פי עמית (1999), סמכותם של בן יהודה וועד הלשון נוצלה ב-1904 למטרות פוליטיות כחלק ממאבקי כוח בתוך התנועה הציונית, וכך נוצר הרושם של רציפות היסטורית בין שני גלגוליו של ועד הלשון, והתחזקה סמכותו של ארגון המורים להקים ועד כזה.


חברי ועד הלשון בירושלים ב-1912, בעת ביקורו של יוסף קלוזנר בארץ ישראל. יושבים (מימין): אליעזר בן יהודה, יוסף קלוזנר, דוד ילין, אליעזר מאיר ליפשיץ; עומדים (מימין): חיים אריה זוטא, קדיש יהודה סילמן, אברהם צבי אידלסון, אברהם יעקב ברור (מקור: הארכיון הציוני המרכזי, סימול: PHG\1017405)

גם בגלגולו השני נתקל הוועד בקשיים רבים כגון סכסוכים פנימיים, מחסור במשאבים ואיומים חיצוניים על סמכותו, ופעילותו הופסקה לפרקים. בעיקר חשוב לציין כי שני גופים חיצוניים, "ועדת השפה" שקמה ביפו ו"מרכז המורים", שלמעשה הקים את הוועד ב-1904, סירבו להכיר בסמכותו של הוועד כגוף האחראי היחיד על התכנון הלשוני של העברית. משבר משמעותי זה בא על פתרונו ב-1911 בזכות התערבות ישירה של אחד העם, שהביאה לביטול הוועדה היפואית ולחלוקת עבודה ברורה יותר בין ארגוני המורים לוועד הלשון. לפיכך, אפשר לראות בשנים 1911–1912 ציון דרך חשוב שבו נוסד למעשה ועד הלשון בפעם השלישית, שכן בתקופה זו הוגדרו סמכויותיו, חובר מסמך "היסודות" המסדיר את פעולתו, והחלו לצאת לאור ששת הכרכים של זכרונות ועד הלשון, שתיעדו את דיוני הוועד. מאז ועד 1928 תפקד הוועד באופן סדיר יחסית (למעט הפסקה ממושכת במלחמת העולם הראשונה), ופרסם מילוני מונחים ואת זכרונות ועד הלשון. ב-1928 החל הוועד לפעול בשיטה של ועדות מקצועיות ובד בבד הפסיק להוציא לאור את הזכרונות. ב-1953, לאחר קום מדינת ישראל, הוחלף הוועד באקדמיה ללשון העברית, הפעילה עד היום.

חוקרים אחדים מביעים ספקות באשר למידת השפעתו של הוועד על התפתחות השפה העברית (Harshav, 1993; Aytürk, 2010), הן מסיבות עקרוניות והן מסיבות פרטיקולריות. מבחינה עקרונית, יש מסורת בלשנית דומיננטית הגורסת כי אי אפשר כלל לתכנן ולכוון שפה. מסורת זו בולטת בעיקר בקרב בלשנים החוקרים את השפה במנותק מהיבטים חברתיים או תרבותיים, ובהמשך ספר זה ייעשה ניסיון להתחקות אחר שורשיה, היות שהיא באה לידי ביטוי גם בדיוני הוועד. עם זאת, ראוי לציין כי אמונה לשונית זו אינה מתיישבת עם הידע הרב שהצטבר בתחום התכנון הלשוני, המראה בבירור כי תכנון ואידיאולוגיות לשוניות עשויים בהחלט להשפיע על השפה. כפי שמעיר הבלשן המרוקאי אלפאסי אלפהרי:

אין זה נכון ששפות מתפתחות באופן "טבעי". מעצבים אותן ושולטים בהן (או מתמרנים אותן) בגבולות מסוימים כדי שהן תתאמנה לאינטרסים של קבוצות שונות. עניין זה בולט במיוחד בהקשר של השפה התקנית (standard), כאשר משווים אותה לווריאציות לא תקניות (להגים ושפות קטנות). השפה התקנית היא המועדפת על המעמד השליט, שכן מבחינת השליטים היא שוררת כאמת מידה בהתאמה למרותם הצבאית־פוליטית, הכלכלית והתרבותית־סימבולית. זאת לא משום שהיא [השפה התקנית] "טבעית" מאיזו בחינה שהיא, אלא כתוצאה מכך ששפות, בדומה לערים או למשפחות, אפשר לתכנן. והתכנון הלשוני (language planning) הכרחי בכל מדינה בת־זמננו – שום ממשלה אינה יכולה לפעול בלעדיו, ואין מנוס מחקיקה (מפורטת לעתים) היכן וכיצד ייעשה שימוש בשפה כלשהי או בשפות כלשהן. פרקטיקה זו הפכה לאוניברסלית ויש לה השלכות כבירות, בייחוד על החינוך ואמצעי התקשורת, אך גם על תחומים אחרים (אלפאסי אלפהרי, 2013, עמ' 117).


כפולת עמודים מתוך החוברת "אל תאמר – אמֹר" (1911)

ככלל, יש משהו מתמיה בכך שדווקא בלשנים מקצועיים מתכחשים לעתים לכוח של התכנון הלשוני. ידוע למשל שבצרפת, לאחר 200 שנים ויותר של דיכוי השפות המקומיות באורח שיטתי והשלטת הצרפתית התקנית בעזרת מערכת החינוך הממלכתית ואמצעים נוספים, רוב השפות המקומיות נכחדו לחלוטין או נפגעו קשות (גם אם היום יש מאמצים להחיותן), ובמקומן הושלטה הצרפתית. אם תכנון לשוני יכול להיות חזק עד כדי כך שהוא גורם לאנשים להחליף לגמרי את שפתם מברטונית לצרפתית, למשל, מדוע לא ייתכן שתכנון לשוני יגרום לאנשים להחליף פרטים ומאפיינים ספציפיים בתוך שפתם – למשל את המילה "דפיציט" ב"גירעון", או את צורת הפועל "היא יוֹשֶנֶת" ב"היא יְשֵנָה"?

אמנם, במקרים רבים אין משטרה האוכפת תקנות והחלטות של גופים כוועד הלשון, ורבים אינם נוטים לשנות את דיבורם מיד עם פרסומן של החלטות רשמיות, אך ההשפעה הלשונית של התכנון הלשוני פועלת לעתים בדרכים קסומות, היות שהשפה היא כל כולה פעילות סימבולית. לכן, די שארגון כוועד הלשון ייהנה מיוקרה ומסמכות סימבוליות בקרב סוכני תרבות מסוימים כדי שייווצר האקלים התפיסתי והאידיאולוגי המעודד שינויים לשוניים כאלה או אחרים. כדי לבחון את ההשפעה הלשונית של תכנון לשוני יש להביא בחשבון שזו עשויה להיות ניכרת רק לאורך זמן, לעתים אף לאחר יותר משנות דור, ויש גם להביא בחשבון כי היא עשויה לפעול בדרכים לא צפויות, כלומר לא בהכרח בדרך שכיוונו אליה מתכנני השפה. אפשר למנות שלוש סיבות אפשריות לכך שלא כל שינוי אקראי או שרירותי שמתכנני השפה מעוניינים להשיג אכן יושג: (1) השפה פועלת כמערכת, ולכן שינוי לשוני מתוכנן בתחום אחד עשוי להביא לשינוי לא מתוכנן בתחום אחר; (2) שינוי לשוני כפוף תמיד לאילוצים פרטיקולריים ולעקרונות אוניברסליים של מה אפשרי בשפה ומהו שינוי לשוני סביר; (3) השינוי הלשוני כפוף גם למאבקים לשוניים, תרבותיים, אידיאולוגיים ופוליטיים, ואלה לא תמיד פועלים כפי שמתכנני השפה מצפים מהם.

מבחינה פרטיקולרית, עולה לעתים הטענה כי בייחוד באשר להתפתחותה של העברית נעשה תכנון השפה בצורה דמוקרטית יותר, ריכוזית פחות, באמצעות החלטות של מורים, מועצות מקומיות, סופרים ועיתונאים, ולא על ידי גוף מרכזי. לעתים קרובות מצוין כי הוועד לא הצליח להגשים את רוב מטרותיו, כגון שינוי המבטא העברי, האחדת הכתיב ועוד. ספק אם ראוי לצַפּות כי גוף מתכנן יצליח בכל המטרות שהציב לעצמו, ומכל מקום יש לבחון את הצלחת הוועד רק לאחר בירור הכוונות האמיתיות של חבריו והתייחסות מציאותית למה שאפשר להשיג באמצעות תכנון לשוני. אך גם אם נניח שהשפעת הוועד היתה מזערית, כדאי לזכור כי הוא היה הגוף היחיד שעסק באופן מפורש ובלעדי בתכנון הלשוני של העברית ונהנה מיוקרה ומהכרה ככזה. היוקרה וההכרה מתבטאות למשל בכך שפרסומי הוועד הופצו בתפוצה רחבה וחלקם אף אזלו והודפסו בהדפסות חוזרות, או בכך שבראש הוועד עמדו אנשי רוח בכירים לאורך השנים, כגון בן יהודה, ילין, מזיא, ביאליק, טור־סיני, קלוזנר, אחד העם, טשרניחובסקי ועוד (אלדר, תש"ע; סילברט, 1991; Fellman, 1973). אלמלא היו לגוף זה השפעה, יוקרה וסמכות, סביר להניח כי רבים היו מסרבים להשתתף בו או לצרוך את תוצריו. לבסוף, גם אם נקבל את ההערכה כי השפעת ועד הלשון היתה מועטה, עדיין העיון בדיוני ועד הלשון – בזכות מעמדו ובזכות העובדה שהדיונים כוללים עיסוק מפורש ובלעדי בשאלות של תכנון לשוני – עשוי לתרום באופן משמעותי להבנת השיח של התכנון הלשוני באותה תקופה, ובייחוד הפן המודע והמפורש ביצירת הלשון העברית החיה.

לראש הדף



בוראים סגנון לדור / יאיר אור

דאנאקוד: 630-10
מס' עמודים: 319
2016


על הספר /// תוכן העניינים /// ועד הלשון העברית /// זכרונות ועד הלשון /// חברי הוועד /// ביאליק על בן יהודה


הוצאת אוב



אוב ת.ד. 20559 תל אביב 6120402