לעמוד הקודם
לעמוד הבא
לתוכן העניינים

1 בחלומיותו של היקום (היקום שלי - מי מכיר יקום אחר?) אין הכוונה למהתלה פילוסופית, אלא להסקת מסקנות ממכניקת הקוונטים המודרנית. אין עולם חיצוני שאנחנו אמורים להתכוון אליו. הממשות היא רק צורת דיבור. מייקל טאלבוט (Michael Talbot, Mysticism and the New Physics, Routledge & Kegan Paul, 1981, p. 135) מנסח זאת כך: "בפרדיגמה של הפיזיקה המודרנית חלמנו את העולם. חלמנו אותו כמתמשך, מסתורי, גלוי, נוכח בכל מרחב ויציב בכל זמן, אך בו בזמן הסכמנו למרווחים עדינים ונצחיים של חוסר היגיון בארכיטקטורה שלו, כך שאנו עשויים לחשוד כי הוא שקרי". אחרי הייזנברג, שרדינגר וכו', איש אינו יכול לטעון לעצמו את המציאות במובנה המדעי. ה"ממשות" התגלתה כנוסחת כישוף, בדיוק כמו "השילוש הקדוש". מדענים כמו פריצ'וף קאפרה (Fritjof Capra, The Tao of Physics, Berkeley, 1975) בגדו במסורת האופטימית של בייקון ודקארט, ופנו למיסטיקה מזרחית. הריאליסטים הם מאמיניה האחרונים של דת מיושנת, קוסמת אך קצת נאיבית. והליטורגיה של הדת הזאת היא הפוליטיקה הפרגמטית.

האיבו הוא יצור ניטראלי, שאינו ממין זכר או נקבה* - כך מצליח האיבו הגרמני להיפטר בצורה אלגנטית יחסית מכל הבעיות הקשורות ביחסים בין נשים לגברים. כל הפתרונות האלה הם, כמובן, רק למראית עין. במסגרת בולו'בולו כל השאלות החשובות האלה אמורות להיות מושמות בסוגריים באופן זמני. בולו'בולו אינו עוסק כלל בצורות ובתכנים הקונקרטיים של אורח החיים המודרני, אלא בעיקר בגבולות שבתוכם מתאפשרת התחלה חדשה. כפי שכבר רמזתי, לא ניתן להעלות על הדעת כי יהיה ניתן לעצור את הטירוף התעשייתי/ פטריארכלי ללא טלטול רדיקלי של היחסים בין נשים לגברים. במובן זה, הבולו הוא עיקרון נשי לעצמו ובשביל עצמו, היינו החזרה אל משק הבית, אל הקהילה האנושית הניתנת לתפיסה. בבולו מצויים התנאים הכדאיים ביותר לביטולה של האדנות הפטריארכלית, וליחסים חדשים ומשוחררים יותר בין המינים. עוצמתם הנוכחית של הגברים נעוצה בכך שהם הצליחו לבנות מחוץ למשק הבית סטרוקטורות של כוח, הנוטלות את השליטה מכלל החברה, ובעצם מן הנשים: ציד, גידול בהמות, איגודי גברים חמושים (משטרה, צבא, ספורט), מכונות, בירוקרטיה של המדינה וכו'. בהעדר כל זה, ייהפך גם הגבר לעובד במשק הבית, ויהיה אחראי באותה מידה לכל עבודות הבית, מטיפול בילדים ועד לניקוי השירותים. ובכל זאת, הבולו הוא יותר ממשק בית משפחתי. הוא עצמו בגדר מכלול שלם של אמנויות, מדעים, טקסים - שנשים וגברים רשאים להשתתף בהם כשותפים שווי זכויות. הבולו הוא איפוא מרחב של חופש בשביל הבולואים, שניתן לנסות בו צורות שונות של חיים משותפים בין נשים לגברים. השאלה כיצד זה יקרה נותרת פתוחה. בולו'בולו מציע רק אתרי בנייה - לא מבנים.

חזרה לספר

2 בולו אינו סתם שכונה קטנה, הוא אינו "רשת קטנה" והוא אינו שבט מסורתי. ועם זאת, מספר האיבואים בבולואים (500 בערך) תואם את מספר החברים המינימלי בשבט. כ- 500 פרטים מהווים את המאגר הגנטי הקטן ביותר האפשרי של המין האנושי. נראה כי יחידה חברתית זו הייתה אופיינית לכל חברה של ציידים ומלקטים במשך מיליוני שנים (כלומר עוד לפני התהוות המין האנושי) (Richard E. Leakey and Roger Lewin, People of the Lake. Mankind and its Beginnings. Avon, 1979, p. 111 ff). בהחלט ייתכן איפוא כי האיבואים יוכלו לחוש בטוב בקבוצות בסדר גודל זה. לכמות זו של אנשים יש עוד מספר יתרונות (בתחומי החקלאות, האנרגיה, הרפואה וכו').

המספר 500 עולה גם כיום בהקשר של תחומים רבים כיחידה בסיסית: הוא חופף למספר התושבים בגוש בניינים ברובעי המגורים הישנים, לגדוד בחיל רגלים, לתפוסה של אולם גדול, לגודלה של חברה עסקית בינונית, למספר התלמידים בבית-ספר בינוני וכו'. כקבוצה של אנשים הבולו מאפשר עצמאות, מגוון, לכידות דורית, חלוקת עבודה מסוימת (ללא אנונימיות). בארץ מתועשת ומתקדמת יהיו בכל בולו כ- 200 אנשים עד גיל 30, כ- 200 בגילאי 30 עד 60 וכ- 100 אנשים מעל גיל 60. כל קבוצת גיל (גילאי 1 עד 9, גילאי 10 עד 19 וכו') תכלול בין 20 ל- 40 אנשים (פרט לאנשים שעברו את גיל 80). כל קבוצת גילאים תהיה גדולה מספיק כדי לאפשר קשרים בתוכה (ולא יהיה אגב איסור על אנדוגמיה, על נישואים בתוך השבט).

יש הטוענים (Binswagner/Geissberger/Ginsburg, Wege aus der Wohlstandsfalle. Fischer alternativ, 1979, S. 233) כי קבוצות של למעלה מ- 100 איש אינן "ניתנות לתפיסה", בני ההוֹפּי טוענים כי "אדם איננו אדם, אם הוא חי בקהילה של יותר מ- 3000 בני אדם" (על כל פנים אין זה ברור למה הכוונה כאן במושג "קהילה"). ב-A Blueprint for Survival (The Ecologist Volume 2, No. 1, January 1972, מצוטט אצל David Dickson, Alternative Technology, Fontana, 1974, p. 140) נזכרות "שכונות" בנות 500 איש כיחידה בסיסית (וכן "רבעים" בני 5000 איש, אזורים בני 500,000 איש, ואחר כך אומות). ב"אוטופיה" של תומס מור (Thomas More, Utopia, Washington Square Press, 1971, p. 59) מחוברים 30 משקי בית גדולים לכדי יחידה בגודל דומה. קאלנבך (Ernest Callenbach, Ecotopia, Bantam New Age Books, 1975) מתאר רק "קהילות" (20 - 30 איש) ואחר-כך "minicities" המונות 10,000 נפשות. רוב כותבי האוטופיות של המאה ה- 19 (פוּרייה, סן-סימון, וייטלינג, קאבֶּה, אוון וכו') מתארים קהילות גדולות יותר, משום שהם שואפים לאוטרקיה מלאה של הקהילות הללו. ה-phalanst?res של פורייה (Fourier) הם מעין יקומים קטנים המכילים את כל התשוקות והעיסוקים האנושיים. רוב האוטופיות המודרניות הן למעשה מודלים טוטליטאריים וחד-תרבותיים המאורגנים מסביב לעבודה ולחינוך. יש אירוניה רבה בכך שאלמנטים אוטופיים מסוימים שימשו במשטרים טוטליטאריים (פשיזם, סוציאליזם) ולהגייתם של בתי-סוהר, בתי-חולים ובתי-חרושת. כאשר יש "מוסר", הוא מוכל בתוך מבנים ויחסים מסוימים ומופעל ללא ערכים או אידיאלים. בבולו, לעומת זאת, חיים אנשים על בסיס הגדרות תרבותיות, והם אינם נקבעים על ידי כפיית מערכת של חוקי מוסר זו או אחרת.

דבר אופייני אחר להוגי האוטופיות המודרניות, בין אם הגיעו למספר 500 או לא, הוא העובדה כי לאיגודי הבסיס האלה יש תמיד אופי "מנהלתי", והם משרתים רק מטרות חברתיות או אקולוגיות מסוימות. גם כאשר האוטופיות האלה נצבעות בגוונים סימפטיים, הן למעשה הצעות טכנוקרטיות. בבולו, לעומת זאת, אין סתם אנשים החיים ביחד רק משום שזה פרקטי או שומר על הסביבה, אלא אנשים שהם שותפים לאורח חיים מסוים, למסורת כלשהי, לנימה (ראו בהמשך). לא קיימת חברה הבנויה באופן דמוקרטי עד כדי כך שתוכל לתת ביטוי אמיתי למשאלותיהם של החברים בה. זו גם החולשה של רוב ההצעות למינהל עצמי (מועצות שכונתיות, משמר אזרחי, דמוקרטיה עממית וכו'), האמורות לתפקד בחלל "ריק", במרחב פוליטי גרידא. גם דמוקרטיה פורמלית מושלמת אינה יכולה לסתום את החלל הריק הזה. רק זהות תרבותית ומגוון תרבותי יכולים להבטיח מידה מסוימת של עצמאות ו"דמוקרטיה". זוהי אינה שאלה של פוליטיקה. אמנם, בגלל גודלו של הבולו, הוא יהיה חייב להיות נתון בתוך מבנים והסדרים נוספים, שיטפלו בבעיות כגון הבאת ילדים לעולם, חינוך (אל-חינוך), פוליגמיה, אקסוגמיה, יחסי קירבה וכו'. אך גם זה יהיה שונה מבולו לבולו.

הבולואים, כאמור, אינם סתם שבטים - זמנם של השבטים כבר חלף לבלי שוב. לסיסמא האומרת כי "רק שבטים ישרדו" יש אמנם צליל רומנטי ויפה, אך ההיסטוריה מראה דווקא כי השבטים לא הצליחו לשרוד, והם היום על סף היעלמות. יתר על כן, השבטים כפי שאנחנו מכירים אותם כיום הם תבניות חלשות, צרות אופקים, הקשורות לעתים קרובות בפטריארכליות - תבניות אלה אינן יכולות עוד לשמש כמודל לחיקוי. השבטים היו "רעים" (כך היינו כולנו למעשה לפני כמה אלפי שנים), משום שהם לא הצליחו לעצור את התהוותה של החברה העובדת. את ביש המזל שאנחנו חיים בו היום קיבלנו באשמתם. אנחנו בעצמנו היינו פעם "פראים טובים" בדיוק כמו האינדיאנים, ובכל זאת הבאנו לעולם את המפלצת הזאת. אין כל סיבה להניח, כי חברות שבטיות שתיווצרנה כיום תצלחנה להתמודד טוב יותר עם המשימה. היום רק אנחנו יכולים לדאוג לכך שלא נחזור שוב על אותה שגיאה. והיות שכך, אנחנו חייבים להתייחס לניסיון שלנו עם חברת העבודה המתועשת, להשתמש בו, ולא סתם להלל שבטים אינדיאניים כלשהם. "עידן השבטיות" האמיתית מתחיל רק עכשיו.

יש הכרח בהקמתם של "משקי בית" בגודל מסוים, כמו הבולואים, בין השאר משום שאם לא כן, תחליף אותה כלכלת הכסף. כאשר הכסף, כאמצעי בקרה חברתי-כלכלי, יתבטל, תופיע הבקרה הזאת בצורה ישירה ואישית, בצורתם של הבולואים. אמנם ל"בקרה" הזאת כבר לא תהיה אותה מטרה כלכלית, והיא לא תתייחס באופן חד-צדדי לחלוקת העבודה, אך עדיין היא תהיה ה"מחיר" על ביטולם של הבידוד והאנונימיות, שיש בצדם גם יתרונות מסוימים. האיבו הבודד כמעט שאינו יכול "להיעלם" או "להתחבא" - אלא אם הוא חי בבולו שאורח החיים שלו נועד לשם כך בדיוק. חברה פירושה תמיד גם שיטור, פיקוח הדדי, בילוש, חוסר חופש, כפייה, הפחדה, התאמה וכפיפוּת. סביר להניח כי חברי הבולו יתעניינו זה בזה, יעקבו זה אחר זה מתוך קנאה, יסתכלו איפה נשאר אור דולק, מי מתמזמז עם מי ומתי, מי מרחרח יותר ומי פחות ועוד. די מהר יתחילו לתלות על כל דלת שלטים עם איסורים, הנחיות והוראות שימוש, וכל הסירחון של המחנות הצבאיים, של הדירות בשותפות, של אתרי הנופש ושל מועדוני חובבי הטבע יתחיל להתפשט. הבולואים חייבים להיזהר שלא להפר את האיזון הנכון בין חיי קהילה לסביבה פרטית מוגנת. הניגוד בין הדברים (שאינו חייב להיות תמיד בגדר ניגוד) אינו ניתן ל"פתרון" - ודאי שלא בצורה כללית ומופשטת.

לרבים מאיתנו, החברה לעולם לא תהיה דבר נסבל, ו"חברה טובה" אינו אלא שם אחר לאותו סיוט. היות שכך, בולו'בולו אינו יכול להוות מערכת הומוגנית לכולם - יהיה צורך במרחבי ביניים לקבוצות קטנות, ליחידים, לנוודים, למתבודדים וכו'. לא כל אחד מסוגל לחיות בחברה (גם היבט זה חסר ברוב האוטופיות והאידיאולוגיות הפוליטיות - פרט לפילוסופיה הליברלית הישנה והטובה. בולו'בולו קרוב יותר לליברליזם מאשר לסוציאליזם… אך ליברליזם לבדו הוא טוטליטרי בדיוק כמו סוציאליזם: האידיאולוגיה של השולט). בולו'בולו די מפחיד אותי…

חזרה לספר

3 כמות האדמה הנדרשת להזנתו של כל בולו תלויה בתנאים המקומיים ובשיטות הגידול. על-פי נתוני ה-FAO (Food and Agriculture Organization), שטח של 100 מטרים מרובעים לאדם, היינו כ- 50 דונמים לבולו, אמור להספיק (Yona Friedman, Alternatives ?nerg?tiques, editions dangles, 1982, p. 63). אם נסתמך על נתוניו של ג'ון סימור (John Seymour, The Complete Book of Self-Sufficiency, Dorling Kindersley, 1976), אנחנו זקוקים לכ- 16 דונם ל"משפחה גדולה" (10 נפשות?), כלומר 800 דונם לבולו שלנו (באקלים ממוזג או קר). הקירובים של סימור נראים מציאותיים יותר, אך הם מחושבים על בסיס ההנחה שיש שלנו חוות קטנות ביותר, עם מגוון פנימי גדול ביותר בגידולים שלהן. אך אפילו עם נתונים אלה, ניתן להגיע לאספקה עצמית גם בתנאים קשים, למשל בארץ קטנה עם מעט מאוד אדמה ניתנת לעיבוד כמו שוויץ (כיום מגיעה ארץ זו רק ל- 56 אחוז אספקה עצמית בייצור מזון). בתנאים טובים יותר, כמו בסין, בדרום קוריאה או בטייוואן, יש צורך בפחות שטחים לחקלאות לכל אדם (1.3 דונם, 0.7 דונם, 0.55 דונם בהתאמה). בתנאים אופטימליים ובשיטות עבודה מתאימות (כמו במקרה של טייוואן), מספיקים 300 דונמים לבולו. בהנחה כי 39 גרם חלבון (מן החי ומן הצומח) ליום ו- 128 ק"ג דגנים לשנה מספיקים לתזונה נכונה של אדם, כל הארצות כיום, פרט לזאיר ולליבריה, יכולות כבר היום לייצר די מזון לתושביהן (Frances Moore Lappe, Joseph Collins, Food First: Beyond the Myth of Scarcity, New York, 1977). אספקה עצמית אינה איפוא בעיה של מחסור באדמות או של אכלוס יתר, כי אם של ארגון, של שיטות חקלאיות ושל שליטה מקומית במשאבים חקלאיים.

לשימושן של בונות בולואים עתידיות, הנתונים הבאים (שנאספו מחקלאים המייצרים באקלים הממוזג של שוויץ) עשויים להיות שימושיים:

לירקות (2 ק"ג לאדם בכל שבוע) יש להכין שטח של 2.5 הקטאר.

לחלב, יוגורט, גבינה, חמאה: 60 פרות על שטח של 30 הקטאר.

לביצים (4 לאדם בכל שבוע): 500 תרנגולות על שטח של 5 הקטאר.

ללחם ולפסטה: 15 הקטאר.

לתפוחי אדמה (קילו לאדם בשבוע): הקטאר אחד.

לפירות להכנת משקאות ולמאכל: 8 הקטאר.

לבשר (31 ק"ג לשנה - חצי מהצריכה כיום): 22.5 הקטאר.

כדי להאכיל 500 איש בצורה מאוזנת לא-צמחונית: 85 הקטאר (850 דונם). בשוויץ (התרחיש הגרוע ביותר לגבי רוב אזורי העולם, כולל המזרח התיכון), יוכלו להיות למעשה 89 הקטאר לכל בולו וירטואלי, נוסף על יערות, שטחי מרעה וכו'. במזרח התיכון, כמו בצפון אמריקה ובדרום אמריקה, אין כל בעיה של מחסור בשטחים לגידול חקלאי (וראו גם P.M. & Freunde, Olten - Alles aussteigen. Ideen f?r eine Welt ohne Schweiz. 2. Auflage, Paranoia City Verlag, Z?rich, 1991, S. 64).

חזרה לספר

4 הדימוי של הכסף כאמצעי פרקטי, פשוט וניטראלי למדידת עבודה ולחליפין מופיע אצל רבים מן האוטופיסטים של העבודה. תאורטיקנים אלטרנטיביים מתלוננים לעתים קרובות על האינפלציה או על צבירה מוגזמת של הון, וחולמים על חזרתו של הכסף להיות מדד יציב לכמות העבודה. כך, למשל, האוטופיסט האמריקני קאלנבך (Callenbach) "מתעלם" בספרו Ecotopia מכך שבאוטופיה שלו ימשיכו עדיין להתרוצץ כל הזמן דולרים חביבים, ואינו מתייחס להשלכות החברתיות של הדבר. יש ניגוד עמוק בין קידום הרעיון של חליפין ישירים, אישיים וטבעיים (ורק זו יכולה להיות מערכת "אקולוגית" באמת) ובין הכנסתו של אמצעי המסתובב באופן אנונימי, לא ישיר וריכוזי (כסף). האנונימיות וחוסר האחריות האלה מניחות מראש ייצור המוני (רק בהקשר זה ניתן בכלל למדוד ולהשוות סחורות), מערכת בנקים מרכזית, הפצה המונית וכו' - כל המנגנונים שמחוללים דווקא את הרס האדם והטבע. היות שקאלנבך תוקף את האנונימיות הזאת אך ורק משיקולים מוסריים, הוא זקוק למדינה מרכזית (אמנם סימפטית ודמוקרטית, אפילו נשית) - מעין "אחות גדולה" - שתתקן בעזרת פיקוח על מחירים, תקנות, חוקים ובתי כלא (שהם כמובן רק "מחנות אימונים") את הנזק הנגרם בידי המערכת הזאת. את מה שהוא מאפשר מבחינה כלכלית הוא מחויב לפסול במרחב הפוליטי: כך נפתח המרחב (הסאדו-מזוכיסטי) של המוסר (בדמות מצווֹת לא תעשה). נשאר רק להאמין ב"טוב בבני האדם", ואת הרעים לשלוח למחנות העבודה.

באשר לשימוש המוגבל במטבעות מקומיים בבולו'בולו, ראו "סאדי".

חזרה לספר

5 הסילה אינה שום דבר חדש, אם כן, אלא רק גרסה קצת מחייבת יותר של הכנסת האורחים המקובלת עד היום בכמה חברות מסורתיות, ושאפילו אצלנו יש לה עדיין שרידים פה ושם. מסורת זו ארוכת ימים הרבה יותר מן המסורת של אמריקן אקספרס, ויזה או MasterCard. ברוב הארצות המתועשות המתקדמות נקלעה הכנסת האורחים למשבר, משום שמשק הבית של המשפחה הקטנה חלש מכדי לאפשר אותה בכל מצב ולאורך זמן. מתן הזכויות לאורחים מעולם לא היה סתם מוסד שאין בו תועלת עצמית, אלא צורה כללית של חליפין. אפשר שהוא נוצר מתוך הפחד מן הזר - היה הכרח להתייחס אליו בצורה ידידותית כדי למנוע פורענויות על החמולה או על השבט. מערכת הסילה היא מערכת של ויסות עצמי: כאשר יש ניצול יתר של הכנסת האורחים, פוחתת הידידותיות לעוברי האורח שבאו לבקר, ובמסגרת כוללת הדבר מביא לכך שפחות איבואים ירצו לצאת למסעות רחוקים, עד שהמצב יתאזן מחדש מאליו (לרמה של 10 אחוזים בערך).

חזרה לספר

6 הקאנה חופפת בערך לכנופיה של מלקטים וציידים, שעל-פי Leakey (הערה 2) הייתה קיימת במשך מיליוני שנים (עוד לפני הופעתו של ה-homo sapiens). אם חושבים על כך שכולנו, מהאינטלקטואלית הפוסט-עירונית הפאנקית ביותר ועד אחרון האבוריג'ינים באוסטרליה, שוטטנו בקבוצות של כ- 25 איש, ורק לפני אלפים בודדים של שנים התחלנו להיות נייחים במסגרת משפחות, קהילות כפריות או ערים ולעסוק בחקלאות או במלאכה, ניתן בהחלט להניח כי יש דבר-מה בקאנה, וכי באופן כזה או אחר יש בה משהו "אותנטי" ומשותף לכולנו (על כל פנים, היא ודאי "טבעית" יותר מן המשפחה הגרעינית - מוסד חדש לגמרי). כמו הבולו, כך גם הקאנה היא סוג של סדר גודל החוצה גבולות של תרבות.

הקאנה הפטריארכלית צצה גם אצלנו פה ושם עדיין בדמותם של כיתה בבית הספר, מחלקה בצבא, חוג חברים, איגוד, מועדון או תאים מפלגתיים, וכך מנוכס הקסם הפליאוליתי שלהם לטובת החברה העובדת. עם בולו ועם קאנה אנחנו חוזרים די הרבה (50,000 שנה) אחורנית בזמן, כדי לצבור כוחות לזינוק נחשוני קדימה. הכוונה ב"אחורנית" היא בכל מקרה רק לגודל הקבוצה - לא למטרה המקורית העומדת מאחורי היציר הזה. מהי בעצם קאנה? האם זו קומונה, כנופיה, משפחה גדולה או כל דבר אחר? דבר זה יהיה תלוי באורח החיים של כל אחד מן הבולואים (ראו בהמשך).

חזרה לספר

7 בולו'בולו אינה מערכת הישרדות אקולוגית, אלא רק אמצעי הנועד לאפשר את כל צורות החיים, הפילוסופיות, הטריפים או המסורות האפשריות. בולו'בולו עצמו אינו אורח חיים, אלא רק מסגרת גמישה ככל הניתן של גבולות (ביולוגיים, כלכליים וכו'). צורות חיים רבות תוכלנה (שוב) להיתכן ולהתקיים זו בצד זו. דווקא משום כך אפשר שלא להגדיר את עצם הליבה של בולו'בולו, את הנימה שלו עצמו. את הנימה הזאת אפשר לכל היותר לחיות. ומשום כך היא הדבר החשוב ביותר, חשוב אף יותר מכל פעולות ההישרדות.

המחשה טובה למצב עניינים זה היא מה שעלה בגורלן של הארצות הקולוניאליות. האומללות שלהן החלה לא בניצול החומרי שלהן בידי המעצמות שכבשו אותן, אלא בהרס המתוכנן מראש של הנימות שלהן בידי המיסיונרים הנוצרים. גם בתנאים של היום היו רבים מן העמים האלה מסוגלים לחיות טוב יותר מבחינה חומרית, אך הם כבר אינם יודעים עוד לשם מה. בסמואה (המערבית), למשל, אין רעב ואין מחלות, ועובדים מעט מאוד (בעיקר בזכות האקלים הנוח והתזונה המונוטונית למדי של טארו, פירות וחזיר). הארץ הזאת נמנית עם 36 הארצות העניות בעולם, אך זאת רק מבחינת החשבונאות הכלכלית היבשה. ובכל זאת מחזיקה סמואה בשיעור ההתאבדויות הגבוה ביותר בעולם, ורוב המתאבדים הם אנשים צעירים. הסיבה להתאבדויות האלה אינה נעוצה בעוני החומרי לבדו (אם כי אין להכחיש כי קיים עוני חומרי), אלא בדמורליזציה ובאובדן הסיכויים לעתיד. במשך שנים שקדו שם המיסיונרים על מלאכתם, והחריבו עד היסוד את האמונות, הריקודים והחגים הישנים. התחושה של אובדן הדרך והמורל ממיטה אסון כבד הרבה יותר מן המצוקה החומרית לבדה. בניגוד למה שטוענות כמה תפיסות מרקסיסטיות וולגאריות, המורל בא דווקא לפני הקיום החומרי. אין כאן מקום לטעות - אנשים שהם על סף רעב מעדיפים להילחם בלהט ולעלות על הבריקדות למען דתם, שפתם, כבודם ושאר "תודעות כוזבות", במקום להילחם על כך שיקבלו את שכר המינימום המובטח להם (ראו למשל: איראן, ארץ הבאסקים, אינדיאנים, צפון אירלנד, הודו וכו').

מהיכן אמורה להגיע אלינו הנימה? זו ודאי תהיה טעות לחפש אותה רק במסורות אתניות עתיקות. הכרתן של מסורות מעין אלה יכולה אמנם להיות מעוררת ומפרה מאוד, אך ניתן גם לייסד מסורות חדשות באופן ספונטני. מדוע לא להמציא מיתוסים חדשים, שפות חדשות, צורות חברתיות חדשות, צורות מגורים חדשות, בגדים חדשים וכו'? הדבר קורה היום בכל מקרה בצורה ממוסחרת, בצורת אופנות, פולחנים וכתות. התפשטותן של כתות שונות, לעתים קרובות כתות מלאכותיות ביותר, מראה כי לאנשים יש צורך הולך וגובר לחיות על פי נימה מסוימת. המשאלה המסתתרת מאחורי הכתות היא ההתאמה המוחלטת בין עולם האידיאות לאורח החיים היומיומי - סוג חדש של "טוטליטריזם". בולו'בולו הוא איפוא סוג של "טוטליטריזם פלורליסטי", מעין כיתתיות מוכללת (וכדאי להדגיש כי בולואים פתוחים, שאינם כיתתיים, אף הם נחשבים בתוך מסגרת זו ל"מיוחדים"). אין זו הגדרה רעה. אפשר לומר כי מאז שנות ה- 1960 החלה תקופה של המצאה תרבותית בארצות רבות - בעיקר מתועשות: מסורות מזרחיות, מצריות, עממיות, מאגיות, אלכימיות ואחרות הוקמו לתחייה. החלו ניסיונות לחיות על פי אורח חיים מסורתי ואוטופי. לאחר האכזבה מן העושר החומרי של החברות המתועשות, פנו רבים לחפש עושר רוחני ותרבותי.

היות שהנימה מהווה את בסיס הבולו, לא יכולים לחול עליה חוקים או פיקוח (זולת הסילה). מאותה סיבה כל תכתיב כללי לגבי ארגון העבודה בבולואים איננו מתקבל על הדעת. זמן העבודה הנורמטיבי היה תמיד מקור גאוותם של הוגי אוטופיות. אצל תומס מוֹר (More), מחבר "אוטופיה" בשנת 1516, מופיע יום עבודה בן 6 שעות. המקובל כיום הוא להציע באוטופיות 20 שעות עבודה שבועיות, וכך עושה קאלנבך ב"אקוטופיה" שלו משנת 1975. אך מאחר שבבולו'בולו אין מדינה, לא יכול להיות גם שבוע עבודה המובטח מטעם המדינה. הנימה היא שקובעת מה ייחשב בבולו מסוים כ"עבודה" (=שלילי), ומה ייתפס כ"תענוג" (=חיובי), והאם להבחנה כזאת יש בכלל משמעות. בישול יכול להיחשב בבולו מסוים כפעילות טקסית יומית חשובה, ולהיות בשל כך מקור ללהט ולהתעלות המושכים אליה את כל האיבואים. בבולו אחר, שהמוסיקה תופסת בו מקום מרכזי, הכנת האוכל עשויה להוות מטרד מעצבן מאין כמוהו, שיש לחלקו בין האיבואים על-ידי תוכנית עבודה חודשית. לא ניתן לדעת איפוא, אם בבולו'בולו יהיה יום עבודה של שעתיים, שבוע עבודה של 20 שעות או שבוע עבודה של 70 שעות. אין כל אורח חיים מחייב, הכופה על האנשים תקציב מסוים של שעות עבודה ושל זמן חופשי.

חזרה לספר

8 מדוע לא להשתמש בשפה קיימת כמו אנגלית או ספרדית בתור אסה'פילי? דבר מעין זה לא יעבוד, משום שדווקא שפות אלה הן נשאיות האימפריאליזם התרבותי המאסיבי, והן נוטות לפורר את המסורות ואת הניבים המקומיים. גם אספרנטו ושפות מלאכותיות מערביות-אירופיות אחרות כרוכות בסופו של דבר בתרבות השלטת. הפתרון היחיד שאינו מוטה לצד כלשהו הוא אסה'פילי - שפה מלאכותית אקראית, מקרית לחלוטין, שאינה קשורה לאף שפה חיה אחרת (זהו איפוא בזבוז זמן מוחלט לנסות ולחפש את מקורותיהן של המילים באסה'פילי: הן התהוו בצורה אקראית לחלוטין).

אסה'פילי מורכבת מ- 18 הגאים (כולל הפסקה) המופיעים בצורות שונות בשפות רבות. הנה הם, על פי הגייתם השגורה בעברית מודרנית:

תנועות:

a - "אַ" כמו במילה "אַף"
e - "אֶ" כמו במילה "אֶבֶן"
i - "אִי" כמו במילה "אִיגְלוּ"
o - "אוֹ" כמו במילה "אוֹג"
u - "אוּ" כמו במילה "אוּלָם"

עיצורים:

ב דגושה ("בָּנָנָה"), פ דגושה ("פִּיצָה"), פ רפה ("קְפִיץ"), ט, ק, ד, ג, מ, נ, ל, ס, וכן י עיצורית כמו במילה "יָד".

את ההגה "ל" ניתן גם לבטא כ"ר". אין חשיבות להבחנה בין עיצורים קוליים ולא קוליים, בין תנועות פתוחות וסגורות. אין חשיבות גם לנישוף ולנחציות. הטעם במילה חופשי.

המילים של אסה'פילי נרשמות תמיד בעזרת הסימנים שלהן (ראו הסבר בהמשך, וכן נספח בסוף הספר). לא נדרש איפוא כל שימוש באלפבית. השימוש באותיות עבריות ולטיניות בספר זה נועד להוות כלי עזר בלבד. לשם כך יכולים לשמש גם כתבים אחרים (קירילי, יווני, ערבי, קאטאקאנה וכו').

הכפלתה של מילה כלשהי מציינת ריבוי: בולו'בולו = הרבה בולואים. סימן הגרש (') מאפשר לצרף כמה מילים יחד, כך שהמילה הראשונה מאפיינת את המילה השנייה, הנושאת את המשמעות העיקרית: אסה'פילי (שפת העולם), פאסי'איבו (איבו מטייל/ת), יאלו'גאנו (מסעדה) וכו'.

חזרה לספר

9 על פי אקולוגית הערים מֶרֶטֶה מאטֶרן (Mattern), חגורה חקלאית ברוחב 15 ק"מ תוכל להזין גם ערים גדולות כמו מינכן. היא מציעה ליצור שתי טבעות מיוערות (ליצירת מיקרו-אקלים נוח), וביניהן שדה חקלאי אינטנסיבי המבוסס על קומפוסט - בדומה להצעתו של יונה פרידמן (הערה 3), היא מניחה כי תספיק עשירית דונם לאדם. את מושג הקודו ניתן איפוא ליישם גם באזורים המאוכלסים בצפיפות - ואפילו יש מקום לרזרבות ולכישלונות. הקמתן של הקודואים אין פירושה כי מי שהיו עד היום עובדי אדמה ינושלו מאדמתם, או ייאלצו לעזוב בכלל את הקרקע: הקודואים יכולות להתחיל כהרחבה של החוות הקיימות, אגב שיתוף פעולה הדוק יותר עם תושבי העיר. מי שהיה עד היום רק חקלאי מקבל בדרך זו את ה"זכות" לגור בעיר…

חזרה לספר

10 האסון הטורדני של הרעב בעולם נגרם כיום דווקא על ידי כך שהייצור וההפצה אינם עוד בשליטתה הישירה של האוכלוסיה המקומית. הרעב איננו בעיה בייצור המקומי של מצרכי המזון, אלא תוצאה של המערכת הכלכלית השולטת בעולם. אפילו בתנאים הנוכחיים יש 3000 קלוריות מדגנים לאדם ליום, ועוד כמות דומה של קלוריות בצורת בשר, דגים, קטניות, ירקות, חלב וכו'. הבעיה היא שחלקים עצומים מאוכלוסיית העולם אינם יכולים להרשות לעצמם לקנות את מזונם (מרגע שהושמד הבסיס שלהם לאספקה עצמית). כל הדיבורים על אוכלוסיית יתר ועל בקרת אוכלוסיות הם רק אסטרטגיה שנועדה להסיח את הדעת מן הבעיה הפוליטית האמיתית. אילו 100 אחוזים מאוכלוסי העולם היו חיים ברמתם של אותם 85 אחוז שהם כיום עניים, הייתה הפלנטה הזאת מסוגלת לספק מזון ולדאוג לקיומם של 40 מיליארד בני אדם. ההרס האקולוגי של הפלנטה נגרם בעיקר בידי אותם 20 אחוז מאוכלוסיית העולם הצורכים 80 אחוז מן האנרגיה ומן המשאבים שלה. העצות הטובות הנשלחות לדרום כדור הארץ, להביא פחות ילדים לעולם, הן רק הוכחה נוספת ליהירות ולציניות של המערב (תינוק שנולד בארצות הברית צורך פי 120 יותר אנרגיה מתינוק באוגנדה, כך שאולי מוטב היה אילו היינו לומדים מהאוגנדים כיצד הם מתמודדים עם בעיית המשאבים…).

תעשיות חקלאיות חד-גידוליות בקנה מידה גדול וגידול ממוכן של בעלי חיים הם יעילים ופרודוקטיביים ביותר, אך בטווח הארוך הם מביאים לסחף של קרקעות ולבזבוז אנרגיה (ופרט לכך, הייצור ההמוני של חלבון מן החי גם צורך כמויות אדירות של מזון צמחי הנדרש להאכלתם של בני אדם). אפשר להגיע לאספקה עצמית (עם פעולות חליפין מתונות ומתוך החלטה עצמית) בכל מקום, וגישה זו אף בטוחה יותר בזכות השימוש הזהיר יותר בקרקע (בארצות הברית, למשל, מתגלות השיטות החקלאיות של בני כת האיימיש בפנסילבניה כמבטיחות יותר לגבי עתידה של המדינה משאר השיטות הנוהגות בה). כמובן, הכוונה כאן אינה סתם לחזרה לשיטות מסורתיות (שנכשלו באזורים רבים). הידע החדש שהצטבר בתחום השיטות הביו-דינמיות, והשילוב האינטנסיבי בין גורמים שונים (גידולים צמחיים + בעלי חיים, בעלי חיים + ייצור מֶתאן, החלפת גידולים, וכו') נראה כהכרחי לצורך התחלה חדשה.

חזרה לספר

11 סויה, תירס, דוחן ותפוחי אדמה יכולים להבטיח תזונה מינימלית, אך לבד הם אינם מספיקים לתזונה מלאה ובריאה. יש צורך לשלבם עם בשר, ירקות, ביצים, שומן, שמנים, גבינות, עשבים ותבלינים. סויה מספקת 33 אחוז יותר חלבון ביחס לשטח קרקע מכל גידול חקלאי אחר. בשילוב עם חיטה או עם תירס, יעילות הצריכה של החלבון הזה יכולה לגדול ב- 13 עד 42 אחוזים. ניתן להשתמש בסויה למגוון רחב של מוצרים נגזרים: טופו, חלב סויה, חמיצת סויה, אבקת טופו, אוקארה, יובה, רוטב סויה, קמח סויה וכו'. באפריקה ה-ni?b? עשוי להיות שימושי כמעט כמו הסויה (Albert Tevo?djr?, La pauvret? - Richesse des peuples, Les Editions Ouvri?res, Paris, 1978, p. 85). אחת הבעיות ההתחלתיות של האספקה העצמית המבוססת על גידולים אלה תהיה החזרתם של מחזורי הזרעים המקומיים האלה היכן שהוחלפו בגידולים תעשייתיים פגיעים ולא יציבים.

חזרה לספר

12 ראו גם: Huguette Couffignal, Die K?che der Armen, M?rz-Verlag.

חזרה לספר

13 Peter Reuss, Kochen mit Wildpflanzen, Heyne 480.

חזרה לספר

14 הקודו והסיבי הם למעשה רק שתי צורות של פאלי, של אספקת אנרגיה: הקודו אחראית לאספקת האנרגיה החשובה ביותר, זו של בני האדם, והסיבי אחראי לאנרגיות הנלוות, החשובות פחות. כל שאלת היתכנותו של בולו'בולו מתכנסת איפוא לשאלת הפאלי. תוכניות, תיאוריות וטכנולוגיות לאספקת אנרגיה אלטרנטיבית קיימות בשפע (Lovins, Commoner, Odum, Illich ואחרים). רוב התיאורטיקנים האקולוגיים מצביעים על כך שאספקת האנרגיה אינה בעיה טכנית גרידא, אלא נוגעת לכל אורח החיים. משיקולים של "פוליטיקה פרגמטית" מושתקים ההקשרים האלה לעתים קרובות, או לפחות ממוזערים. כך, למשל, במחקר של ארגוני איכות הסביבה משנת 1978 (Jenseits der Sachzw?nge), שבחן את האפשרויות לגבי אספקת אנרגיה אלטרנטיבית. ההנחה של מחקר זה הייתה כי הצרכים יישארו פחות או יותר כפי שהם, וכי יש לבדוק רק את הצעדים הטכניים או הארגוניים הנדרשים כדי לספק אותם תוך צריכה מופחתת של נפט וללא אנרגיה גרעינית. המסקנה העיקרית: יותר פחם ושיפור הבידוד. כך גם במחקר של סטוֹבּוֹ (Stobaugh and Yergin, eds., Energy Future: Report of the Energy Project at the Harvard Business School, New York, 1979): בעזרת שיטות לשימור אנרגיה ושיפורם של מנועים וגנרטורים (גנרטורים מִצרָפיים של חום וחשמל), המחברים מבטיחים כי יהיה ניתן לחסוך כ- 40 אחוז מן האנרגיה הנצרכת, ללא כל שינוי ברמת החיים או בתשתית הכלכלית. מחקרים אלה אינם משמיעים כל ביקורת על צורכי האנרגיה עצמם. במידת-מה הדבר נכון גם לגבי הצעתו של קומונר (Commoner) להשתמש בגז מֶתאן (בשילוב עם אנרגיה סולארית): הגישה טכנית בעיקרה (היא פוליטית רק במובן זה שהיא מתנגדת לתאגידי הנפט הבין-לאומיים), ומערכת צריכת האנרגיה עדיין נתפסת כבלתי תלויה בשינויים חברתיים. כל ההצעות האלה אינן תוקפות את משקי הבית הקטנים, את השימוש ברכב פרטי, את התעשייה הכבדה וכו'.

בארצות הברית, 58 אחוז מכלל האנרגיה הולך על חימום וקירור, 34 אחוז על דלקים (מכוניות ומשאיות), ורק 8 אחוזים משמשים ליישומים שבהם השימוש בחשמל הכרחי (Fritjof Capra, The Turning Point, 1982). בשוויץ לבדה נצרכו בשנת 1975 על-ידי משתמשי קצה כ- 700 פטה-ג'אול אנרגיה (מה שזה לא אומר). אם מביאים בחשבון כי 25 אחוז מצריכת האנרגיה באותה שנה שימשה לתחבורה, וכי רוב האנרגיה הלכה על חימום יתר, פי שניים ופי שלושה מן הנדרש (כתוצאה מן ההפרדה בין העבודה למקום המגורים וכו'), סביר להניח כי בתנאים של בולו'בולו היינו יכולים להסתפק בכ- 30 אחוז מכמות האנרגיה שאנחנו צורכים (לסדרי גודל דומים מגיע גם יונה פרידמן - הערה 3 - עם "ציביליזציית האיכרים המודרנית" שלו). את צורכי האנרגיה המצומצמים באופן זה יהיה ניתן להפיק מתחנות הידרו-אלקטריות, מאנרגיה סולארית וימית (בעזרת משאבות), מהפקת מתאן מגז ביולוגי, מהפקת מימן מאצות, ממחוללי אנרגיה מרוח, מעצים ומכמות קטנה של פחם ונפט. הגם שהפחם מצוי בשפע וצפוי להספיק אף למאות שנים, יש גם טיעונים כבדי משקל נגד השימוש המוגזם בו: בעיית הפחמן הדו-חמצני, הסיכון בעבודות הכרייה, הרס הנוף על-ידי כרייה מאסיבית, עלויות ההובלה וכו'. לא יהיה "עידן של פחם" ולא "תקופת השמש", אלא רשת של מעגלים קטנים, מגוונים ומווסתים בקפידה, שתפחית את סך כל הזרימה של האנרגיה. אפילו ההפקה של אנרגיה סולארית בקנה מידה גדול דורשת תשומות תעשייה גדולות (מתכות, צנרת, קולטים, אמצעי אחסון, תשתיות חשמל ואלקטרוניקה וכו'), שניתן לממשן אך ורק על-ידי השקעה עצומה של אנרגיה ועבודת בקרה מתמדת. "ביזור" אין פירושו בהכרח אי-תלות ביצרני תעשייה גדולים - כפי שנוכחנו לראות בהמצאת המכונית "המבוזרת" כתחליף לרכבת ה"ריכוזית". מערכות האנרגיה החלופיות עצמן כרוכות בסיכון שהן תיצורנה סוג חדש של עבודה תעשייתית מבוזרת, כפי שהיה במאה ה- 19. אפילו מחזור אנרגיה אלטרנטיבי שלם, שאינו פוגע באיכות הסביבה, עלול לכפות עלינו משמעת וצורך מתמיד לפקח על המתקנים ועל התהליכים שלו - מה שעשוי להוביל להסמכתם של מפקחים וליצירת היררכיות. זה יכול לשמור על הטבע, אבל להרוס את עצבינו. אין פתרון אחר זולת הקטנה אבסולוטית של מחזור האנרגיה וגיוון המקורות שלה באמצעות צירופים חברתיים חדשים ואורח חיים חדש.

יהיה זה עיוות להחשיב את ההפחתה באספקת האנרגיה כסוג של "ויתור" (כך בערך עושה ג'רמי ריפקין בספרו "אנטרופיה" - Jeremy Rifkin, Entropy, New York, 1980). שימוש באנרגיה תמיד פירושו עבודה. השימוש המוגבר באנרגיה לא הקל על עומס העבודה, אלא רק סיפק רציונליזציה למאמצים בעבודה ודחק אותם לתחום הפסיכו-סנסורי. רק חלק זעום מן האנרגיה משמש באמת להחלפת המאמץ השרירי (ואפילו הפחתה זו אינה דבר נעים כשלעצמו, אלא רק כאשר המאמץ השרירי הופך להיות מונוטוני ומשעמם. תעיד על כך הפריחה של מכוני הספורט והכושר). פרט לצורכי ההובלה, יש מעט מאוד טובות הנאה שאנחנו מקבלים ישירות מצריכה מוגברת של אנרגיה לא אנושית. היות שכך, אמצעי התחבורה בבולו'בולו יהיו מכוונים למטרות עונג (ראו: פאסי). אקולוגים רבים מתקשים לדמיין תרבות אנושית שההנאות שלה אינן כרוכות בהשקעת אנרגיה, ורואים בהפחתת כמות האנרגיה סוג של סגפנות, מעין בקשת כפרה ומחילה מהטבע על הבזבוז של היום, כאילו אנחנו אמורים להיענש על ה"נהנתנות" שלנו. האם הם שכחו כי ההנאות ה"חשובות" ביותר צורכות מעט מאוד אנרגיה נלווית: גסטרונומיה (ראו: יאלו), אהבה, סמים, ריקודים, טראנס, מדיטציה, מוסיקה, משחקים, מסאז', רחצה? אולי בסתר לבם הם כה מוקסמים מתרבות הצריכה ההמונית, עד שהם חייבים להטיף לעידן של ויתורים כואבים, כדי להשקיט את השדונים הקטנים שרוחשים בתוכם. כך הם הופכים את שאלת האנרגיה לבעיה מוסרית (מוסר הוא כל מה שלא עושים בכיף, או: כל מה שהיינו מתים לעשות, אבל אנחנו לא אמורים).

אבל זרם האנרגיה התעשייתי הורס היום דווקא את ההנאות היפות ביותר, בראש ובראשונה בכך שהוא אינו מותיר לנו זמן בשבילן - זמן הפך להיות דבר מותרות. האנרגיה זוללת זמן, הנדרש לייצורה ולהשתלטות עליה. פחות אנרגיה (חיצונית) פירושה יותר זמן להנאות מעודנות יותר, יותר אהבה בשעות אחר הצהריים, יותר מאמנות החיים, יותר קשרים אנושיים. אנחנו נתרחק ככל האפשר מנביאי הוויתור עם תורת הייסורים שלהם ועם העונש שהם מציעים לנו על חטאותינו, וניכנס עם נשמותינו (האקולוגיות) השחורות כזפת אל תוך גן העדן מופחת האנרגיה. הואיל והצריכה הכוללת של אנרגיה מכאנית נמוכה למדי, תישאר, לאחר הפחתה משמעותית בצריכת האנרגיה, מספיק אנרגיה לביצוען של עבודות קשות, לחקלאות, למכונות אחדות וכו'. החקלאות כולה, למשל, צורכת כיום בשוויץ רק 1.5 אחוז מכלל האנרגיה של משתמשי הקצה (3 אחוזים, אם נחשיב גם את המכונות, את הדשנים ואת הזבל האורגני; לפי: Ein eydgen?ssischer Bauernkalender, Panda 11/82). אין כל סיבה שיתחיל עכשיו עוד עידן של עבודה קשה.

חזרה לספר

15 כ- 40 אחוזים ממי השתייה של אזרחי שוויץ - מים שמושקעת בייצורם ובהבאתם אל הברזים אנרגיה רבה - משמשים להדחת אסלות (Brandenberger u.a., Das M?rchen von der sauberen Schweiz, Lenos, 1982, S. 81). על-ידי שימוש בחרא ובשתן לייצור גז ביולוגי (דבר שעשוי להתגלות כהגיוני ביותר בקנה המידה של 500 יושבי הבולו), לא זו בלבד שניתן לייצר אנרגיה, אלא ניתן גם לחסוך במים ולמנוע צבירה של לכלוך. אפשר גם לחסוך במים בצורה משמעותית על-ידי שימוש חוזר במי רחצה לצורך שטיפת האסלות.

חזרה לספר

16 דיקור במחטים יכול להוות תרופה בולואית אידיאלית: האקופונקטורה נזקקת לחומרים מעטים, אך לניסיון ולידע רב. הרפואה היא ללא ספק אחד מתחומי החיים שיש לגביהם טאבו חריף ביותר, המדע האחרון שהלגיטימציה שלו נשארה במידת-מה בלא פגע. אם אומרים, למשל, כי החיים אינם ערך אבסולוטי, אלא דבר-מה יחסי, הנקבע על-פי פילוסופיה ומסורת, הדבר נתפס כציניות. אם אכן ירצו כל האיבואים להאריך חיים ככל הניתן, יהיה פירוש הדבר בהכרח כי יהיה צורך לפתח תעשיית הישרדות מפלצתית (אברים מלאכותיים, תחנות טיפול נמרץ בכל דירה וכו'), שתגזול, יחד עם כל התשתיות, המשמעת והסלקציה שהיא מחייבת, את כל האנרגיות של החברה. אך בסכנה תיאורטית זו אין ממש, משום שהרצון להאריך חיים תהיה רק נימה אחת מני רבות, שתחשוף מהר מאוד עד כמה אבסורדי רצון זה. פרט לכך, הרפואה המתקדמת תוכל בהחלט להתקיים, אך לא כמנגנון כפיית-חיים מטעם המדינה, אלא כאפשרות, למי שרוצה להיעזר בה.

חזרה לספר

17 נראה כי העברתן של כמה ערים מפלצתיות בארצות הברית, כמו לוס אנג'לס, ממכוניות לאופניים ומהפצה המונית לאספקה עצמית, היא משימה בלתי אפשרית כמעט. אך היא פחות בעייתית מן השינוי שיידרש במקבילות האירופיות שלה, משום שהן אינן מיושבות בצפיפות כמו באירופה. בלוס אנג'לס יש בתים צמודי-קרקע רבים, חצרות גדולות, רחובות רבים (שיהיה ניתן להשתמש בהם למטרות אחרות). עבור לוס אנג'לס יש כבר היום תוכניות הצופות את "ההצטופפות" בשכונות, את הקמתם של מרכזים לאספקה, את השימוש בשטח הפנוי לחקלאות וכו'.

הבעיה הרבה יותר מסובכת כאשר מגיעים לערי הענק הדחוסות של העולם השלישי, כמו העיר מקסיקו, לאגוס, בומביי. אזורים אלה מיושבים בצפיפות רבה ביותר ובתנאים קשים, והכפרים אינם ערוכים לקלוט את ההמונים הרוצים לצאת מן הערים. פתרון הבעיה חייב להיפתח בהחייאה וב"מודרניזציה" של הכפרים, כדי שהחזרה אליהם אכן תוכל להתקיים. "פתרונות" ריכוזיים, המתקיימים בכפייה על-ידי המדינה ומתעלמים מצרכים אלה, עלולים להביא בקלות רבה לאסונות, כמו במקרה של קמפוצ'יאה. אחד התנאים להחייאת הכפרים הוא שיפורן של מערכות התקשורת. מצד שני, רבות מן הטכנולוגיות הנוהגות בערי המסכנות האלה יכולות לשמש כבסיס לאספקה עצמית, בייחוד בתחום המיחזור והשימוש החוזר בפסולת (כך על פי יונה פרידמן). שנחאי יכולה להוות דוגמא מצוינת לאופן שבו מטרופולין גדול יכול להיות קשור לאזורים החקלאיים סביבו - ירקות טריים מגיעים אל העיר מדי יום ביומו.

חזרה לספר

18 בזמנים אלה של לאומיות גוברת, כל דיבור על ביטול הלאומים נראה כמעט כהתאבדות. תיאורטיקנים "מרקסיסטים" המספרים לנו כי הלאומיות היא שלב הכרחי במאבק לעצמאות ונגד האימפריאליזם, נשמעים יותר כמסתירים אסטרטגיה אימפריאליסטית חדשה. הם כמובן היו צודקים אילו רק לאומים קטנים היו מוותרים על קיומם, בעוד האומות האימפריאליסטיות הגדולות היו ממשיכות להפעיל את כוחן. ביטול הלאומים פירושו בראש ובראשונה חתירה תחת ארצות הברית וברית המועצות, פירוקן, וביטול שני הגושים שהן עומדות בראשן; בלי זה, כל העניין יהיה רק הצגה לשמה. יש מגמות של בריחה מן המרכז בשתי המעצמות, ויש לתמוך בהתפוררות הזאת ולעודד אותה בכל דרך אפשרית. המרכיב העיקרי של האנטי-לאומיות אינו איזה סוג חיוור של בין-לאומיות, אלא חיזוקה של האוטונומיה המקומית ושל הזהות התרבותית. הדבר תקף גם לגבי לאומים קטנים: ככל שהם מתחילים לדכא את המיעוטים התרבותיים שלהם לטובת "אחדות לאומית", כך הם יהיו חלשים יותר, וכך גם מקומן של שתי המעצמות יהיה מרכזי יותר.

טעויות רבות נעשו בעניין שאלת ה"לאומים". הסוציאליסטים האמינו כי יהיו ניתן להתגבר על הלאומיות על ידי פיתוחה של תרבות מתועשת מודרנית בין-לאומית, וראו באוטונומיה תרבותית תירוץ לפיגור ולריאקציה. אך בהיותה מנוגדת ל"אוטופיה" הסוציאליסטית, רוב מעמדות הפועלים הלאומיים בחרו בלאומיות הריאקציונית. פאשיסטים, מפלגות בורגניות ומשטרים לאומיים ידעו לנצל את פחדיהם של המעמדות האלה ממדינת עולם סוציאליסטית שתגזול מהם את המרחב הקטן של המסורת האתנית שלהם. ה"מודרניזם" הסוציאליסטי הזה היה רק שם אחר למכונת עבודה פלנטארית משוכללת יותר.

ללאומים, לעמים ולמדינות לא יהיה מקום בבולו'בולו, ואין להם כל מטרה. יהיה רק מארג הסומים העולמי והסכמים בין הסומים. האסה'דאלה תוכל לשמש כמקום מפגש. פתרון "שאלת הלאומיות" יכול להיות אך ורק תוך פירוק מדינות הלאום על ידי יצירת הסומים. לא ניתן לפתור את הבעיה לא בעזרת "בינאום" של המדינות ולא על ידי פדרליזם בתוך המדינה. המדינות מייצרות, בגלל הבידוד שלהן וההתפרצויות שהן נוטות להן, רק תנועות ועוויתות הרות אסון. הן מהוות מנגנוני מלחמה היררכיים ממהותן, משום שהן חייבות להצדיק את פעילותן ולהגן עליה מפני האחרים.

התשובה להתמודדויות הכושלות עם הלאומיות היא לאומיות-סומי קיצונית, המסוגלת להכיל מסורות אתניות בדמות הנימה המקומית שלה, שאין כל תביעה לשווק אותן לבין-לאומיות המופשטת. "שאלת הלאומיות" איננה בעיה, כאשר אין הופכים אותה ל"שאלת המדינה". אין כל פסול בכך שאנשים מדברים בשפתם שלהם, מתעקשים על המסורות שלהם, על ההיסטוריה שלהם, על המטבח שלהם וכו'. אך ברגע שהצרכים האלה נכרכים עם מנגנון מדיני היררכי, חמוש וריכוזי, הם הופכים לחומר בעירה לשוביניזם, לתחושת בוז כלפי השונה, לדעות קדומות - הם נעשים רכיבים של לוחמה פסיכולוגית. תרבויות אתניות שונות יכלו לחיות זו עם זו בשלום, או לפחות ללא מלחמה מרה מדי, אילו רק יכלו לאחוז בגרונן של המדינות ולהשתלט עליהן. קהילות יהודיות וערביות הסתדרו זו עם זו ללא בעיות מיוחדות בפלשתינה, בברוקלין, ברובע מארֶה בפריס - כל עוד הן לא ניסו לארגן את עצמן במדינות או להזדהות עם מדינה זו או אחרת. העובדה שהיהודים הגיעו ל"רעיון המדינה" היא כמובן רק תוצאה של הלאומיות בגרמניה, ברוסיה, בפולין וכו', שהחלה לגרש את היהודים מה"בולואים" (הגטאות) שלהם. לאחר הקמתה של מדינת ישראל, לפלסטינים* יש אותה בעיה ממש: נכפה עליהם להגיע לרעיון של מדינה פלסטינית, שוב משום שהלאומיות היהודית החדשה הרסה את ה"בולואים" שלהם. מדינה אחת מובילה למדינה אחרת, ומלחמה אחת מוביל למלחמה הבאה. המבוי הסתום טמון בכך שלא מדינה יהודית ולא מדינה פלסטינית לא יצליחו לפתור את הבעיה - וכבר איננו מסוגלים לתפוס כל "מכשיר" מדיני אחר במסגרת הפוליטיקה הפרגמטית. מדוע לא להקים אזור מעורב אחד, או כמה אזורים עם יהודים, ערבים, דרוזים, ועוד כמה בולואים אחרים? המזרח התיכון הוא אזור נפלא, שלא חסר בו מגוון תרבותי (גם מבחינה היסטורית הוא היה אבן שואבת לנימות). הודות לכלכלת הכסף העולמי ולהתארגנות במדינות, העושר הזה הפך לקללה. וזה נכון לא רק לגבי המזרח התיכון.

חזרה לספר

19 פנו היא מערכת חליפין ללא כסף, אך אין פירוש הדבר כי לא יוכל להיות לה אופי כלכלי. במידה שהשותפים לחליפין ירצו או יהיו חייבים לחשב כמה זמן עבודה הושקע בעצמים שהם מחליפים, כך תהיה הפנו מכולכלת יותר (היה אף ניתן לבצעה ביעילות רבה יותר תוך שימוש בכסף, אילו היה דבר כזה). זו הסיבה שבגללה יש בארצות הברית (בהשפעת המיתון) חברות המקיימות פעילות חליפין טבעית ממוחשבת במחזורים של מיליארדי דולרים (15 עד 20 מיליארד דולר בשנת 1982). בצד ההתחמקות מתשלום מסים, יש ל-"barter systems" האלה שורה של יתרונות, יתרונות כלכליים מובהקים (ראו: Die Zeit, 15. April 1983). צורה אחרת של חליפין טבעיים פועלת בין כמה מאות אנשים באזור קטן בסביבות סנטה רוזה, צפונית לסן פרנסיסקו: הם מספקים זה לזה שירותים, רושמים את זמן העבודה, ורשאים לצבור חובות של עד 100 שעות עבודה. קיים משרד המקשר בין האנשים ומארגן את כל הפרויקט. ידוע גם על מערכות שיתוף פעולה כאלה בתקופת השפל הכלכלי של שנות ה- 30. אף על-פי שכסף אינו עובר מיד ליד, פעולת החליפין עצמה היא כלכלית לכל דבר, שהרי אין כל הבדל אם על הפתק רשום "שעה אחת" או "דולר אחד", או אם הגרפיקה על הפתק האחד קצת יותר עניינית ופחות מתוחכמת מזו שעל הפתק האחר. אפשר שצורת חליפין כזו מפחיתה במידת-מה את האנונימיות ומונעת חלק מן הצבירה העודפת של כלכלת הכסף, אך בבסיסה אין פירושה ביטול של כלכלה זו. רק בשילוב עם ערכים תרבותיים והודות לרמה גבוהה של אספקה עצמית, ניתן להביא לכך שהפנו לא תהיה בהכרח גורם כלכלי מכריע. הפנואים מתהוות ברוב המקרים רק כאשר לשני בולואים יש משהו משותף. גם היום קורה שבני קבוצה אתנית מסוימת מעדיפים לקנות בחנויות של אנשים מאותה קבוצה, פשוט משום שהם שותפים לאותו אורח חיים. יהודים שומרי כשרות קונים מזון בחנויות של יהודים לא משום שזה זול יותר או האיכות טובה יותר, אלא משום שהם זקוקים למזון כשר. נוסף על כך, איכותם ואופיים של המוצרים נקבעים באופן תרבותי, כלומר אינם יכולים לבוא לידי ביטוי בשוק אנונימי. כך תתהווה מערכת חליפין לא כלכלית, מעין "כלכלת סחבקים", שבמסגרתה תהיה חשיבותו של זמן העבודה המושקע משנית בלבד. עניין זה יוכל להפוך למשני רק אם דבר-מה אחר, הייחודיות התרבותית, יהפוך לראשון במעלה, וכמובן בזכות העובדה שהחקלאות העצמית כבר תבטיח את אספקת הצרכים הפנימיים. שני התנאים האלה אינם מתקיימים כיום, ומשום כך אין כיום פנואים אמיתיות. ברגע שתיעלם העבודה בשכר, ותחסרנה המעבדות האומדות ללא הרף את מאמץ העבודה ההכרחי לחברה, יהיה קושי נוסף במדידתו של זמן העבודה (כיצד ניתן לדעת כמה עבודה נדרשת כדי לבצע פעולה מסוימת, אם לא ניתן למדוד אותה במקום אחר בתנאי מעבדה?) מושג הערך לעולם לא יוכל להיעלם לחלוטין, אך הוא יכול להיות לא ודאי, לא מדויק, לא חשוב.

חזרה לספר

20 גם לגבי סאדי נכונים רוב הדברים שנאמרו בהקשר של פנו. רק שכאן היחסים ברורים יותר, משום שפורמלית משתתף כאן אלמנט הכסף. ואולם, באוטופיות וברעיונות אלטרנטיביסטיים מסוימים נמצא כל מיני טענות כי על ידי שימוש בצורות אחרות של כסף יהיה ניתן לפתור את בעיות הצבירה, ומפני אשליות אלה ראוי להזהיר. הדבר המתקרא "כסף עבודה" (זמן עבודה במקום מרקים, פרנקים, דולרים וכו') הוא כסף רגיל לכל דבר (כפי שהראה מרקס במקרה של שיטתו של אוֹוֶן). האיסור על ריבית, או הרעיון ליצור כסף עם פיחות עצמי, כפי שהציע סילביו גזל (Gesell), או ההצעה כי קרקע לא תהיה בגדר סחורה - כולם מניחים מדינה ריכוזית חזקה שתפקח, תעניש, תתאם, במילים אחרות, המשכה של האנונימיות החברתית ושל חוסר האחריות הבסיסית. הבעיה אינה הכסף, אלא השאלה עד כמה נחוצה או רצויה פעילות החליפין הכלכלית בהקשר חברתי מסוים. אם פעילות כזו תהיה רצויה, דבר לא יוכל למנוע את קיומו של הכסף. רק צמצומו של תחום פעילות כלכלי זה יוכל להביא לכך שהכסף לא ישחק תפקיד מרכזי (כלכלה פירושה תמיד חברה המבוססת על עבודה).

חזרה לספר

21 מאז הופעתו של האיבו נפטרנו למרבה המזל מן "האדם", ונפטרנו גם מכל השאלות כמו האם האדם טוב (= שוחר שלום) או רע (= מחרחר מלחמה) "מטבעו" (גם מהטבע נפטרנו סוף-סוף). להגדרות האדם - ובראשן ההגדרות ההומניסטיות - היו תמיד השלכות הרות אסון והרסניות ביותר. אם האדם "טוב", מה נעשה עם אלה שהם רעים (באופן יוצא דופן, כמובן)? הפתרון ההיסטורי היה לשלוח אותם ל"חינוך מחדש" במחנות. ההומניזציה של היתר, של הטובים (למרבה המזל הם בדרך-כלל הרוב), באה לידי ביטוי בשימוש בבתי חולים פסיכיאטריים, ביריות, בגז או בשריפה עבור מי שאינם טובים. כבר אצל תומס מוֹר אנו מוצאים את יום העבודה הנאור, בן שש השעות, אבל גם עונש מוות למנאפים (לאיבו זה בחיים לא היה קורה), בתוך כל האוטופיה ההומנית שלו. האיבו יכול איפוא להיות אלים, אולי לא "מטבעו" אבל בהחלט משום שמתחשק לו, והוא יכול לשאוב הנאה ממגע ישיר, אישי וכואב עם איבואים אחרים.

זוהי רשעות לשמה לזעוק כי התאווה לאלימות, או הנטייה לאלימות בין בני אדם, היא היא זרע המלחמה. אין חיי שלווה, שלום ונועם יותר גדולים מאלה שבתוך הצבא עצמו: חיילים עוזרים זה לזה, מתחלקים באוכל, תומכים האחד בשני מבחינה רגשית, ממש "חברים לנשק". כל האלימות שלהם מופנית באמצעות מניפולציות כלפי האויב. ואפילו בעניין זה, אין התחושות חשובות כל כך. המלחמה הפכה לפרוצדורת "חיטוי" בירוקרטית, מתועשת ואנונימית. אלימות או שנאה יכולות רק להפריע לטכנאות המלחמה המודרנית, יכולות אפילו למנוע מן הטכנאים לממש את תוכניתם המלחמתית. המלחמה אינה מבוססת על הלוגיקה של האלימות, של הרגשות, כי אם על הלוגיקה של המדינה, של הכלכלה, של ארגונים היררכיים. בצורתה הממשית מוטב להשוות אותה לרפואה: הטיפול הלא רגשי בגופים שאינם מתפקדים כהלכה (השוו את המינוח המקצועי בכמה שפות: התערבות, חיטוי, פגיעות נקודתיות, operations, פעולה מונעת וכו').

אך אם הכוונה במושג "מלחמה" היא לפעולה אלימה שהיא קולקטיבית, נלהבת וישירה, יאקה יוכל שוב להפוך את המלחמה לאפשרית. אפשרית, משום שהיא אינה הכרחית, והיות שכך גם אינה מביאה לאסון. אולי מאותם מניעים מציע קאלנבך ב"אקוטופיה" שלו טקס מלחמה בסגנון ניאוליתי (עמ' 91). ואולם, אצל קאלנבך הטקסים האלה מתרחשים לגמרי מחוץ לחברה "הנורמלית", כמעין ניסויים בפיקוח המדינה. מלחמות "אמיתיות", כפי שהן מתאפשרות על-ידי יאקה, אינן עולות בקנה אחד עם "אקוטופיה". ונוסף על כך, הנשים, שהן "מטבען" הרבה פחות אלימות מהגברים, לעולם אינן משתתפות במשחקי המלחמה של קאלנבך. עוד מיתוס גברי טיפוסי…

(קוֹמָתִי, כָּךְ בְּטוּחַתְנִי, / מָה רַבִּים שֶׁיַּעַרְגוּ לָהּ / רֹב הָדָר וְהוֹד יִרְאוּ בָּהּ / שֶׁאֵינָם נַחְלַת הָמוֹן… לוּ אַחַר חֶפְצִי נָהִיתִי / וְהָלַכְתִּי אֱלֵי קְרָב / עִם סַכִּין גָּדוֹל וָחַד / טֶבַח מְשֻׁנֶּה עָשִׂיתִי… - מזיכרונותיה של מאדאם דה לה גט, 1613 - 1676).

חזרה לספר

22 האם קודקס מלחמה מעין זה יוכל להתקיים? האם ה"אלימות" אינה משחררת את כל העכבות ומבטלת את כל הכללים? חשש זה אופייני לציביליזציה שהיה בה מאות בשנים איסור על אלימות ישירה, במטרה לשמור על האלימות הבירוקרטית של המדינה. כאשר אלימות תהיה חוויה יומיומית, אנשים ילמדו כיצד להתמודד איתה בצורה רציונלית (הדבר נכון גם לגבי מיניות, רעב, מוסיקה וכו'). רציונליות קשורה בעודפות: אירועים הקורים לעתים נדירות מביאים לתגובות קטסטרופליות. חוקי מלחמה הוכחו כיעילים ביותר ביוון העתיקה, אצל הרומאים, בימי הביניים, בקרב האינדיאנים של אמריקה, ובתרבויות רבות אחרות. רק במקרים של תקשורת לקויה במפגשים בין תרבויות שונות יכלו לקרות אסונות כמו יוליוס קיסר, ג'ינגיס חאן, הרנאן קורטֶס וכו'. בולו'בולו ימנע מראש תאונות היסטוריות כאלה: התקשורת תהיה אוניברסלית (טלפון, רשתות מחשבים וכו'), והכללים הובאו (זה עתה!) לידיעת הצדדים.

כמובן, ייתכנו גם תסבוכות. אכיפת הכללים עשויה לחייב הקמת מיליציות זמניות, במקרה שצד כלשהו במלחמה מפר בעקביות את הכללים. מיליציות כאלה עלולות לפתח דינאמיקה משל עצמן ולהפוך למעין צבא, שיחייב הקמת מיליציות חזקות יותר כדי להשתלט עליו. אך החרפה מעין זו מניחה מראש מערכת כלכלית מרכזית שיש לה משאבים מספיקים, וכן חללים "ריקים" מבחינה חברתית שבתוכם היא תוכל להתפתח. שני התנאים האלה יהיו חסרים בבולו'בולו.

ניתן גם להעלות על הדעת כי באיזשהו מקום, באיזה מרתף תעשייתי נשכח, חובבן נלהב בונה לו פצצת אטום, ועומד להשמיד את העיר או את הארץ כולה מתוך אמונה כי הוא מגשים בכך את מהותו המקודשת. בכל מקרה, יהיה לו קשה להשיג את כל החומרים הנדרשים בלי עזרה ובלי לעורר חשד - כאן תוכל ודאי בקרה חברתית ספונטנית למנוע את הנורא מכול. אך אפילו הטירוף של חובבן מטורלל יהיה מסוכן הרבה פחות משיקול הדעת של המדענים והפוליטיקאים כיום…

חזרה לספר

לעמוד הבא

בחזרה לתוכן העניינים
לראש העמוד