לעמוד הקודם
לעמוד הבא
לתוכן העניינים
סומי
האזור האוטונומי (סומי) הוא היחידה הגדולה ביותר שהבולואים והאיבואים יכולים לחוות באופן בלתי אמצעי. אזור כזה יכול להכיל מספר בלתי מוגבל של בולואים, שכונות או אזורים, אולי 20 עד 30 אזורים עם 8000 בולואים ומיליונים אחדים של איבואים. במקרים מיוחדים יכולות הסומים להיות גדולות יותר, ובמקרים אחרים יהיו בהן רק אלפים אחדים של איבואים - למשל באיים, ברכסי הרים, בקוטב או במדבר. יהיו מאות אחדות של אזורים כאלה על פני כדור הארץ; תושבים רבים יכירו את שמותיהן של רוב הסומים ביבשת שלהם.
סומי היא בראש ובראשונה יחידה גיאוגרפית: אזור הררי, אזור בין שני נהרות או בין שני רכסי הרים, אי גדול או חצי-אי, רצועת חופים, רמה, ג'ונגל, אגן, קבוצת איים וכו'. היא מהווה יחידה ביחס לאפשרויות התחבורה, ואמורים להיות לה די משאבים כדי להיות עצמאית במידה רבה מאוד. חלקה הארי של פעילות החליפין והתקשורת תיעשה בין הבולואים בתוך גבולות הסומי. זוהי אינה יחידה אדמיניסטרטיבית, כי אם יחידה מבחינת חיי היום-יום. במקרים מסוימים היא תהיה מקבילה ל"מדינות" של ארצות הברית, ל"רפובליקות" של ברית המועצות ושל יוגוסלביה, לדוכסיות, לנסיכויות, למחוזות ולפרובינציות באיטליה ובצרפת, ל-L?nder בגרמניה וכו', אם כי במקרים רבים החלוקות הקיימות הן מנהלתיות גרידא, ואינן מהוות תשתית מעשית לחיים. לעתים אף יוצרים אותן בכוונה, כדי לפורר ולפרק אזורים שיש להם זהות עצמאית מבחינה תרבותית או היסטורית, כך שיהיה קל יותר לשלוט בהם.
 למעשה יהיו אזורים רבים שלא ייקבעו על-פי הגיאוגרפיה בלבד, אלא משום שיש להם ייחודיות תרבותית מסוימת (אם כי במקרים מסוימים די בתנאים הגיאוגרפיים). יהיו להם, למשל, שפה או להג אופייניים משלהם, היסטוריה של מאבקים משותפים, סגנון חיים דומה, צורת מגורים או ארכיטקטורה דומה, דת משותפת, חגים ומוסדות מסורתיים משותפים, מטבח משלהם וכו'. כל אלה, בשילוב עם צירופי מקרים שונים, יכולים ליצור זהות אזורית. מאז ומעולם היו מאבקים נגד דיכוי מרכזי, כדי להגן על זהויות אלה: האירים, האינדיאנים, הבאסקים, שבט האיגבּוֹ, הקורסיקאים, הקטלאנים, בני היוּרה, הפלסטינים, הכורדים, הארמנים וכו'. ההיסטוריה של רוב מדינות הלאום כרוכה בשעבודן של תרבויות מקומיות והפיכתן למיעוטים מתגוננים.
הייחודיות האזורית תוכל להיות חזקה יותר או חזקה פחות. היא תוכל גם להיות מגוונת הרבה יותר מזו של הבולואים הנמצאים באזור, או אף שונה ממנה במקצת. באופן כללי, התרבויות האזוריות האלה, שיוכלו להתפתח באופן חופשי, יצטיינו בסובלנות רבה כלפי תרבויות אחרות: תחימת הגבולות לא תהיה עוד תנאי להישרדות. כוחם של הבולואים הוא גם סוד כוחו של האזור. הבולואים יבחרו בעצמם את האזור שאליו הם רוצים להשתייך, בהתאם לסוג המיזמים של האזור. בתחומים מסוימים הם יוכלו גם להשתייך לכמה אזורים - האזורים אינם נקבעים על-ידי שייכות לטריטוריה, ואינם זקוקים לגבולות. בזכות העובדה שאזור יכול "להפסיד" בולואים או "לזכות" בחדשים, יוכל האזור להתאים את עצמו באופן מתמיד למצבים משתנים. לא יהיו גבולות "נוקשים" - אדם יוכל לעבור מאזור לאזור בלי לדעת אם הוא עדיין בטוּרוֹניה או כבר נכנס למַנדוֹלַנד. קיומם של אזורים חיים כאלה יאפשרו לפתור את כל אותן בעיות שנוצרו על-ידי גבולות לאומיים אבסורדיים. האומות, שנוצרו כדי להבטיח את שלטונה של המדינה המרכזית, יתמוססו לתוך מעשה טלאים של אזורים "רכים" יותר18. באירופה (במובן הגיאוגרפי הלא מדויק של המילה) יהיו בערך 100 אזורים אוטונומיים כאלה, בשתי האמריקות כ- 150, באפריקה 100, באסיה 300, ובשאר העולם עוד איזה 100 - ביחד משהו כמו 750 (כפי שממחישה המפה שלהלן, אך חשוב לזכור כי אין לראות בגבולות המופיעים בה קווים של ממש, אלא מעין אזורי מעבר).
באזורים רבים יהיו "שגרירויות" של אזורים אחרים בדמותם של בולואים שאורח החיים שלהם מבוסס על תרבות אזורית אחרת. בולואים אלה יוכלו לקדם הסכמי חליפין ובתוך כך גם סובלנות הדדית בין האזורים (בולואים טורקיים בברלין, בולואים אירופיים בקונגו, בולואים בריטיים בריו, בולואים סיציליאניים בבוסטון וכו'). המסורות המקומיות הן רק מקור אחד מני רבים להגדרה עצמית, ולכן אף תרבות לא תהפוך לכור ההיתוך של תרבות אחרת, אלא תיתן לשונוּת של התרבות ה"אורחת" להעשיר אותה.
אזורים אוטונומיים יוכלו לעסוק בכל המשימות שהבולואים החברים בהם ירצו לקחת על עצמם. בין המשימות האלה כדאי אולי להזכיר שמירה על כורים גרעיניים מושבתים ועל מצבורים רדיואקטיביים (התקנה של שדות מוקשים, גדרות תיל, שומרים חמושים, מגדלי שמירה עם מכונות ירייה וכו', למשך כמה עשרות אלפי שנה), ניהול קווי רכבת, אוטובוס או תעבורה ימית, מרפאות מיוחדות, מעבדות, ייצוא וייבוא של אנרגיה, שירות סיוע במקרי חירום, שירותי בוררות במקרים של סכסוך או פיקוח על קרבות, השתתפות במיזמים בקנה מידה יבשתי או עולמי. במקרה הצורך, יהיה ניתן לתבוע מקבוצות הבולואים השונות את כוח העבודה הדרוש למשימות אלה בצורת עבודת כפייה (קנה).
אסיפה אזורית (סומי'דאלה) תוכל להיראות כך בערך: שני נציגים מכל פודו, עוד 40 נציגים מתוך 20 בולואים שעלו בהגרלה - סך הכול כ- 60 נציגים. לכך יש להוסיף, פרט לשני הנציגים החיצוניים (דודים), עוד שני נציגים מכל אזור הגובל באזור המקיים את האסיפה. באסיפה האזורית של בורגונדיה, למשל, ישבו איפוא גם נציגים בעלי זכות הצבעה משמפניה, מלותרינגיה (לורן), מיוּרה וכו', ולהפך. ייצוג השכנים הזה עשוי לשפר את שיתוף הפעולה בין האזורים, ולצמצם את הנטיות שלהם לבידוד. אזורים סמוכים יוכלו להיות בקשר עבודה הדוק עם מחוזות רבים, למשל בתחום התחבורה או בהפקה של חומרי גלם.
לעמוד הבא
בחזרה לתוכן העניינים
לראש העמוד
|
