לעמוד הקודם
לעמוד הבא
לתוכן העניינים

בבולו חוברות יחדיו החקלאות (קודו) והמלאכה (סיבי). האיבואים אינם זקוקים רק לתזונה, כי אם גם למבנים, למים, לחשמל, לדלקים, לכלי עבודה ולמכונות (בראש ובראשונה לטובת החקלאות), לבגדים, לרהיטים, לחומרי גלם, לרכיבים אלקטרוניים ואחרים, למכשירים מכל הסוגים, לכלי תחבורה, לכלי אוכל, לתכשיטים, לתקליטים, לסרטים, לרחובות, לצינורות מים וביוב וכו'.

חלק גדול מן הייצור התעשייתי והידני ייהפך למיותר: מכוניות, תחמושת, סלילת כבישים, מוצרי צריכה אלקטרוניים בייצור המוני וכו'. או שהם יהיו בצריכה פחוּתה בהרבה, הודות לשינוי באופן השימוש בהם (למשל מקרר גדול אחד, טלוויזיה אחת, מכונת כביסה אחת, מיניבוס אחד, מחשב אחד ומקדחה אחת לכל בניין או לכל בולו). ובכל זאת יהיה ניתן לצייד את הבולואים מספיק טוב כדי שיוכלו לבצע בעצמם את רוב המלאכות: יצירת כלים, תחזוקת מבנים, תיקוני מכשירים, רהיטים, בגדים, כלי רכב ממונעים, אופניים ומתקנים רפואיים. בולו יהיה זקוק לפחות מכשירים משכונת מגורים או ממשק בית כיום, ועם זאת הוא יהיה הרבה יותר עצמאי. היות שלאיש לא יהיה עוד עניין בייצורם של מוצרים פגומים או מוצרים המתכלים מהר, מספר התיקונים שיידרשו יהיה קטן יותר. הודות להרכבה הפשוטה והיציבה יותר של המוצרים, יהיה גם קל יותר לתקן אותם, ולפגמים רבים לא יהיו השלכות מכריעות. יכולתם של הבולואים לעשות את מלאכתם בעצמם (בראש ובראשונה בתחומי החקלאות והאנרגיה) היא ערובה נוספת לעצמאותם. לא ניתן להפעיל עליהם סחיטה בטווח הקצר. יתר על כן, ההשקעה של זמן ואנרגיה קטֵנה בתוך כך: חשמלאים או שרברבים לא יצטרכו לחצות את כל העיר, ועל פנצ'רים יהיה אפשר להתגבר מהר יותר. בולו הוא בדיוק בגודל המאפשר לכמה מן הגרים בתוכו לשלוט במיומנויות הבסיסיות האלה.

ואולם, עיקר תוכנו של הסיבי הוא החייאת הלהט היצירתי, הקשור באורח החיים או בייחודו התרבותי של הבולו. כך ייתכנו סוגי בולו כגון צייר-בולו, פסל-בולו, סנדלר-בולו, בוזוקי-בולו, פוטו-בולו, עור-בולו, צבע-בולו, בושם-בולו, אלקטרוניק-בולו, אוטו-בולו, ספר-בולו, חיתוך-עץ-בולו, מטוס-בולו, שיש-בולו, וידיאו-בולו וכו'. בבולואים מסוימים יהיה הסיבי חשוב פחות. הם לא יתמחו בתחום אחד, אלא יעשו מעט מהכול. בולואים אחרים (טאו-בולואים) יצמצמו את הייצור ואת הצריכה למינימום ההכרחי. ה"תוצרת" שלהם תהיה למעשה לא חומרית. הייצור והיצירה אינם חובה - די במעט חקלאות ותחזוקה. מאחר שהאנשים לא יעבדו עוד לפי צרכים של שוק, והייצור לצורכי חליפין יהיה רק בעדיפות שנייה, לא יהיה למעשה הבדל בין מלאכת יד לאמנות, בין ג'וב לעבודה שהיא "שליחות", בין זמן עבודה לזמן פנוי, בין נטייה לכורח כלכלי (פרט לעבודות החקלאות והתחזוקה). יהיה ניתן כמובן להחליף מוצרים בין הבולואים, בדיוק כשם שניתן להחליף תוצרת חקלאית. ההפצה שלהם באמצעות מתנות, הסכמי חליפין, מחסנים שכונתיים ושווקים תביא גם להמשך פיתוחם של המוצרים וליצירת קשרים אישיים.

במסגרת הבולו, הרובע או העיר, יהיו עובדי הסדנאות ובתי המלאכה בקשר הדוק עם המשתמשים במוצריהם. כל פגיעה באיכות הסביבה, רעש, איכות ירודה או התעלמות מצורכיהם של "המשתמשים" יהפכו לבלתי אפשריים מיסודם. למוצרים רבים יהיה אופי אישי, כי המשתמש מכיר את מי שיוצר אותם למענו. מוצרים פגומים יהיה ניתן להחזיר, ותהיה גם השפעה הדדית בין השימוש במוצרים לבין תכנונם. יחסים אלה יביאו לפיתוחה של טכנולוגיה חדשה, שתהיה מגוונת ומתוחכמת הרבה יותר מן הייצור ההמוני כיום, שאינו מתחשב בשיקולים מקומיים ובצרכים מיוחדים. יהיו יותר דגמים תפורים על-פי מידה, פחות תלות במערכות גדולות, בצריכה מרובה של אנרגיה, במומחים. ועם כל זאת, הייצור ההמוני של מוצרים מסוימים, במיוחד של חלקי מכונות היכולים לשמש למטרות רבות, יישאר בגדר אפשרות (למשל: מנועים חשמליים, נורות, בנזין, חומר בניין, מגפי גומי וכו').

התחום של מלאכת היד והייצור התעשייתי נרחב ומגוון יותר מן החקלאות, היות שהוא נתון לפחות מגבלות "טבעיות". פירוש הדבר, כי תחום זה מזמין יותר את הבולואים לפנות לסחר חליפין ולשיתוף פעולה עם בולואים אחרים. מים, אנרגיה, חומרי גלם וכו' חייבים להפיק ולנצל בקנה מידה אזורי, ובסופו של דבר אף עולמי. אפשר לעשות זאת באמצעות מיזמים משותפים, שכל הקהילות השותפות בהם תורמות להם כוח עבודה (קנה). כך יהיה ניתן לדאוג לכך שהייצור ייעשה קרוב ככל האפשר למקום הפקת חומרי הגלם, ובכלל, שיהיה צורך לשנע טובין מעטים ככל הניתן ממקום למקום. השימוש בחומרי גלם יוכל להישאר ברמה נמוכה על-ידי תהליכי מיחזור, וכמותו גם התלות וההשקעה בעבודה. תתפתח גם טכנולוגיה חדשה, שתהיה מכוונת לשימוש בחומרים הזמינים באופן מקומי ולהחלפת המוצרים שהם סטנדרטיים כיום בקנה מידה עולמי (עץ במקום פלדה, אבנים במקום בטון, טיט במקום פח, זכוכית במקום פלסטיק וכו'). במקומות שבהם ייצור תעשייתי עשוי להביא תועלת, ניתן לממשו בסדנאות מרחביות, אזוריות או שכונתיות. שיתוף פעולה בתחום הייצור הוא הגיוני (כלומר, נוגד עבודה) גם משום שבולו אחד אינו יכול להשתמש במכונות ובמתקנים רבים במלוא יכולתם, או לחלופין אינו יכול לתחזק אותם לבד. למה כל בולו חייב שיהיו לו מכונות כבדות משלו, טחנת דגנים משלו, מעבדה רפואית משלו, משאיות משלו? מאגרים משותפים, pools של כלי רכב ומכונות, יתהוו מעצמם, מתוך הצורך להפחית את הצורך בעבודה. או שיוחלט כי ייצורם של מצרכים ומוצרים מסוימים יתבצע בסדנאות שכונתיות עבור כל הבולואים שיהיו מעורבים במיזם (למשל לחם, כיסאות, דברי דפוס, מסגרות לחלונות, עורות, מגשים). על כל פנים אין הכוונה בסיבי לחזרה פשוטה אל אופני הייצור הישנים, שהרי הם ברובם גם רק שלבים קודמים לטכנולוגיה של היום, המתואמת ומכוונת לשלטון ולאדנות. הכוונה היא ללמוד מן השיטות המסורתיות את מה שיש ללמוד מהן. יהיה ניתן להשתמש גם בכמה מן הטכנולוגיות התעשייתיות, כמות שהן, בקנה מידה מצומצם בהרבה. אחרות יהיה ניתן "להסב" לאחר שינויים מועטים. בצד כל זה, יהיה ניתן לפתח גם טכנולוגיות חדשות, שתהיינה מתואמות עם הצרכים של בולו'בולו. הקידמה הטכנולוגית ה"אחרת", שדוכאה במשך אלפי שנים בידי הטכנולוגיה של השלטון, תוכל אז לצאת לדרך…

לעמוד הבא

בחזרה לתוכן העניינים
לראש העמוד