לעמוד הקודם
לעמוד הבא
לתוכן העניינים
איבו
למעשה ישנו רק האיבו, וזולתו לא קיים דבר. ובכל זאת האיבו הוא הפכפך, פרדוקסאלי וסוטה. יש רק איבו אחד ויחיד, ולמרות כל זאת הוא פועל כאילו היו יותר מארבעה מיליארדים כמותו. האיבו גם יודע כי הוא עצמו המציא את העולם ואת המציאות, ובכל זאת הוא מאמין באדיקות כי דמיונותיו ממשיים. האיבו היה יכול לחלום מציאות נעימה וחסרת בעיות, אך הוא התעקש לדמיין לעצמו עולם אומלל, אכזר ומלא סתירות1.
הוא - או היא - הרכיבה לעצמה חלום של מציאות מוכת סכסוכים, אסונות ומשברים. היא נקרעת בין אושר לעגמומיות, בין התלהבות לאכזבה, בין רוגע לעצבנות. יש לה גוף הצורך בכל יום 2000 קלוריות, מתעייף מהר, מצטנן, נעשה חולה, ובערך כל 70 שנה מגרש אותה מתוכו. הכול רק סיבוכים חסרי היגיון.
עולמו של האיבו גם הוא סיוט אחד גדול. סכנות בלתי נחוצות מאיימות עליו, והוא שרוי ללא הפסק בפחד ובמתח. בכל רגע יכול האיבו לשים קץ לכל חזיון הרפאים הזה, על-ידי כך שיהרוג את עצמו וייעלם. היות שיש רק איבו אחד, ורק יקום אחד פרי דמיונו, הוא אינו צריך לדאוג לנשארים מאחור, לחברים מתאבלים, לחשבונות שלא שילם וכו'. מותו שלו הוא לחלוטין חסר השלכות. אתו נעלמים לתמיד הטבע, האנשים, ההיסטוריה, החלל, הלוגיקה - פשוט הכול. האיבו מייסר את עצמו, לחלוטין מרצונו החופשי, אך סבור כי הוא רק חלק מן המציאות. מה מטרת כל הרמייה העצמית הזאת?
ככל הנראה האיבו מאוהב בחלום העינויים המזוכיסטי שלו. הוא אפילו אישש את החלום הזה מבחינה מדעית, ואטם אותו כדי שיהיה חסין מפני האין. הוא מגדיר את החלומות כלא ממשיים, וכך הופך חלום הבלהות שלו לחלום על אי-המציאותיות של החלום. האיבו טמן לעצמו את מלכודת המציאותיות, ונלכד בתוכה.
חוקי טבע, לוגיקה, מתמטיקה, אילוצים כלכליים ומחויבויות חברתיות יוצרים את גבולותיה של מלכודת המציאותיות. הואיל והאיבו חולם בעקביות את חוסר האונים של עצמו, הוא שואב את כוחו מערכאות חיצוניות, שהוא חייב לציית להן: אלוהים, חיים, מדינה, מוסר, קידמה, רווחה, עתיד, תפוקה. מתוקף הדרישות האלה הוא ממציא לעצמו את "משמעות החיים", שאליה לעולם לא יוכל להגיע במלואה כמובן. הוא מרגיש אשם כל הזמן, ושרוי כך במתח תמידי ומאמלל, המביא אותו לשכוח את עצמו ואת שליטתו בעולם.
כדי למנוע מעצמו להגיע אל עצמו ולהיווכח בחלומיותה של המציאות, בדה האיבו גם את ה"אחרים". הוא מדמיין לעצמו, כי היצורים המלאכותיים האלה הם כמותו. כמו בתיאטרון אבסורד הוא נכנס אתם ל"מערכת יחסים", אוהב אותם או שונא אותם, ואפילו מבקש מהם עצות או הסברים פילוסופיים. כך הוא בורח מן התודעה העצמית שלו, ומעביר אותה לאחרים כדי להשתחרר ממנה. הוא משייך את האחרים האלה לכל מיני ממסדים, כדי שיוכל להבין טוב יותר את הקשר ביניהם: בני זוג, משפחה, עמותה, שבט, מועדון, עם, אנושות. הוא ממציא לעצמו את ה"חברה", ומכפיף את עצמו לחוקיה. הסיוט מושלם.
רק כאשר נוצרים במקרה בקיעים בעולם החלומות שלו, מוכן האיבו לעסוק בעצמו. אך במקום לשים קץ לקיומו המעוות, הוא נמלא חמלה ונותר מת בחייו. ההתאבדות המוסתרת דוחקת את עצמה החוצה אל ה"מציאות", וחוזרת משם בדמותה של שקיעה קולקטיבית (מלחמה גרעינית, רצח אקולוגי, אסונות) אל האיבו עצמו. היות שהוא חלש מכדי להרוג את עצמו, חייבת המציאות לעשות זאת למענו.
כדי להתייסר עוד יותר, מדמיין האיבו לעצמו אוטופיות מופלאות, מגדלים באוויר, גני עדן, עולמות הרמוניים, שאין הוא מסוגל לממשם. הם משמשים אך ורק כדי שיוכל להיאחז בסיוט, כדי לתת לו תקווה, וכדי לדחוק אותו לכל סוג של הקרבה, יוזמה, מהפכה ומאמץ פוליטי. האיבו מתפתה שוב ושוב לכל אשליה או געגוע. הוא חסר תקנה, ולעולם לא ילמד. הוא שוכח כי כל העולמות, כל המציאויות, כל החלומות ואפילו הוא עצמו משעממים ומייגעים עד אין קץ, וכי הפתרון היחיד לכך הוא לסגת מייד אל האין הענוג.
לעמוד הבא
בחזרה לתוכן העניינים
לראש העמוד
|
