לעמוד הקודם
לעמוד הבא
לתוכן העניינים

מכונת העבודה עיצבה מחדש את העולם לצרכיה, הפכה אותנו עצמנו ל"מושבות" שלה, קבעה עבורנו את משאלותינו, ואפילו גזלה מאיתנו, בעזרת הפוליטיקה הפרגמטית, את ההתנגדות שלנו. מה עוד נותר לנו? מדוע איננו מרוצים? באילו דברים שהם ייחודיים לנו אנחנו יכולים להיות נבדלים ממנה? האם כבר הפכנו להיות חלק ממנה, ונשקע יחד איתה במצולות ללא כל חרטה? על איזה סוג של עושר אנחנו מגינים מפני המכונה, ואילו עושרים נרצה להשיג דרך פירוקה?

פיתוחה של המכונה היא ההיסטוריה של הרס העושר. מוקדם מאוד היא כבר לקחה מאיתנו את זמננו. אחר-כך את חופש התנועה. היא דיכאה את מגוון ההיסטוריות האפשריות, וכפתה עלינו היסטוריה עולמית אחת. הכתב השמיד את האפוסים שבעל-פה, שהקיפו עשרות אלפי שורות (זהו שקר לטעון, כי הכתב הוא הכרחי בגלל זיכרוננו המוגבל - הזיכרון דווקא אבד לנו בגלל הכתב). השאמאנים היו פסיכופתים חסרי תועלת. הגיוון הלשוני הוא מחסום בפני התקשורת (למען האמת, בפני היכולת לתת פקודות). המכונה העלימה מאיתנו מה היינו, מכחישה מה אנחנו, ורוצה למנוע מאיתנו את מה שהיינו יכולים להיות. הקלף הראשי שהיא משתמשת בו הוא התקווה שלנו כי נוכל עוד פעם להגשים את ההיסטוריות האחרות, את מציאוּת הצללים. שאם לא כן, כולנו כבר היינו מתאבדים.

הסיכוי היחיד שיש לנו נגד המכונה טמון בכך שנגלה את המשאלות והפנטזיות שלנו, ונתעקש עליהן. אנחנו יכולים לגלות את המשאלות והפנטזיות האלה באותם רגעים "פנויים" של חוסר סיפוק, כשהמכונה אינה אוחזת בנו, וכשתחושות של גועל, תשישות או ריקנות תוקפות אותנו. אנחנו מוצאים אותן בכל מה שהמכונה העלימה או השמידה. אנחנו יכולים לקרוא אותן בתוך המכונה עצמה, בצורה מהופכת ומעֻוותת. מה שהמכונה הרסה מותיר שרידים גם בתוכה. אכן קיימת מציאות שנייה, ממשית בדיוק כמו הראשונה, המכילה את חלומותינו וגעגועינו.

למכונה יש "תרבות", ותכליתה היא דווקא לעמעם ולהמית את המציאות השנייה הזאת. היא ממלאת ארגזים שלמים, והיא מחולקת או מוצעת למכירה בצורת רומאנים, סרטים, תקליטים וקלטות. אסור לערבב בין הרומאן לבין החיים. לרומנטיקאים ולריאליסטים יש תפקידים שונים בחלוקת העבודה הקיימת. אנחנו מוצפים באוטופיות, חלומות, עולמות אחרים, הרפתקאות, ציביליזציות משונות, טקסים אקזוטיים, בכל דבר שניתן לדמיין או להעלות על הדעת. מול כל זה, כל ניסיון לנסח משאלות באופן עצמאי הופך למגוחך ולמיותר. התרבות של המכונה היא כה יצירתית, רדיקלית, מלאת פנטזיה ומגוון, כמו שרק יכולנו לחלום. מה שחשוב הוא הקיר, החיץ המפריד בינה לבין היום-יום של המכונה. והמגוון הוא כפי רצוננו, אנונימי, אינו שייך לאיש אך עם זאת שייך לכולם. תעשיית החלומות של המכונה ממשיכה לסחוב עד סופה, ומרדימה את חושינו.

משאלותינו אינן רק מועלמות ונחסמות, הן גם מצונזרות מבחינות רבות: דתית, מוסרית, מדעית. תוכחה מוסרית נפוצה היא זאת של האנוכיות, של האגואיזם. פוליטיקאים מתקנים תמיד מדברים על לִבּנו, מנסים לשכנע אותנו שאסור לנו לחשוב על עצמנו, אלא ליצור עולם טוב יותר למען ילדינו. עם טיעון מסוג זה אפשר להצדיק כל סוג של ויתור, הגבלה או מרות. איננו אמורים לחשוב על ההווה, אלא לעבוד קשה כדי שהדברים ישתפרו בעוד 20 או 30 שנה. זהו היגיון קצת מוזר. האם עסק הביש העכשווי לא ניתן לנו במתנה מן הדור של ההורים שלנו, מן ההקרבה שלהם, מן העבודה הקשה שלהם בשנות ה- 50 וה- 60? הרי אנחנו בדיוק אותם ילדים שלמענם העלו קורבנות כאלה. שתי מלחמות, משבר, פאשיזם, פצצת אטום: את כל זה ההורים שלנו "לקחו על עצמם". אילו רק היו משאירים את הדברים כפי שהם, אילו רק היו יותר אגואיסטיים! הוויתור לעולם אינו מביא לפתרון, אלא רק מוביל לוויתור נוסף. הוא מסתיים בהתמרמרות ומקבע את המחזוריות של האומללות. ה"ילדים" משמשים אך ורק כתירוץ, כדי להרחיק מאיתנו את הבעיות של עצמנו. אך דבר אחד בטוח: אם נצליח לפרק את המכונה למען עצמנו, זה יהיה גם "למענם".

דבר דומה נכון גם לגבי העולם השלישי. מיליוני אנשים מתים ברעב, בעוד אנחנו, ילדי הפלא הכלכלי המפונקים, מכינים רשימת בקשות חדשה. כמה הם היו שמחים שיהיו להם הבעיות שלנו! האם יש לנו בכלל זכות לכך שיהיו לנו משאלות, כאשר כולנו שותפים לפשע של הניצוּל בעולם השלישי? האם איננו צריכים קודם כל לפרוע את חובנו? ואמנם, אחדים מאיתנו מתים מסמים, מתאבדים, או סובלים ממחלות נפש. הסבל שלנו לא נחשב? איך אפשר למדוד איזו אומללות גדולה יותר? ועוד לפני כל זאת: האם תודעת האשמה המוסרית והחרטה שלנו עוזרת למדוכאים ולעניים? לא. דווקא אם נפעל רק משום שלאחרים רע יותר, או כדי למנוע את "הגרוע מכול", נביא רק שוב ושוב לגרוע מכול. תמיד רק נגיב ללחץ של המכונה, נהיה נתונים לחסדיהם של הדברים שהיא יוזמת. אין זה אפשרי לשבור קודם כל את עיסקה ג' משום שהיא הגרועה ביותר, ורק אז לתקוף את העסקאות האחרות. או שאנחנו שוברים את המשחק של העסקאות כולו, או שכולנו נישאר באותו מקום. אם לא נתייחס למצוקה שלנו, למצוקה מסוג א', ולא נגייס את המשאלות שלנו נגד המכונה, רק נחזק את המכונה, ומי שהכי יסבלו מכך יהיו העובדים מסוג ג'.

לאחר שהתרבות, המוסר ותחושות האשם התגלו כלא מספיקות כדי לדכא את משאלותינו, מצאה המכונה מפלט בתכסיס החדש שלה: בסחיטה הרגשית באמצעות האיוּם, אחרית הימים, המלחמה הגרעינית. היא אומרת לנו: תעשו מה שאני אומרת לכם, וָלא - אני מתאבדת. אם המשחק לא מתאים לכם, אני מפוצצת אתכם יחד איתי לרסיסים. למכונה באמת אין מה להפסיד, מלבד המשך קיומה. קל לה להתאבד. וכך פועלת הסחיטה באמצעות המלחמה הגרעינית. נביאי הזעם המדברים על שקיעת העולם מתחננים בפנינו שנשכח את בעיות היום-יום, שנדכא את משאלותינו, משום שגורל האנושות כולה, גורל המין האנושי, הטבע וכו' מוטלים על הכף. השלום הופך לטיעון בעד ויתור וצייתנות. אכן איננו עושים דבר נגד הסחיטה האַפּוֹקליפטית, כאשר אנו מוחים נגדה. לעומת זאת, מוטב לנו לשים לב לכך שיש לנו הזדמנות להראות למכונה כי הסחיטה הזאת אינה משתלמת, וכי איננו מוכנים להיכנס אליה או לעסוק בה.

לא חשוב מה נעשה, העובדה שהמכונה יכולה להשמיד את עצמה יחד איתנו נותרת על כנה. הבריחה קדימה הגיעה לנקודה שבה היא הייתה חייבת מבחינה הגיונית להסתיים: במוות. המכונה הגיעה לנקודת הגבול, ומציבה בפנינו את השאלה: הכול או לא-כלום? שאלה, שעליה לא תקבל מאיתנו כל תשובה. ה"לא-כלום" כלל אינו צריך להפחיד אותנו. אנחנו נדרשים להתמודד עם המוות כל הזמן, בין שהמכונה קיימת ובין שלא. והמוות לא יהיה מפחיד יותר, אם כולנו נחווה אותו באותו רגע, שהרי כל אחד מת כשלעצמו ולמען עצמו, ורק פעם אחת. ה"לא-כלום" הוא היום צורת חיים אחת מני רבות. יש לה פילוסופיה משל עצמה (ניהיליזם, שופנהאור, סיוראן, גלוקסמן, בודהיזם), אופנה משל עצמה (שחור, צנום, לא נוח), מוסיקה, מקומות מפגש, סרטים וכו'. אנחנו מסוגלים להיות מוכנים לאחרית הימים. לפסימיסטים, ציניקנים וניהיליסטים יש טיעונים טובים. למעשה, הם הנדיבים, החופשיים והמאושרים באמת, משום שהם השאירו מאחוריהם את ההכרח לחיות. החיים ללא המוות הם בלתי נסבלים, העולם ללא שקיעת העולם הוא סיוט. לכל דבר חייב להיות סוף, והזמן פשוט אוזל. אך כל עוד אנחנו כאן, אין זו סיבה להיכנע לסחיטה של המכונה.

סובסטרוקציה

כיצד יכולה מציאוּת הצללים לגבור על המכונה? כיצד אנחנו יכולים לשתק ולפרק את המכונה, ובו בזמן ליצור מציאות חדשה? כיצד חייבים להתנהל המאבקים, כך שלא יהפכו שוב פשוט לחומרי דלק של המכונה עצמה? את ההיבט השלילי של המאבקים האלה ניתן לכנות בשם סוּבּוורסיה (Subversion) - "חתירה תחת" או "חתרנות". פירוש הדבר הוא שאנחנו הורסים את המכונה מבפנים כלפי חוץ. עם זאת, חתירה מתחת למכונה תיכשל ותתמוטט בכל פעם מחדש, אם לא נְפַתח במקביל באופן מעשי את צורות החיים החדשות. החלל שהחתירה יוצרת חייב להיתפס מייד על-ידי המבנים שלנו. הרס ויצירתיות חייבים לחבור זה לזה באותו תהליך, שאנחנו יכולים לכנותו בשם סוּבְּסְטְרוּקְציה (Substruktion) - "בנייה תחת המכונה". אל כל מקום שבו הממשות של המכונה מתרסקת, חייבת מציאוּת הצללים להחליק פנימה.

בכל הקשור לחלק השלילי, לחתרנות, אנחנו יכולים לדלות הרבה מן הניסיון העשיר שצברנו במאבקים נגד המכונה. לכל סוגי התפקידים, לכל סוגי העובדים, לכל חלקי העולם, יש צורות חתירה ייחודיות משלו. תפריט חתירה פלנטרי עשוי להיראות בערך כך:

א) פגיעה במידע - דיס-אינפורמציה (Dysinformation): חבלה (בכלי עבודה, בחומרה, בתוכנה), גניבת זמן המכונה (למשחקים, לעניינים אישיים), תכנון לקוי מכֻוון, טעויות בבנייה, הדלפות (למשל זו של אלסברג, שהובילה לחשיפתה של פרשת ווטרגייט), קפיצות (מדענים, פקידים, מנהלים), בגידה, סירוב לבחירה או לפיקוח (מורים, קצינים), ניהול כושל, התנגדות או סירוב אידיאולוגי, זיופים וכו'. ההשפעה הישירה יכולה להימשך שנים רבות או שניות אחדות.

ב) פגיעה בייצור - דיספּרוֹדוּקציה (Dysproduktion): עיכובים והפחתת ביצועים בייצור, חבלה באיכות, חבלה במכונות, חופשות מחלה, גניבת כלי עבודה וחומרי גלם, שימוש במתקנים למטרות עצמיות, שביתות, החלפת מקומות עבודה, אסיפות עובדים, תפיסת מקומות ומתקנים, עבודה לפי הספר (כמו למשל הפועלים הפולנים ו"שביתת הצבּים" שלהם). השפעה מיידית: שבועות, חודשים.

ג) פגיעה בשכפול - דיסרוּפְּציה (Dysruption): מריבות בחיי הנישואים, גירושים, בריחה, פעולות אלימוֹת, מהומות, ביזה, חסימת רחובות, תפיסת אדמות ובתים, הצתות, שביתת ילוּדה (או הפלות), פעולות גרילה וכו' (למשל במיאמי, סוֹאֶטוֹ, אל סלבדור, אמסטרדם, ברלין, ציריך, בְּריקְסְטוֹן). השפעה קצרת-מועד: שעות או ימים לכל מאורע.

כל צורות הפעולה האלה מכילות אלמנטים הרסניים ובונים. חבלה מסוג א' יכולה לבוא לידי ביטוי בהריסת תוכנית מחשב; לעומת זאת מחשבים או תוכנות שנגנבו יכולות אולי לשמש אותנו למטרות קונסטרוקטיביות. בבתי-חרושת שנתפסו ניתן להרכיב מוצרים שיחולקו חינם. הצתות מסבות נזק, לעומת פעולות ביזה היכולות לשמש לצורכי אספקה.

כמובן, לכל הפעולות שנזכרו לעיל יש גם השלכות ארוכות-טווח, החורגות אל מעֵבר למשך הזמן של ההשפעה המיידית שלהן. כל צורות החתרנות האלה יכולות להזיק למכונה, ואולי אף לזעזע אותה באופן זמני. אך עם זאת, כל סוג של חתרנות ניתן גם לניטרול, אם שאר התפקידים נותרים על כנם. אופן ההשפעה של הפעולות האלה משתנה בהתאם למקום ולמשך הזמן. אם, למשל, תהליך הייצור עדיין נמשך, את כל הנזקים שנגרמו על-ידי דיסרופּציה, על-ידי פגיעה בשכפול, תוכל המכונה לתקן במהירות. גדודי הבנייה יוצאים לדרך ומתחילים לנקות, מחליפים כמה גלגלים, מתקינים מחדש עמודי חשמל, מייצרים מכוניות חדשות. המכונה הבטיחה את הישרדותה מן הפגיעה בשכפול בעזרת ביטוחים, משטרה וכו'. גם במצב ההפוך, ניתן לדכא בקלות שביתות, אם אין מחסומים בכבישים החוסמים את הגישה למפֵרי שביתה ולשוטרים. מתנגד מסוג א' יכול לגנוב כמה תוכנות שהוא רוצה - זה לא יעזור לו אם איש לא יעשה בהן שימוש קונקרטי לצורך דיסרופציה או דיספרודוקציה.

פעולות מבודדות של חתרנות אינן רק חסרות כוח - המכונה עלולה להשתמש דווקא במאבקים כאלה כדי להפעיל אותם זה נגד זה, בכך שתנסה לדרג אותם לפי מקום וזמן. העובדים מסוג ב', שזה עתה סיימו שביתה בהצלחה סבירה, עלולים למשל לגדף את מחוסרי העבודה הוונדליסטים מסוג ג', המציבים מחסומים בכבישים ומונעים מהם לחזור לעבודתם בזמן. הוונדליסטים האלה אולי מוחים בכלל על כך שהתחבורה היום-יומית אל העבודה משחיתה את רובע המגורים שלהם. ואולם, לעובדים מסוג ב' לא אכפת מן המאבק שלהם בכלל - הם אינם גרים שם. או, למשל, מפעל לייצור תחמושת פושט את הרגל משום שעובדיו מסוג א' הכניסו בכוונה באגים למערכת הבקרה. המפוטרים מפגינים אז למען מקום העבודה שלהם וכו'. המכונה יודעת לנטרל את המאבקים המבודדים של שלושת המגזרים, בכך שהיא נכונה לוויתורים במינון מתאים או בכך שהיא עומדת על שלה "באופן מפתיע".

המרידות החלקיות הן אמצעי הבקרה והמדחום של המכונה. הן מאלצות את פקידי המכונה לפעול ביצירתיות ובדינאמיות. היא מספקת מידע רב-ערך על נקודות התורפה של המכונה, על מצב הרוח של העובדים, ומסייעים למכונה לשפץ את עצמה. בעת הצורך המכונה אפילו מייצרת קונפליקטים כדי שתוכל לזהות היכן היא יכולה לשפר את אחיזתה. אף על-פי שהפוליטיקאים של המכונה מטיפים ל"שקט" ול"סדר", הם זקוקים למען האמת לסכסוך המתמשך והמבוקר, כדי לשמור על שליטתם.

דיסקו

את שלושת הדפוסים של החתרנות - הדיס-אינפורמציה, הדיספרודוקציה והדיסרופציה - ניתן לשלב ולהעצים, כדי ליצור מצב שיהיה קריטי וקטלני למכונה. כדי שיצליחו להיווצר נסיבות כאלה, יש להתגבר על השסע בין שלושת התפקידים ובין שלושת סוגי העובדים. יש איפוא צורך ביצירת תקשורת שאינה מכוונת למימוש תוכניות הבנייה של המכונה - תקשורת נגד המכונה, או דיסקומוניקציה (Dyskommunikation). משחק הגמר נגד המכונה נקרא איפוא - דיסקוֹ א-ב-ג (ABC-Dysko).

הבעיה של הדיסקומוניקציה אינה תגלית חדשה כמובן - היא העסיקה את הפועלים לאורך כל ההיסטוריה שלהם. אחדות מעמדית, סולידריות, חזית עממית, מצע משותף, מפלגת אחדות - כך בערך נשמעו הפתרונות ההיסטוריים. אך הפוליטיקה הזאת אינה אפשרית עוד. היא אינה מאפשרת ליצור דיסקומוניקציה ממשית, משום שהיא באה "מבחוץ", ומסתיימת תמיד במצע מינימאלי, הטומן את ראשו בחול של הפוליטיקה הפרגמטית המתקנת. מפלגות הן יצורים פגיעים ביותר, שהשליטה מחליקה בקלות מידיהם, ובסופו של דבר הן הופכות למושלים מטעם המכונה. המפלגות אינן מכנסות יחדיו באמת את המעורבים בהן, ועל שום כך אין הן משנות דבר. הן רק מַתווֹת את הדפוס הריכוזי/אנונימי של המכונה. הדבר נכון גם לגבי תנועות גֶרילה, שאינן אלא מפלגות חמושות ותו לא. אין פירוש הדבר כי יש סתירה או ניגוד בין מאבק חמוש לדיסקומוניקציה - בכל זאת הגורם המכריע הוא הדיסקו, ולא צורת החתרנות. צורת המאבק "הטובה ביותר" מותאמת כל מקרה לגופו.

היכן יכולים להתהוות קשרי א-ב-ג אמיתיים? קשה להניח שזה יקרה היכן שהעובדים ניצבים זה מול זה בתפקידיהם בשירות המכונה - במקום העבודה, בסופרמרקט, במשק הבית. ארגון הפעילות הכלכלית מתבסס על פיצול, וארגוני העובדים רק משקפים את הפיצול הזה בחלוקה שלהם לענפים מקצועיים. מאידך, ועדי עובדים מאוחדים משתיתים קשר מינימלי רק בצורה עקיפה וריכוזית, ומתמכרים ללוגיקה של המפלגות. הפקידים שלהם נפגשים ביחד, אבל לא החברים. האינטרסים הכלכליים משמשים מניע להתארגנות, אך הנם בגדר חרב פיפיות: הם מוגדרים על-ידי המכונה כך שהם מפלגים באותה מידה שהם מאחדים. המפעל נועל את העובדים, מבודד אותם, ועוצמת הרעש (האקוסטי, הלשוני, התרבותי) גבוהה ביותר. דיסקוֹ א-ב-ג כמעט שאינו יכול עוד להיווצר בלב המרחב הכלכלי של המכונה. מאבקיהם הישנים של העובדים לימדו את המכונה היטב כיצד לעכב ולחסום את הסולידריות במקום העבודה. סולידריות כזאת יכולה לשוב ולהתהוות, אך רק בדרך "עיקוף".

אך יש תחומי חיים - שוליים מבחינת המכונה - שדיסקו א-ב-ג יכול להיווצר בהם ביתר קלות. לא את הכול הצליחה המכונה לצמצם ולהפוך לסחורה: דת, שפה, טבע, מיניות, רגשות, כל מיני משוגות או הברקות ספונטניות, התנסויות מיסטיות או לא רציונליות. התרבות הרציונלית הדיגיטלית של המכונה מכירה בקוצר ידה בתחומים אלה. היא מנסה, כמובן, לאחוז גם בהם, הואיל והיא השגיחה כבר בכך שבניגוד למצופה לא ניתן להרוס אותם. הדת הפכה לביזנס של כתות, הגנת הטבע הפכה לעסק של התעשייה האקולוגית, הארוטיקה הייתה לעסקי מין, ההברקות הספונטניות הפכו לאופנה, ובשביל רגשות יש מכונים פסיכולוגיים. צרכים "לא רציונליים" הם היום כר נרחב לעסק משגשג ותופח - ובכל זאת, המכונה היא "חלשה" ופגיעה ביותר דווקא במקומות שבהם היא תופחת. הצמצום אל הסחורה מצליח כאן רק באופן חלקי, ורבים חשים בתרמית הלא-מוצלחת והמגושמת.

תנועות שחרור אתניות ואזוריות, תנועות לשמירת הסביבה, פרויקטים אוטונומיים למתן שירותי בריאות, תנועות חדשות בכנסייה, תת-תרבויות הומוסקסואליות, זרמים אנטי-תרבותיים - כל אלה מסתמכים על אזלת ידה של המכונה. לכל התנועות האלה אין מצע כלכלי, אלא הן מסתמכות על זהויות (מחודשות או מומצאות) הקיימות מעבר לכלכלה. ודווקא במסגרת תנועות מעין אלה מצליחים להיווצר קשרי א-ב-ג. מדוע הפכו לפתע הכנסיות, שכבר חשבנו כי עברו מן העולם, למקומות של התנגדות? לא משום שהאנשים חוזרים להיות "דתיים", כי אם משום ששם טמונה האפשרות לפגוש אנשים מחוץ לגבולות התפקיד. כך פוגשים זה את זה אינטלקטואלים, פועלים ועקרות בית. בדומה לכך מפגישה הזהות ההומואית בין קצינים, נהגים וזבנים. הזהות האינדיאנית מפגישה עורכי דין, כורים וגננות. מובטלים, פקידים ואמנים יכולים לפגוש זה בזה לראשונה ביוזמה נגד סלילת כביש. התנופה הסובסטרוקטיבית של תנועות מעין אלה טמונה במפגשי ה-א-ב-ג האלה. משום כך, הדבר הראשון שהמכונה (או הפוליטיקאים שלה) עושה, הוא לחסום את המפגשים האלה באמצעות ייצוג פוליטי, או לשסות את הרכיבים השונים אלה באלה (משהו בסגנון: אלה ואלה מנצלים אתכם). עקרון המפגש עומד בניגוד גמור לעקרון הבחירות והייצוג הפוליטי. מה שנחשב במפגשים הוא חילופי הדברים החיים והאישיים, בעוד הייצוג הפוליטי מתבסס רק על הצבה אנונימית של קולות מונוטוניים ושווי-ערך זה מול זה (האם אמירת "כן" או "לא" נלקחת אז באותה רצינות?). אילו מראית העין של הייצוג הפוליטי יכלה להצליח, היו התנועות האלה מתפוררות מייד. בסוף יישארו כמובן עוד כמה אנשים מסוג א', המיטיבים לנצל גם את הגוויות ההיסטוריות.

על כל פנים, התנועות החברתיות "החדשות" האלה הקימו רק קשרי א-ב-ג שטחיים וקצרי-מועד, וחשפו עוד יותר את הצורך בקשרים מעין אלה. הן היו בעיקר תנועות דיס-אינפורמציה. אך דעות או אידיאולוגיות משותפות אין די בהן כדי להסיר מחיצות חזקות כל כך כהכנסה, השכלה או מעמד חברתי. על אנשים מטיפוס א', ב' ו-ג' להגיע לפשרה גם בחיי היום-יום, ולא רק במצבים "מלאכותיים" ויוצאי דופן (הפגנות, חסימת כבישים, היאספויות, פסטיבלים). זהות תרבותית משותפת הייתה צריכה לשנות כיוון ולחתור לקראת יצירתן של צורות ראשוניות של מציאוּת צללים. כיצד זה היה יכול להיעשות? זאת ניתן רק לבדוק הלכה למעשה. מרכזים שכונתיים, שווקים להחלפת מוצרים, מועדונים, מקומות מפגש, סלונים, חנויות קהילתיות וכו' - ייתכן שכל אלה מהווים, או אולי יוכלו להיות, טרקליני א-ב-ג מעין אלה. ממערכות דיסקו מעין אלה יכולות להיווצר צורות שונות של סיוע הדדי, של תחליפים ליחסים כספיים, של מתן שירותים תמורת שירותים, של שותפויות במקום יחסי שכנות. או שהן יכולות לשרטט "תוכנית צללים" לגוש בניינים או לשכונת מגורים, שתַתווה כבר את דמותם של הבולואים העתידיים.

יהיה זה נאיבי להעלות על הדעת, כי מטרקליני א-ב-ג כאלה תוכל להתפתח מציאות הצללים לגמרי בשקט ובהדרגה. הדיסקו א-ב-ג חייב להיות בו בזמן גם מעבדה לפיתוח צורות חתרנות חדשות, שהרי המכונה אינה סתם צופה בנו, בעוד אנחנו מארגנים את "האלטרנטיבות" שלנו. באמצעות הדיסקו א-ב-ג ניתן לשלב את הניסיון והמידע שהצטברו בשלושת המגזרים, ולהוביל אל צורות פעולה חדשות, מפתיעות ומבלבלות. מכלול הדיסקוֹאים יכול ליצור ללא הרף מצבים שיהיו בבחינת תעלומה למכונה. אפילו למוחה של המכונה אין גישה בו זמנית לכמות כה גדולה של אינפורמציה, משום שהיא חייבת תמיד לפצל את מחשבותיה על עצמה (עקרון חלוקת העבודה למשימות, היררכיה של נשיאה באחריות). מי שהתנסה אי-פעם בדיסקו כזה (אולי כזה שהתהווה במקרה), יודע כמה אמצעים ואפשרויות נפרשׁות שם לפתע, דווקא משום שכל אחד מן המעורבים בא ממקום אחר.

היתרון העיקרי של קשרי הדיסקו נעוץ בניידות שלהם וביכולת שלהם לייצר הפתעות. לרוב המכונה כלל אינה יכולה לעקוב אחר היווצרותם והיעלמותם. קשה לנבא את ההתנהגות ה"פוליטית" שלהם, בניגוד לזו של מפלגות או ועדי עובדים. הארגון שלהם אינו אנכי, ולפיכך אין זה קל "לערוף את ראשם" או "לקנות" אותם. קשרי א-ב-ג אינם יוצרים היררכיות או פירמידות, כי אם מארגים, כיבים, היינו רשתות קשר אופקיות. כבר בשלב הזה הם משקפים את מבני היחסים של הקהילות האישיות והלא ריכוזיות, המייצגים את האלטרנטיבה היחידה למכונה. ההפתעה ואי-השקיפות היא היום חיונית במאבק הסובסטרוקטיבי נגד המכונה. עלינו לגרום לה להיתפס לשאננות, כדי שהיצרים המלחמתיים וההתאבדותיים שלה לא יתעוררו. אסור לנו להיתפס למשגה ולבקש ליצור מכונת-נגד שתתחרה בה. אם נעשה דבר כזה, נביא רק למלחמת-שמד, שוודאי נפסיד בה. זהו לקח שאנחנו יכולים להפיק מן האסטרטגיות הלניניסטיות או גם מניסיונם של לוחמי הגרילה (RAF, הבריגדות האדומות וכו'). מכונות-נגד יכולות אמנם להסב נזק רב (פצצות, מותם של פקידי מכונה), אך אינן יוצרות מפגשים חדשים ונותרות חתרניות בלבד. כאשר מכונות-נגד ניצחו במלחמה (היכן שהמכונה חלשה מאוד), השתלט עליהן מייד אופיין כמכונות, ותכונות הנגד שלהן הלכו ושקעו בהדרגה. מן הניסיונות הקודמים האלה למדו גם הפועלים הפולנים, שלמרות משקל היתר המספרי המוחץ שלהם דאגו להתחמק מכל עימות עם המשטרה או הצבא. שהרי האויב אינו נמצא לפנינו, כי אם בקרבנו. כל עוד המשטרה והצבא מוכנים לירות בנו, פירושו של דבר שהדיסקו א-ב-ג עדיין חלש, שבחלקים גדולים של האורגניזם הוא עדיין "בריא", שישנם עדיין אנשים רבים מדי המקווים לעיסקה מיוחדת עם המכונה. ודאי שאין פירושו של דבר כי כל צורה של פעולה מזוינת צריכה להיות מכֻוונת נגדנו - קשרי א-ב-ג יכולים ליזום גם פעולות חמושות "מבלבלות", בלי שבכך הם יתחילו להניע מכונת-נגד. בפועל מצליחה מלחמת הגרילה ה"מעורפלת" של המכונה להשיג הרבה יותר מאשר מלחמת הגרילה ה"קלאסית". היא אינה נשמעת ללוגיקה של הנזק הגדול ביותר, אלא לזו של יצירת יחסים חדשים בין בני אדם (וזהו באמת "הנזק הגדול ביותר" לגבי עתידה של המכונה).

סובסטרוקציה היא אחת הצורות של המדיטציה המעשית, שניתן לציירה בדמות היאנטרה הבאה:

טריקו

אם נכון הדבר, כי מכונת העבודה היא אכן פלנטארית, הרי שלעולם לא יהיה די בדיסקוֹאים מקומיים או אזוריים כדי לנטרל אותה. מערב, מזרח ודרום חייבים לפעול יחדיו מן ההתחלה ולאורך כל הזמן, כדי להתחמק מן התפקידים שלהם למען המכונה וכדי לאפשר למבנים חדשים להכות שורש. חייבים להיות קשרי דיסקו א-ב-ג פלנטאריים, תקשורת משולשת - טריקומוניקציה (Trikommunikation), או בקיצור: טריקוֹ (Triko). טריקו הוא איפוא הדיסקו שבין קשרי א-ב-ג בשלוש הסביבות העולמיות: ארצות המערב המתועשות, ארצות סוציאליסטיות, עולם שלישי. זהו סוג של סופר-דיסקו.

טריקוֹ אינו מתהווה על-ידי כך שפקידים מקימים "אינטרנציונאלים", שהרי פתיחתו של משרד אינו יוצר עדיין מפגש חדש מבחינה איכותית. כך נוצרות רק קריקטורות של מכונות-נגד. קונגרסים וכנסים בינלאומיים נותרים על פני השטח. הדבר שאנו זקוקים לו הוא יחסים אישיים וישירים למטרת פרויקט משותף. טריקוֹאים יכולים להיווצר למשל על-ידי מגעים בין שכונת מגורים לבין שותפים משלוש הסביבות העולמיות. טריקו יכול להיות אם כן: אנגֶ'לינוֹ הַייטס (לוס אנג'לס) - פְּיֶרֶדֶלְקִינוֹ (מוסקבה) - מוּטוּם בִּיוּ (ניגריה); או: ציריך-אַאוּסֶרזִיל - צפון-מערב-גדנסק - ווּמָה (פיג'י). טריקוֹאים כאלה נוצרים אולי בתחילה באמצעות היכרות אישית בנסיעות. כאשר מצליחים לרקום טריקו, ניתן להשתמש בצדדים החיוביים של שלוש העסקאות למאבק במכונה. כך אפשר למלא ולהגדיל את מרחב הפעולה והמשחק של השותפים מסוגי א', ב' ו-ג', ואפשר להחליף מידע, אמצעי ייצור ומשאבים טבעיים. קשרי א-ב-ג בעולם השלישי זקוקים אולי קודם-כל לתרופות, לכלי נשק, למזון או למצרכים דחופים אחרים, למשל לצורך בניית תשתית (למשאבות, לטלפון, לחקלאות). אין הכוונה כאן סתם לסיוע בפיתוח, אלא לקשרים אישיים ולפרויקט משותף. כאשר יהיו הכפרים בעולם השלישי שוב ראויים למגורים, או-אז נזדקק גם אנחנו לניסיון, למסורות ולטכנולוגיות שברשותם, כדי לפרק את גושי המגורים שלנו ולהפכם שוב ל"כפרים" (בולואים). יש כאן השפעה תלת-צדדית הדדית ודינאמית. כך יהיה ניתן לערער בהדרגה את המנגנונים של הפיצול הלאומי ושל הכלכלה.

הטריקוֹאים מאפשרים למעורבים בקשרי א-ב-ג להסתכל גם מבעד לדעות הקדומות ולאשליות שיש להם אלה ביחס לאלה. דיסקואים מערביים ילמדו כך משהו על חוויית היום-יום הסוציאליסטית, וינערו מעצמם את שקרי התעמולה האנטי-קומוניסטית כמו גם את שקרי התעמולה הקומוניסטית הרשמית. השותפים המזרחיים יאבדו את האשליות שלהם ביחס למערב העשיר, ויוכלו להגן על עצמם ביתר קלות משטיפת המוח של ארצותיהם. דיסקואים מן העולם השלישי יוכלו להיפטר מאידיאולוגיות הפיתוח, ויִפּלו פחות בפח הדמגוגיה הסוציאליסטית של האליטות המקומיות. שלוש העסקאות משלבות את יתרונותיהן ומרככות את חסרונותיהן באמצעות עזרה הדדית, חומרית כתרבותית.

רק מארג הולך וגדל של טריקואים מעין אלה יכול לכרסם בהדרגה במשחק הגושים של המכונה. הטריקואים מהווים גם תנאי מוקדם להתהוותם של יחסי חליפין ללא כסף ובקנה מידה פלנטארי, לזכויות הכלליות של האורחים (סילה), לפירוקן של מדינות הלאום וליצירתם של אזורים אוטונומיים (סומי). הטריקואים יכולים לחסום את מכונות המלחמה הלאומיות מבפנים ומבחוץ, ובכך הם למעשה תנועת השלום האפקטיבית היחידה, דווקא משום שאין מדובר ב"שלום", כי אם בפרויקט חיובי.

אבל אם דיסקו א-ב-ג יהפוך רק לעניינן של שכונות בודדות או אזורים מבודדים בעולם, אז הם יהיו נידונים לכישלון ויהפכו לחומר בעירה חדש עבור המכונה. אז ישמשו הבולואים לפתרון בעיות במשברים מקומיים או יהפכו לכפרי נופש לתיירים עשירים. אין כל טעם "לחשוב בצורה גלובאלית" ולפעול רק באופן מקומי. תוכניות צללים ברובע אחד מבודד הם אמנם דבר טוב ויפה, אך בלא יוזמה ליצירת טריקואים, ישקע הכול בבידוד וייחנק מהידלדלות תרבותית. עושרה של הפלנטה כולה חייב להיות נגיש לכול.

לעמוד הבא

בחזרה לתוכן העניינים
לראש העמוד