לעמוד הקודם
לעמוד הבא
לתוכן העניינים

ההיסטוריה של המכונה היא ההיסטוריה של המרידות שהיא דיכאה, עצרה או הצליחה לנצל למען עצמה. בכך היא דומה ללוחם ג'ודו, המשתמש בכוח ההתקפה של היריב. לדפוס היחסים הזה, של המכונה עם ההתנגדות אליה, אנחנו קוראים פוליטיקה, פוליטיקה פרגמטית, או "ריאלפוליטיק" (Realpolitik). מדברים על תהליכים, על שאלות כגון כיצד ניתן להגדיר מחדש עסקאות שונות, כיצד ניתן לחלק מחדש את העסקאות האלה ברחבי העולם וכו'. מדברים על אופני השליטה והבקרה של המע"פ. ואולם, לעולם לא עולה השאלה כיצד ניתן לשבור את המע"פ, כי זה כבר לא נחשב "מציאותי". המציאות היא מלכתחילה זו של המכונה.

המשימה של הפוליטיקאים הפרגמטיים מורכבת מזיהוי התנגדויות, ניסוחן, תרגומן ל"שפת המכונה", התייצבות בראש התנועות המתמרדות, והפיכתן לתרומות "קונסטרוקטיביות" להמשך פיתוחה של המכונה. לצורך מטרה זו, המכונה מחזיקה מכשיר פוליטי, מערכת של גופים המנהלים את המשא ומתן: מערכת הייצוג הפוליטי, קרי המפלגות, פרלמנטים, כלֵי תקשורת, בחירות, משאלי עם. כל הפעילות הזאת מתבצעת במסגרת המנגנון של המכונה: החלטה ריכוזית, ביצוע מקומי, אנונימיות, בידוד וכו'. פוליטיקה פרגמטית טובה היא זו אשר כל פרט בתוכה מרגיש כי מבינים אותו ומייצגים אותו. עם כל ההצעות החדשות, האוטופיות החדשות והרעיונות החדשים לרפורמה, הצצים ללא הרף, אמור הפרט להיקשר אל הפוליטיקה הזאת, ובתוך כך לכַלוֹת את האנרגיה שלו למען המכונה. ואז החיים נגמרים פתאום, והמכונה נעשתה משוכללת יותר, דכּאנית יותר וחזקה יותר.

הפוליטיקאים הפרגמטיים מציעים לנו לנצל את מנגנוני המכונה, כדי להפוך אותה לאנושית יותר, חפצת חיים יותר ושוחרת שלום יותר. דווקא העוני, התסכול והאכזבה אמורים להפוך לגלגלים המניעים את הפוליטיקה הפרגמטית ואת המעורבות בה. ההצעות הטובות ביותר של חברינו הפרגמטיים נשמעות בכלל לא כל-כך רעות:

- שבוע עבודה בן 20 שעות וחלוקת הנטל על כולם;

- שכר מינימום המאפשר קיום ומובטח לכולם;

- ניהול עצמי ושירותי סעד מבוזרים בשכונות;

- יצירת מגזר "אוטונומי" עם ייצור זעיר שלא למטרות רווח;

- השקעה בטכנולוגיות המותאמות לשימוש נרחב (גם לטובת העולם השלישי) ;

- צמצום התחבורה הפרטית, עידוד התחבורה הציבורית (חיסכון באנרגיה, שמירת איכות הסביבה);

- חיסכון באנרגיה, קירות תֶרמיים, הפקת אנרגיה בשיטות אלטרנטיביות;

- הפחתת הצריכה של חלבונים מן החי (ובתוך כך מאבק ברעב בעולם השלישי);

- פירוק כולל מנשק;

- שירותי בריאות ציבוריים ללא תשלום.

הצעות לרפורמה כאלה ואחרות מרכיבות בערך את המצע הרשמי והלא רשמי של המפלגות והתנועות הירוקות-אלטרנטיביות-סוציאל-פאציפיסטיות החדשות. מדובר למעשה בצעדים של המדינה נגד ההתרסקות של איכות החיים, שלא ניתן שלא לחוש בה. כך אמורה המכונה, בעזרת היערכות מחדש, להגיב להתמרדויות נגד הכורים הגרעיניים, הרס הטבע, והמצב הלא נעים בערים. רפורמות כאלה אינן שוברות את המסגרות של המכונה, גם אם הן נראות עדיין כל-כך אוּטופיות. למעשה הן מכשירות את הקרקע לפרץ חדש של התפתחות, התפתחות אקולוגית/מיקרו-אלקטרונית - הן מכינות עיסקה א' חדשה. אפשר לגמור אותנו ב- 20 שעות בדיוק כמו שקודם חיסלו אותנו עם 40. המגזר ה"אוטונומי" הוא בסך-הכול השלמה למגזר העסקי הראשי ההטרונומי והמתקדם יותר מבחינה טכנולוגית. לכל היותר הוא יהיה אזור בשכר נמוך, מובלעת של עיסקה ג' בתוך אזורי א', וישמש לתיקונם ולהבראתם של מי שנלחצו יותר מדי מעיסקה א'. התלות במנגנוני המדינה רק תגדל. בהחלט ייתכן כי הפוליטיקה הפרגמטית, ה"ריאלפוליטיק", היא אמנם "ריאלית", אך בסופו של דבר היא רק מובילה אותנו מסביב לאותו מעגל.

הפוליטיקה הסוציאליסטית כבר הגיעה לדרך ללא מוצא, והחלופה הירוקה שלה צועדת בדרך המלך לאותו מקום. כישלון המפלגות הסוציאליסטיות מובהק עד לזרא. בקושי הם מגיעים לשלטון (למשל בצרפת, בספרד, ביוון, בפורטוגל, בבוליביה וכו'), וכבר הם נקלעים לסבך של "אילוצים כלכליים", כך שלא נותרת להם ברירה אלא לאמץ את התוכנית החסכונית והמְצַדקת של הימין נגד העובדים. במקום ז'יסקאר, זהו מיטֶראן ששולח את המשטרה נגד פועלים מפגינים; התחלפה רק התווית, לא התוכן. אחרי הכול, השמאל הוא רק משטרה טובה יותר בשירות "הבראת הכלכלה". וגם "התנועות החברתיות החדשות" ונציגיהן חייבים להראות כי הפוליטיקה שלהם מייצרת יותר מקומות עבודה, מעודדת השקעות, משפרת את התפוקה - כלומר משרתת את חידוש פעולתה של המכונה. הפוליטיקאים הפרגמטיים מכינים בהתנדבות את שיעורי הבית עבור המכונה.

לאחר כל סבב של פוליטיקה השואפת לרפורמה או מבצעת אותה, מעמיקה האדישות או ההתמסרות למערכת, ונהיה קשה יותר לזכות בתמיכתנו לצורך סיבוב נוסף. לא זו בלבד שהפוליטיקה הזאת אינה משיגה דבר, היא גם גוזלת מאיתנו את האנרגיות שלנו והורסת את תנועות ההתנגדות. מכונת העבודה היא פלנטרית, כלל-עולמית, ושום פוליטיקה מתַקנת ברמה הלאומית לא תוכל להסב לה נזק. לכל היותר היא מסוגלת להעמיק סכסוכים בינלאומיים. הפוליטיקה הזאת היא חלק מהמשחק של המע"פ.

פשיטת הרגל של פוליטיקת הרפורמה הפרגמטית מתגלית היום בכך שרק הנציגים הציניים של לוגיקת הכלכלה מעדיפים את מתקני החברה של השמאל. העובדים מסוג א' המאוכזבים מעדיפים כבר להצביע בעד פקידי המכונה הניאו-שמרנים והטיפשים ביותר, אנשים מסוגם של רייגן, קוהל ותאצ'ר. מהם אפילו לא מצפים כי יפתרו את הבעיות הבוערות כגון: אבטלה, העוני החדש, הרס הסביבה, מרוץ החימוש או הרעב. הם אינם נבחרים כדי לפתור בעיות, אלא כדי שיעזבו אותנו בשקט. אם אנחנו חייבים לסבול את המכונה, אז כבר עדיף שזה יהיה "על באמת". מדוע לא ליהנות עוד לפחות כמה שנים מן הצדדים החיוביים של העסקאות הלאומיות או האישיות, במקום לדאוג לעתיד, שממילא אין לנו יכולת להחליט לגביו? עם רייגן או עם קוהל איש אינו צריך להאמין במכונה וליזום פעולות כדי לשפרה. איתם אפשר לחייך בגבורה ולשכוח את הספקות. מכונת העבודה בכל מקרה אינה חזקה מספיק, דווקא עכשיו, כדי לעמוד בפני ספקות. ועם הפוליטיקאים מן הימין היא אולי סוף-סוף נושמת לרווחה לנוכח ה"דחיפה" שהיא מקבלת בדרכה אל המדרון. זה לא הרבה, אך זה בכל זאת יותר ממה שיש לשמאל להציע. ואנחנו יכולים לחסוך מעצמנו את ההתרגשות ואת נקיפות המצפון.

לעמוד הבא

בחזרה לתוכן העניינים
לראש העמוד