לעמוד הקודם
לעמוד הבא
לתוכן העניינים

הסתירות שעליהן מתבססת המכונה עוברות גם דרכנו, דרך כל עובד. אילו הייתה המכונה אך ורק גורם מדכא מבחינתנו, היינו עובדים רע, והוצאות הפיקוח והמעקב אחרינו היו גבוהות מדי. משום כך בוטלה שיטת העבדות. לא, אנחנו איננו עבדים. ללא המעורבות הפעילה של הפועלים היה כל מפעל מתמוטט בתוך רבע שעה. מה שקורה במציאות הוא שחצי מאיתנו אומר כן למכונה, ובו בזמן החצי השני מתמרד נגדה.

פירוש הדבר הוא שלמכונה יש כמה דברים להציע. היות שכך, כולנו נכנסנו למקח וממכר איתה, חתמנו איתה על עיסקה, בין אם רצינו בכך ובין אם לאו. אנחנו נותנים לה חלק מן הזמן של חיינו, אך לא את כל הזמן. היא נותנת לנו בתמורה טובין כלשהם, ומבטיחה לנו הנאות מסוימות, אבל לא בדיוק את ההנאות שאנחנו רוצים, ולא בכמות שאנחנו רוצים. העיסקה היא איפוא בו בזמן גם מלחמה תמידית: המכונה רוצה מאיתנו תמיד יותר עבודה, ואנחנו רוצים ממנה תמיד יותר טובין. שוב, גם כאן, לכל סוג של עובדים יש עיסקה שונה במקצת, ולכל פרט יש את העיסקה המיוחדת שלו, בהתאם לשכרו ולמקום העבודה שלו. הואיל וכל אחד סבור כי הוא מסתדר טוב יותר מן האחרים (תמיד יש מישהו שהולך לו פחות טוב), כל אחד נצמד לעיסקה שלו ומפגין חשדנות בסיסית כלפי כל שינוי. כך מרוויחה המכונה את שיתוף הפעולה שלנו, ונוצרת עצלות ולֵאוּת פנימית, השומרת עליה מפני רפורמות פתאומיות או מהפכות.

הדבר פועל גם בכיוון ההפוך: ההיררכיה של העסקאות (א' היא הטובה ביותר, ג' היא הגרועה ביותר) מזינה אשליות של קידום ושיפור, וקושרת את כל המשאלות לשינוי המצב אל המכונה. באופן זה היא מסוגלת לדכא מרידות, על-ידי כך שהיא קונה את המסיתים והמתסיסים הפעילים ביותר באמצעות עיסקה מיוחדת. אבל המשחק הזה עובד רק כל אימת שלמכונה יש באמת מה להציע, וההיררכיה של העסקאות אינה מתרסקת. היום אנחנו מגלים ומסוגלים לקבוע כי המשחק הזה נקלע למשבר. כל העסקאות שהמכונה יכולה להציע נעשו רקובות וחלולות. הדבר נכון בראש ובראשונה גם לעיסקה א', עיסקת הצריכה, שנקלעה לדרך ללא מוצא, משום שאיכות החיים יורדת אף על-פי שיש שפע של טובין. עובדים מסוג א', ב' ו-ג' התמרדו בזמן האחרון נגד העסקאות שלהם. לא רק ה"עניים", גם ה"עשירים" אינם מרוצים. הקידמה וההתפתחות כבר אינם ראויים לאמון. המכונה נמצאת בדרך לאבד את סיכוייה לעתיד. מנגנון הפיצול והשיסוי ההדדי של העובדים נעשה שברירי. בכל פעם מופנה השיסוי הזה יותר ויותר לעֵבֶר המכונה עצמה.

עיסקה א: מאוכזבים מן הצריכה

מהי עיסקה א'? סטייקים, מערכות סטריאו, וידיאו, גלשני רוח, שיוואס ריגְל, דיסקו, ג'אז, נוּבֶל קוּיזין, טאי-צ'י, אלפא רומיאו, כרתים? אומנות החיים המשוחררים, הנאון-זֶן- קוֹקָאיניים? בית צמוד-קרקע, וולבו, ילדים וכלב סן-ברנרד? דיכאון-התאבדות-סמים? עיסקה א' נעשתה רקובה (או מוטב לומר: נעשתה רקובה עד שכבר קשה שלא לחוש בכך), גם אם אין מחסור בכמויות ובמגוון של מוצרי הצריכה. היה דרוש פרק זמן מסוים, עד ששמנו לב לכך שהייצור ההמוני משטח את איכותם של המוצרים. המוצרים איבדו מקסמם, וה"חידושים" שבהם התגלו שוב ושוב כתרמית. יש מספיק בשר, אך כבר אין לו טעם של כלום. הירקות מימיים, החלב חסר טעם. הטלוויזיה ממצה ומתישה את עצמה בחזרה משמימה ואינסופית, נסיעה במכונית כבר מזמן איננה הנאה או פינוק. בנייני המגורים הנוחים והחדשים ממוקמים בשכונות-שינה משעממות. בו בזמן נהרסים הדברים הטובים באמת: הטבע, המסורות, החגים, הייחוד התרבותי, הכפרים ורובעי-העיר התוססים. אזורים בלב העיר, שהיו פעם תערובת של דברים רבים, הופכים למרכזי קניות וסקס. בכפר דבר לא מתרחש - במרכז מתרחש יותר מדי. הספקולציה, הרציונליזציה, הפרויקטים לשיקום ולמירכוז - כל אלה חשים בכל מטר רבוע פנוי ובכל דקה לא מנוצלת, במטרה לספח אותם למַחזוֹר העבודה והצריכה. חופש התנועה היומיומי שלנו נעלם, ובתמורה מותר לנו לנסוע רחוק יותר בנתיבים שהוכתבו לנו. העובדים מסוג א' מרגישים יותר ויותר כי אפילו אופן הצריכה המעודן ביותר אינו יכול למלא את החור הנפער יום-יום על-ידי העבודה. נותר מחסור, נותר גירעון שלא ניתן לאזן אותו אף לא עם כל מוצרי האלקטרוניקה הבידוריים, הנסיעות האקזוטיות, המדיטציות, הקורסים להפגת המתיחות, הסמים או ההתעמלות. ההתחייבות למכונה הורסת את היחסים שלנו, הופכת אותנו לפַּסיביים, ציניים, אדישים, שטחיים ובלתי כשירים לאהבה. עיסקה א' מורעלת, והיא נוקמת את נקמתה באמצעות דיכאונות, התמכרויות, סרטן, אלרגיות והרס עצמי. "ברי המזל" בפסגת הפירמידה של הקידמה שולחים יד בנפשם: כיצד ניתן להצדיק את ה"התפתחות" בשביל האחרים?

במקום להיות מרוצים מן המעמד המיוחס שלהם, בורחים עובדים מסוג א' אל הכפר, מחפשים מפלט בכתות סמכותניות, בפולחנים מן המזרח ובחוכמות הנסתר. החיים האמיתיים הם תמיד "במקום אחר", "בעתיד טוב יותר" או ב"אִיוּן הגואל". אבל במוקדם או במאוחר מצליחה המכונה לתפוס את הפליטים שלה, והופכת דווקא את החיפוש אחר משמעות לעסק חדש, לכוח מניע חדש למען עצמה.

עיסקה א' אינה סתם עוני ועליבות, אלא צורה ענייה ועלובה של עושר. עד רמה מסוימת ניתן להפנות את העושר הזה אפילו נגד המכונה. לעובדים מסוג א' יש גישה לכל התוכניות, המידע, האפשרויות הטכנולוגיות והאמצעים היצירתיים של ההווה. הם יכולים לנסוע "חופשי" לאן שהם רוצים, ויכולים מדי פעם לקנות מה שמתחשק להם. אם יצליחו העובדים מסוג א' להסתכל אל מֵעֵבֶר לעיסקה שלהם וליצור קשרים עם עובדים מסוג ב' ו-ג', יוכלו האפשרויות האלה לסכן את המכונה. אך המרד שלהם לבדם הוא עדיין חסר טעם, שהרי המכונה לומדת מהר.

עיסקה ב: מתוסכלים מן הסוציאליזם

עיסקה ב' היא העיסקה הקלאסית בין תעשייה, פועלים ומדינה. אנחנו קוראים לה "סוציאליזם", משום שהיא מופיעה בצורתה הטהורה ביותר בארצות סוציאליסטיות וקומוניסטיות. ואולם עיסקה ב' נוגעת לכולנו, בהיותה אספקט של כל חברה מתועשת ומתקדמת, שלא הייתה מתקיימת ללא המדינה והערובות שלה. יתר על כן, בארצות קפיטליסטיות רבות עם משק פרטי קיימים מגזרים "סוציאליסטיים" גדולים (מפעלים בבעלות המדינה בשבדיה, באנגליה, בצרפת; שירותי רכבת, דואר וכו').

המאפיין הבולט של עיסקה ב' הוא תפקידם המרכזי של מנגנוני המדינה. הדרישות הראשונות של ארגוני העובדים מן המדינה היו כי זו תערוב לכל הפחות לקיומם של הפועלים, למול עמדתם הלא בטוחה בשוק העבודה והאיומים במשבר, במחלות, במכות גורל. המכונה, המאורגנת על-פי דפוסים של קפיטליזם והון פרטי, התגלתה שוב ושוב כרעועה ומוּעדת לתקלות, ולא הייתה מסוגלת להכות שורש ולהתפתח במקומות שלא צברה בהם מספיק הון פרטי. במקומות אלה לבשה המדינה מהר מאוד את צורתה של המכונה. בעזרת המדינה יכלו הפועלים לבנות מכונת עבודה ריכוזית מטעם עצמם. בתיווכה של המדינה הפכו הפועלים לכאורה למעסיקים של עצמם. דווקא בזכות המבנה האנונימי והריכוזי שלה, הצליחה המדינה לקחת לעצמה את השליטה באמצעות הפועלים. המטרות הכלכליות שלה הופכות אותה למכונת עבודה/מלחמה מטורפת בדיוק כמו הגירסה הקפיטליסטית-פרטית של המכונה. את הלבבות שבמרכז כובשת כאן המפלגה, או בירוקרטיה המזינה ומשלימה את עצמה. מדינת הפועלים, אפילו בצורתה המקורית, אין פירושה שותפות, כי אם בידוד, אין פירושה הגדרה עצמית, כי אם מניפולציה של ההמונים. בסופו של דבר, היחיד עומד מולה חסר הגנה, מצויד ב"ערובות" שהן רק פיסות נייר, ושמאחוריהן אין כל ארגון עצמי של החברה. המדינה נותנת לנו ביטחון רק כל עוד אנחנו נכנעים לה ומצייתים לה. בהקשר זה, אין חשיבות לסוגיה של דיקטטורה מפלגתית לעומת דמוקרטיה. גם מדינות סוציאליסטיות יכולות להיות מאורגנות באופן דמוקרטי לחלוטין. העובדה כי הן אינן מאורגנות כך, נקבעה באופן היסטורי, אך אינה נובעת מן המהות שלהן. אין כל סיבה שברית-המועצות לא תהפוך ביום מן הימים לדמוקרטית. מדינה, בכל צורה שהיא, היא צורה של דיקטטורה של המכונה (שהרי מה שחשוב הוא לא סוג הלגיטימציה ואופן היבחרותם של המנהיגים, אלא המטרות והיעדים). המדינה היא רק צורה חדשה שבה מופיע חוסר-האונים שלנו, בדיוק כמו הדיקטטורה האנונימית של השוק "החופשי". בתקופות משבר יהיה לקומץ ידידים ערך רב הרבה יותר מאשר לפנקס החיסכון, לאישור הביטוח הסוציאלי, או לזכאות לפנסיה.

בארצות הסוציאליסטיות, במקומות שבהם עיסקה ב' קיימת בצורתה הטהורה יותר, שולטת אותה שיטה של עבודה-שכר- כפייה כמו במערב. יעילות, פרודוקטיביות: הלוגיקה הכלכלית נשארת בדיוק אותו הדבר. דבר-מה כגון "אורח-חיים סוציאליסטי", שלמענו היה אולי משתלם להקריב קורבנות, לא התהווה בשום מקום, ואף אינו רצוי. בארצות האלה מופצים אותם דימויים ערכיים כמו במערב: חברה מודרנית מתועשת, דפוסי צריכה "מערביים", מכונית, טלוויזיה, דירה פרטית, משפחה גרעינית, בית לסופי שבוע, מכנסי ג'ינס אוריגינליים וכו'. אמנם, בשונה מעיסקה א' האמיתית, היעדים האלה מושגים באופן חלקי בלבד, מפני שרמת הפרודוקטיביות נמוכה מדי. בדיוק משום כך עיסקה ב' מתַסכלת במיוחד - משום שהיא מנסחת אידיאלים צרכניים בתור "סוציאליזם", ואינה מסוגלת להגשים אותם.

כמו כל עיסקה, גם עיסקה ב' היא תוצאה של מאבקים, ועל שום כך יש לה לחלוטין גם צדדים חיוביים, היא בפירוש "עיסקה אמיתית". רמת הפרודוקטיביות נמוכה דווקא משום שהעובדים מסוג ב' הצליחו להבטיח לעצמם שליטה מרחיקת לכת על קצב העבודה, על משמעת העבודה ועל הדרישה שלהם לאיכות. מאחר שאין כל סכנה של אבטלה, וקשה מאוד לפטר, העובדים יכולים לעבוד בלי לחץ. צוות העובדים במפעלים גדול באופן חריג, האפשרויות לחבל רבות ופשוטות, ההיעדרויות מפאת מחלה או לצורכי רכישה נפוצות ביותר, אלכוהוליזם, יוזמות בשוק השחור ועבודה לא חוקית גם הם מחזה שכיח. עובדים מסוג ב' גם זוכים לעידוד באופן רשמי, אם ניתן לומר זאת כך, שלא להתאמץ יותר מדי, שהרי אין היצע מספיק של מוצרי צריכה שיהוו תמריץ להישגים גבוהים בעבודה. פעולות לעידוד המשמעת ומתן עיטורים למצטיינים משמשים חומר טוב לבדיחות. כך נסגר המעגל של חוסר התפוקה והבזבוז. התוצאה היא ייאוש כללי.

המע"פ רק מוכנה להסתדר עם עיסקה ב', ולא יותר מכך, הואיל וגם הארצות הסוציאליסטיות משולבות עם השוק העולמי, מי טוב יותר ומי טוב פחות. לפרודוקטיביות הנמוכה יש השלכות הרסניות על הארצות האלה: הן הופכות לקולוניות תעשייתיות (ארצות בשכר נמוך) של אזורי עיסקה א', יכולות למכור את המוצרים שלהן רק במחירי היצף, והטובין המעטים הניתנים לשימוש זורמים קודם-כל אל המערב. מה שנשאר הוא רק הפסולת, ה"בְּרָרָה". סיבה נוספת לעובדים מסוג ב' להרגיש מרומים ונזעמים.

האירועים האחרונים בפולין (1981) הראו כי רוב העובדים מסוג ב' דוחים את העיסקה הסוציאליסטית. באופן די מובן, יש אצלם אשליות גדולות בדבר האפשרות שלהם להגיע אל חברת הצריכה, אל עיסקה א' (לך ולנסה, למשל, היה מוקסם מן המודל היפאני). ואולם, היתרונות של עיסקה ב' אינם ניתנים לשילוב עם היתרונות ההם, של עיסקה א'. הראשונים שיסרבו לקבל את תנאי העבודה ה"מערביים", הם העובדים מסוג ב' עצמם. כך חושבים גם עובדים רבים מסוג ב' (למשל, בגרמניה המזרחית), כי חברת הצריכה המערבית היא רק מלכודת חדשה, ואינה מהווה מוצא של ממש. האשליות המערביות והסוציאליסטיות קיימות כדי למוסס האחת את השנייה. הבעיה היא לא הקפיטליזם או הסוציאליזם, כי אם מכונת העבודה ככזאת. כמובן תידרש "סולידריות" חדשה, לא כדי להגשים את חלום המשפחה הסוציאליסטית/קתולית הגרעינית-צרכנית, אלא כדי לפתח קשרים אישיים בין יצרנים לצרכנים מן הכפר ומן העיר, כדי להתחמק מן התעשייה הגדולה ומן המדינה המתיימרת לספק את הצרכים. אבל הסולידריות הזאת חייבת להגיע אל הארצות הסוציאליסטיות, שהרי הפועלים מסוג ב' אינם יכולים לבדם לברוח מן המעגל השטני שלהם.

עיסקה ג: נמאס מן ההתפתחות של המצוקה

עיסקה ג' היא העיסקה הדלה והעלובה ביותר של המע"פ, מפני שהיא תוצאה של ההתנגשות החזיתית של המכונה התפוחה והמנופחת עם הסיפורים ה"אחרים". בארצות ג' (העולם השלישי) עסוקה המכונה בהרס חברות ותרבויות מסורתיות, בחיסולן של צורות חיים שאינן כלכליות, על מנת לסנן החוצה כוחות עבודה חופשיים. החדירה הזאת של כלכלת הכסף הורסת את יסודות החיים הישנים מהר יותר מכפי שניתן ליצור יסודות חדשים. מן העוני נוצרת המצוקה.

בהתאם לסיטואציה מתרחשת ההתפתחות הזאת באופן קולוניאליסטי, "עצמאי" (ניהול בידי אליטות ופקידויות מקומיות), קפיטליסטי-פרטי או מעורבב. המסלול תמיד זהה: אובדן מקורות המזון העצמיים (גידולים לצורכי ייצוא מחליפים את החקלאות המיועדת לאספקה עצמית), סחיטה מטעם השוק העולמי של ארצות א' (תנאי סחר, הבדלי תפוקה, הפרשי ריבית, מילכוד באמצעות הלוואות), הקזת דם כלכלית, יצירת אומללות, דיכוי מוגבר, מלחמות אזרחים בין קבוצות יריבות, התערבות של המעצמות, דיקטטורה צבאית, עינויים, רציחות, גירושים, מצוקות רעב…

עיסקה ג' היא עיסקה חלשה, לעובדים מסוג ג' יש עמדה חלשה, ומשום כך הכוח והאלימות הם אמצעי שליטה כדאי. בדיוק כשם שהפועלים הראשונים של בתי-החרושת נלקחו בכוח מן הרחוב, כך היום משמש הכוח להפיכתן של ארצות ג' לגלגלי-שיניים יציבים של המע"פ. האליטות השולטות מופקדות על בניית מדינות ריכוזיות המסוגלות לתפקד, ועל סילוקן של תנועות התנגדות שבטיות, מסורתָניות, בדלניות, או "ריאקציוניות". האליטות האלה אמורות לייסד מדינות לאום בחלקי הארץ הבלתי הגיוניים שהן לקחו לשליטתן מן המעצמות הקולוניאליות. למען "הכשרת הקרקע" הזאת מתים היום מיליונים, ומיליונים נוספים מגורשים כפליטים.

המכונה תפסה את הרעיון כי העצמאות הלאומית היא אמצעי טוב הרבה יותר כדי להתגבר על ההתנגדויות ולהצליח, משיטת המינהל הקולוניאלית הישנה. רק תחת המסכה של אליטות מקומיות שהוכשרו לכך על-ידי המכונה, היה ניתן למוטט את המבנים המסורתיים ביעילות. רק כך ניתן היה להשלות את העובדים מסוג ג' כי ההתפתחות מתרחשת בשמם ולמענם. גם אסטרטגיית השחרור הסוציאליסטית משמשת רק לצורך הכנתן של ארצות עיסקה ג' לקראת "כניסה מחודשת", כמה שיותר רווחית, אל השוק העולמי הנצלני (הדבר העיקרי ש"משתחרר" כאן הוא הקשרים של העובדים מסוג ג' עם עובדים ועם התנסויות מאזורים אחרים בעולם. כך הם יכולים לעבור "מודרניזציה" בשקט וללא הגנה - המחנות, הגולאגים והקברים ההמוניים מתגלים רק מאוחר יותר בידי ההיסטוריונים).

העובדים מסוג ג' נמצאים במצב מרחיק ומנתק, "בלתי אפשרי": הם מוותרים על הישן (משפחה, כפר, שבט), אבל אינם מקבלים מן החדש כלים מספיקים. הם אינם יכולים לסמוך על כלכלת הכספים, ונופלים תמיד חזרה אל חיק המשפחה, אך זו כבר מוחלשת לחלוטין, לאחר שנטשו אותה. המדינה אינה מסוגלת לתת כל ערובות סוציאליות, אך בכל זאת גובה מסים והורסת בעזרת פרויקטים מפלצתיים את יסודות החיים. העובדים מסוג ג' בורחים אל הערים, אך גומרים בסלאמס, בשכונות המצוקה. הם שומעים על מוצרי צריכה חדשים, השייכים לעסקאות א' ו-ב', אך אינם יכולים לרכוש אותם. הם אינם יכולים לחזור לכפרים, משום שכלכלת הסעד העצמי שהייתה בכפרים התמוטטה, והתרבות המסורתית נעלמה, כך שהיא אינה מהווה עוד אלטרנטיבה לתרבות הצריכה המתפשטת. אפשר שהתפוקה של העובדים מסוג ג' נמוכה, אך היא בכל זאת כדאית, משום שהמשפחה (הנשים) מספקת את התפוקה שלה בחינם, ומשום שבכל זמן נתון ניתן גם לגרש את העובדים הלא כדאיים. בשונה מהעובדים מסוג ב' ו-א', העובדים בעיסקה ג' אינם כרוכים ב"הוצאות נלוות".

אפשר לומר שהעובדים מסוג ג' נשארים בלי כלום. זהו גם היתרון היחסי של עיסקה ג': הקשרים שלהם עם המעסיקים ועם המדינה רופפים בלבד, אין להם בעיות של תלות בשל מחויבויות ארוכות-טווח, והם יכולים לנצל כל הזדמנות הנִקְרֵית בדרכם. עדיין יש להם שרידים של החירויות הישנות שהיו מנת חלקם של הציידים והמלקטים. למרות קריסתם של הכפרים ושל המשפחות, האפשרויות שיש להם לחזור ולחיות במסגרות אלה עדיין טובות, יותר מן האפשרויות לכך בארצות א' או ב'. העובדים מסוג ג' יכולים להתנתק מאחיזתה של המכונה בקלות רבה יותר, ויכולים לחבל בה בקלות רבה יותר, חרף הסיכון הגבוה לדיכוי. היכולת לקבל שינויים כרוכה בפחות קשיים מאשר אצל עובדי א' ו-ב', ואפילו החזרה אל צורת חיים לא כלכלית יכולה להיעשות בקלות רבה יותר. ואולם, אותה חירות היא גם ההכרח לתמרן כל יום מחדש ולעולם לא לדעת מהיכן תבוא פת הלחם הבאה. חבורות פושעים, לוחמי גרילה וקליקות פוליטיות - כל אלה יכולים לנצל זאת כדי לגייס שכירי-חרב זולים, ספסרים ופרובוקטורים. אבל באותה מידה, גם המרחב שבתוכו מתאפשרות פעולות אלימות של עובדי ג' גדול יותר…

גם אצל הפועלים מסוג ג' הפכה חברת הצרכנות המערבית לדימוי שקרי ושקוף, למרות התעמולה הנוכחת בכל מקום. היכולת הצרכנית באה בחשבון לכל היותר בתור תגמול לקליקות השליטות, על השירותים שהן נותנות למען המע"פ. עובדי ג' מסרבים בכל פעם בצורה ברורה יותר להשלים את "מסלול ההתפתחות" המוכתב להם מעיסקה ג' לעיסקה ב', ומשם לעיסקה א', ולמות בדרך לשם מרעב. המע"פ זקוקה לעיסקה ג', ותשאיר אותה כפי שהיא (וְלוּ בשביל להטיל אימה על העובדים מסוג א' ו-ב'. בל נשכח שעיסקה ג' צועדת גם לעברנו בדמותם של "העניים החדשים"). למרות כל ההתלהבות ממוצרי הצריכה, אין זה נסתר מעיניהם כי גם העובדים מסוג א' חווים מצוקה משלהם. בכל עיסקה טמונה אומללות משלה, וטמונות גם הסיבות להתמרד נגד המכונה. אך רק ביחד יוכלו העובדים לעשות זאת. העובדים מסוג ג' לא יוכלו לחזור אל הכפרים שלהם, לפני שמכונת העבודה הפלנטרית תפורק גם באזורים אחרים, לפני שגם העובדים מסוג א' ו-ב' יגלו מחדש את "הכפרים" שלהם, או יפיחו בהם חיים. שאם לא כן, העובדים מסוג ג' יהיו מרומים שבעתיים. הפתרון הוא גלובאלי, או שאינו פתרון כלל.

לעמוד הבא

בחזרה לתוכן העניינים
לראש העמוד