לעמוד הקודם
לעמוד הבא
לתוכן העניינים

המפלצת שגידלנו, ואשר שולטת בפלנטה הזאת, נקראת: מכונת עבודה פלנטרית (מע"פ). אם נרצה להפוך את ספינת החלל/המלון שלנו שוב למקום נעים לשהייה, נצטרך לעסוק קודם-כל במע"פ. כיצד מצליחה המכונה להחזיק אותנו תחת שליטתה? כיצד ניתן לחסום ולפרק אותה? כיצד נוכל להיפטר ממנה, בלי שהיא תשמיד אותנו?

מכונת העבודה היא היום מלכתחילה מכונה פלנטרית: היא זוללת באפריקה, מעכלת באסיה ומחרבנת באירופה. היא מתוכננת ומפוקחת על ידי רשת של פירמות, בנקים, גופים מדינתיים, מחזורי דלקים וחומרי גלם. הרבה אשליות מתרוצצות בדבר משמעותם של גושים, אומות, עולם ראשון, שני, שלישי, צפון ודרום. כל אלה הם רק פחות או יותר גלגלים גדולים באותה מכונה, ועצמאות לאומית היא רק חזיון תעתועים, האמור להסיח את דעתנו מכך (ולאחרונה, המדיניות של קרן המטבע הבינלאומית הייתה לפחות אמורה לפקוח את עיניהם של מי שעוד חיו באשליה). כמובן, המע"פ מורכבת מחלקים שונים, המתנגשים זה בזה, מסיטים זה את זה ובולמים זה את זה. המע"פ דווקא ניזונה בדיוק מן האנרגיה המופקת מן הסתירות הפנימיות שלה: עובדים לעומת הון, הון פרטי לעומת הון מדינה (קפיטליזם לעומת סוציאליזם), התפתחות לעומת תת-התפתחות, מצוקה לעומת בזבוז, מלחמה לעומת שלום, גבר לעומת אישה וכו'. המע"פ אינה מערכת אחידה, "נוקשה", אלא היא משתמשת בסתירות כדי לשנות את צורתה, להתרחב ולהתעדן. היא דומה לאורגניזם ביולוגי יותר משהיא דומה לענק מכאני. בשונה ממערכות פשיסטיות או תיאוקרטיות, או מ-"1984" של אורוול, היא בהחלט זקוקה לכמות "בריאה" של התנגדות, אי-שקט, פרובוקציה ומרידה (בהתאם למוטו: מה שלא הורג אותנו, מחשל אותנו!). באותם מקומות שבהם היא חזקה, היא מיטיבה לעכל איגודי עובדים, מפלגות שמאל, תנועות מחאה וחילופי משטר דמוקרטיים. כאשר הדמוקרטיה אינה מביאה לה עוד תועלת, היא נאחזת בדיקטטורה. כאשר הלגיטימציה שלה נקלעת למשבר, עומדים לרשותה בתי סוהר, עינויים והגליה לעת צרה. כל אמצעי השליטה האלה, חשובים ככל שיהיו, עדיין אינם מהותיים להבנת תפקודה של המע"פ.

המע"פ מגלמת את עקרון הכלכלה, ואינה מסוגלת לשום דבר אחר. אבל מהי כלכלה? הפיכתן של אנרגיות אנושיות לעבודה, והפיכתה של העבודה למוצרים הניתנים למדידה (סחורה). כדי שבני אדם יהיו כשירים לעבודה ועל-ידי כך מועילים למכונה, הם חייבים להתנתק מכל מה שנהרס בתוך כך - מסביבתם הטבעית ומן הקשרים החברתיים שלהם. מעבר לכך, פירושה של העבודה הוא שאתה מוותר על השליטה בחלקים מסוימים של תקופת חייך, חלקים המסופחים למערכת מחזורית המנוהלת באופן ריכוזי ובלתי אישי. למשל, אתה זקוק לזמנך כדי לבנות חלק מסוים, שמישהו יקנה אותו וישתמש בו למטרה שאינה ידועה לך. הפיקוח, הבקרה והוויסות של מחזור פיסות החיים האנונימיות האלה מתבצע בהתאם לכמות הזמן המושקעת, שאמת-המידה שלה היא מספר - כסף. השותפים בפעילות החליפין אינם מכירים זה את זה, אין להם כל שליטה על התוצר המשותף שלהם, הם אינם יודעים היכן הוא משתלב ומהיכן מגיעות הסחורות שהם עצמם משתמשים בהן. כך נורה העובד מן הרובה שהוא עצמו סייע בהרכבתו. או מת מן הרעל המיוצר בבית החרושת שלו. או שהוא מתלונן על הרעש המגיע מאותו כביש מהיר שהוא עצמו ערבב למענו את הבטון. זהו המנגנון של מכונת העבודה: לפצל את החברה לפרטים מבודדים, לאיים על כל אחד מהם בנפרד בעזרת שכר או כוח, ואז להשתמש בזמן העבודה שלהם בהתאם לתוכניותיה המקוריות של המכונה. הכלכלה פירושה: פיקוח הדוק יותר ויותר של המכונה על רכיביה, הגדלת הכמות של הרכיבים ושל העבודה המיוצרת. המע"פ גדלה באופן מתמיד, משום שהגידול מבטיח את הישרדותה. היא אינה זקוקה לכל תכלית אחרת (עצם ההתנגדות שלנו מספיקה לה).

כולנו רכיבים במכונה הזאת, אנחנו המכונה (חלקיה הטכניים של המכונה - השקעות, מבנים, מנועים, מכונות וכו' - הם העבר שלנו שנדרס). אנחנו מציגים את המכונה זה לזה, למען עצמנו. אין זה חשוב אם אנחנו מפותחים, מתפתחים או בכלל לא מתפתחים, אם משלמים לנו את שכרנו או לא, אם אנחנו עצמאים או שכירים - כולנו מתפקדים למען המכונה. במקומות שבהם אין תעשייה מייצאים עובדים למכירה באזורים מתועשים, ובדרך כלל מוכרים אותם "בזול". כך ייצרה פעם אפריקה עבדים בשביל אמריקה, וכך מייצאת טורקיה כיום פועלים לגרמניה, פאקיסטאן לכוויית, גאנה לניגריה, מרוקו לצרפת. במקומות שעדיין לא התערבו בהם מספיק, האנשים משמשים בתור דקורציה ציורית לצורכי תיירות: כמו למשל האינדיאנים בשמורות טבע מסוימות, הבאלינזים, הפולינזים, הכורים, החוצבים. המע"פ מדלגת מעל כל ניסיון לניתוק או ל"שחרור", ומגיעה חזרה אל כל "הדרכים הלאומיות". גם מי שסבור לתומו כי הצליח להימלט מאחיזתה של המכונה, ממלא בה אף הוא בסופו של דבר תפקיד - של "אאוטסיידר" (קלוֹשאר, היפּי, יוֹגי, "אורגינלי" וכו'). כל עוד המע"פ קיימת, כולנו נמצאים בתוכה. בינתיים היא חיסלה את כל החברות המסורתיות, או גרמה להן להימצא במגננה ולהידלדל. גם הרחק מעבר להרים, בעמק "שכוח", לעולם אינך מוגן מפני רשויות המס, מנגנוני הגיוס, המשטרה. המכונה מסוגלת לשלוח את זרועותיה לכל מקום על פני הפלנטה בתוך שעות ספורות. אנחנו "מוחזקים", כבושים. אפילו בפינה המרוחקת ביותר של מדבר גוֹבִּי אינך יכול להיות בטוח לחלוטין שאתה יכול לחרבן בשקט ובאין מפריע מתחת לשמיים הפתוחים.

שלושת חלקי היסוד של המכונה

אם נבחן מקרוב את המע"פ, נוכל לשים לב לכך שבבסיס המנגנון שלה עומדים לפחות שלושה חלקים שונים, שלושה תפקידים שונים: מידע, ייצור ושכפול. את התפקידים האלה, את הפונקציות א', ב' ו-ג', ניתן לתאר באופן הבא:

א) מידע: תכנון, עיצוב, ניהול, מדע, תקשורת, ייצור רעיונות, אידיאולוגיות, דתות, יצירות אמנות, וכו': המוח הקולקטיבי ומערכת העצבים של המכונה.

ב) ייצור: הפקת חומרי גלם, ייצור תעשייתי, חקלאות מתועשת, תחבורה, סילוק פסולת, מימוש פיסי של תוכניות: השרירים, העצמות, הקיבה ומחזור הדם של המכונה.

ג) שכפול: הולדתם, גידולם וטיפוחם של עובדים מסוג א', ב', ו-ג', כלומר יצירתם והפיכתם לשימושיים מבחינת המכונה: שירותים, משק בית, בתי ספר, בידור, בתי חולים, סקס, תיירות, "עבודה על אנשים".

בכל סוג של עבודה יש אספקטים מסוג א', ב' ו-ג'. כל עבודה היא תערובת של מידע, ייצור ושכפול. אך רוב העבודות ניתנות לשיוך עיקרי לאחת משלוש הקטגוריות האלה. כל שלוש הפונקציות האלה חשובות לחייהם של בני האדם ותלויות זו בזו. אם חסרה אחת מהן, נפגעות ונחסמות בשל כך בסופו של דבר גם שתי האחרות. כל פונקציה כזאת תואמת לטיפוס מסוים של עובדים:

א) עובדי מדע וטכנולוגיה: הכשרה מקצועית והתמקצעות רבה, ברובם עובדים גברים ולבנים, בעלי משכורת גבוהה ובטוחים מבחינה חברתית. למשל: מהנדס מחשבים.

ב) עובדי תעשייה ושכירים: בעלי רמות מומחיוּת שונות, נשים או גברים, בעלי משכורות בינוניות עד נמוכות, מגוונים מבחינה אתנית. למשל: עובד סרט נע בתעשיית הרכב, מרכיבת חלקי אלקטרוניקה.

ג) עובדים מזדמנים, עובדים עונתיים, חקלאים, בין עבודות שירות, משק בית, אבטלה, רוכלות, מסחר קמעונאי ופשיעה. מסתובבים הנה והנה, עובדים "למחצה", ברובן נשים, ברובם לא לבנים. ללא הכנסה קבועה. סובלים לעתים קרובות מרעב וממחלות, ומרוכזים בדרך-כלל בסְלַאמְס, בגטאות של הערים הגדולות.

שלושת סוגי העובדים האלה מצויים בצורות שונות בכל מקום בעולם. אבל יחסי הכמות ביניהם משתנה בהתאם לאזור הגיאוגרפי, ונוכל לאפיין באמצעותם שלושה מרחבים גדולים:

א) ארצות מערביות מתועשות: ארצות-הברית, אירופה, יפאן.

ב) ארצות מתפתחות, בתהליך תיעוש: ברית-המועצות, מזרח אירופה, טייוואן, דרום קוריאה וכו'.

ג) "ארצות תת-מפותחות" (העולם השלישי): ברזיל, ניגריה, הודו, סין.

"שלושת העולמות" נמצאים בכל מקום, רק ביחסים ובאופני ערבוב שונים. אפשר להחשיב חלקים שלמים של ניו יורק כעולם שלישי. ב"מדינות נחשלות" מסוימות (ברזיל, מקסיקו, טייוואן, מצרים) קיימים אזורים מתועשים, שנהיה חייבים להחשיבם כאזורים מסוג ב'. בארצות סוציאליסטיות מתהווים כבר תחומים בולטים מסוג א' (למשל: טיסה לחלל). בארצות מתועשות מתקדמות יש עדיין כיסים גדולים מסוג ב' (למשל: כורי פחם אנגליים, עובדי פלדה צרפתיים וכו'). לכל אזור ולכל ארץ יש תערובת ייחודית משלהם. ואולם ההבדל, נניח, בין ארצות-הברית לבוליביה, בין פולין למערב גרמניה, בין לאוס לשבדיה, בין יפאן לסרי-לנקה הוא בכל זאת בולט ובעל חשיבות.

המע"פ מאורגנת איפוא בשלושה קטבים: המהנדס המערבי העשיר; פועל התעשייה המזרחי המסתפק במועט; עקרת הבית הדרומית הנאבקת על הישרדותה. שלושת הטיפוסים והתפקידים האלה מופעלים בכל מקום זה נגד זה. הבקרה של המכונה על חלקיה מתבססת בדיוק על משחק זה. לא רק הפרטים מבודדים ומושמים בתחרות זה מול זה, אלא גם סוגי העובדים, רמות השכר, אזורי העולם. המשחק של הפיצולים, של ההפרדות, של היתרונות היחסיים הניתנים לבעלי זכויות היתר, ל"מיוחסים" - המשחק הזה עשיר מאוד באלמנטים שניתן לשלבם בצורות שונות: מין, גזע, השכלה, שייכות לעם, דת, גיל, מראה חיצוני, דרג מקצועי וכו'. תמיד יש "סיבה" להעדיף מישהו או לדחות אותו. ותמיד מנצחת המכונה, משום שכל אפליה כזאת יוצרת חשדנות, קנאה, דעות קדומות ופחד בין העובדים. עובדים מסוג א' חוששים לאבד את רמת החיים הגבוהה שלהם, ומזדהים בשל כך עם המכונה. עובדים מסוג ב' פוחדים שעובדים מסוג ג' המהגרים לארצם יגזלו מהם את מקומות העבודה או יביאו להורדת השכר. לעובדים מסוג ג' אין כל ברירה אחרת: הם חייבים להילחם, כדי שיוכלו בכלל לשרוד. כל מי שיש לו משהו הוא אויב שלהם. עובדי א' מקנאים בעובדי ג' "העצלנים", השוכבים כל היום בשמש בעוד שהם חיים במתח ובלחץ. אותם עובדי ג' "העצלנים" היו מוכנים לעשות הכול כדי לזכות בעבודה העלובה ביותר. המכונה אינה משחקת במשחק האכזרי הזה משום שהיא אוהבת במיוחד סוג מסוים של עובדים, אלא משום שהיא מפיקה מן המשחק הזה תועלת. היא מאהבת גחמנית, המאבדת את החשק כאשר מישהו מתלהב יותר מדי.

כך המכונה אינה נזקקת עוד ל"מעמד שליט" מיוחד כלשהו כדי להשיג שליטה. לשם כך יש לה פקידים ומנהלים משלה. ובכל זאת גם היום קיימים עדיין שרידים של בורגנות קלאסית, של זעיר-בורגנות, יזמים פרטיים וקפיטליסטים, ואפילו מספר אריסטוקרטים, ראשי שבטים ודיקטטורים. היכן שהמכונה אינה חזקה די הצורך, היא מוסיפה לשחק לפעמים עם בעלי הכוח המקומיים הללו. אך תהליכי הבקרה החשובים מתנהלים גם בלעדיהם. כמו בדוגמה של המדינות הסוציאליסטיות, המכונה מנהלת את עצמה עם יציריה שלה. המנהלים והבירוקרטים הם עובדים מסוג א'; השוטרים והפקידים הם עובדים מסוג ב'; ובשביל העבודה המלוכלכת כמלשינים, פרובוקטורים, שכירי חרב, גייסות מוות, היא מגייסת עובדים מסוג ג'. אנחנו צריכים להתעמת תמיד עם צורות ההתגלמות של עצמנו. אנחנו מפעילים את כוחה של המכונה זה נגד זה: זוהי דמוקרטיה אמיתית. אותו דבר קורה ברמה בינלאומית עם העימות הבין-גושי. העובדים בארצות-הברית אמורים לפחד מן העובדים בברית-המועצות, העובדים בברית-המועצות אמורים לפחד מן העובדים בסין וכו'. מדברים על פריבילגיות מקומיות, על זכויות יתר אזוריות, אך התוצאה היא תמיד הבקרה הכוללת בידי המע"פ. משחק הגושים הפוליטי הזה אינו מנוהל ומפוקח באופן מודע על ידי איגוד מקצועי זה או אחר. הוא משוחק מעצמו, הוא המנגנון של המע"פ, המציית לאותה לוגיקה למן העובד הפרטי והמבודד ועד לרמת הגוש המבודד. המע"פ היא מכונה של אנשים המדכאים זה את זה ומאוימים זה על-ידי זה. כולנו מבטיחים את פעולתה. כולנו איננו מרוצים ממנה, איש-איש בדרכו, אפילו העובדים ה"מיוחסים" מסוג א'. מדוע אנחנו מסכימים לחיים שאינם מוצאים חן בעינינו באמת? מה היתרונות המביאים אותנו שוב ושוב לשתף פעולה עם המכונה?

לעמוד הבא

בחזרה לתוכן העניינים
לראש העמוד