לעמוד הקודם
לעמוד הבא
לתוכן העניינים

זה התחיל בצורה מבטיחה מאוד. בתקופה הפלאוליתית (לפני כ- 50,000 שנה) היינו עדיין מעטים. מקורות התזונה מן הצומח ומן החי היו בשפע, וההישרדות שלנו תבעה רק מעט זמן ומאמצים לא רבים. כדי ללקט די שורשים, גרגרים, אגוזים, פירות או פטריות, וכדי לצוד כמה ארנבות, איילים, קנגורואים, דגים, עופות או לטאות (או, אף יותר נוח מכך: לתפסם בנפלם) נדרשו מאתנו רק שעתיים או שלוש ביום. במחנות שלנו, בבקתות העלים או במאורות, צרכנו ביחד את הבשר או את הצמחים שליקטנו, והעברנו את שאר זמננו בנמנום, בחלומות, ברחצה, בריקודים, בהתגפפויות ובסיפור סיפורים. אחדים החלו לצייר על קירות הסלעים, אחרים פיסלו בעצמות או בגזרי עץ, או המציאו מלכודות חדשות או שירים חדשים. בלי חשש נדדנו בסביבתנו בכנופיות של כ- 25 אנשים, בלי כבודה ובלי רכוש, בלי מחויבויות משפחתיות ובלי מנהיגים, בלי מורא ובלי דת. מתוך שני מיליון שנה חיינו רק במשך 10,000 שנה בצורה אחרת. 99.5 אחוז מן ההיסטוריה שלנו מדברים בעד עצמם. התקופה הפלאוליתית, הקרובה אלינו יחסית, הייתה העיסקה הטובה ביותר בשבילנו עד כה; כך טוענים לפחות המחקרים החדשים יותר. תקופה ארוכה ומאושרת בהשוואה למאתיים שנות הסיוט התעשייתי הנוכחי.

החל מאותו רגע יכלו היסטוריות רבות להתפתח. אחת מהן היא ההיסטוריה שלנו - מעין התחלקות עם השלכות עצומות. מישהו בטח התחיל לשחק עם זרעים וצמחים, וגילה כך בהדרגה את החקלאות. זה נראָה בתחילה רעיון טוב: במקום לרוץ אחרי צמחי המאכל, מעתה היה זה אפשרי לגדלם בקרבת המחנה. אבל עכשיו היה עלינו להישאר מספר חודשים לכל הפחות באותו המקום, לשמור על כמות מספקת של זרעים, לחלק בינינו את העבודה, לתכנן מראש, לדכא צרכים מיידיים. במקום לחיות עם הטבע התחלנו לחיות באמצעות הטבע, וראינו אותו יותר ויותר כשותף הפכפך שאין לסמוך עליו, ולעתים כמקלקל שמחות נבזי. גילינו את הפרודוקטיביות, את פריון העבודה: הקשר בין העבודה שלנו להיקף התפוקה. קיומה של משמעת נעשה חשוב יותר מן המזל בציד. אז השתלשלו הדברים בצורה אומללה: על הנשים, שעד אז בעיקר ליקטו, נכפתה עבודת השדה. אז באו הגברים עם בהמות הדיש ועם המחרשה. הנשים איבדו את מעמדן השווה ודוכאו יותר ויותר. כנחמה ניתן להן פולחן האלה הגדולה. מגדלי הבהמות הכפיפו אליהם את האיכרים, התהוו מדינה, מעמדות של לוחמים, מלחמת העולם הכללית הנמשכת עד היום. קשה לשחזר מה בדיוק השתבש באותם זמנים, אך מה שברור הוא שבכך התנסינו בדבר-מה אווילי לחלוטין. במקום לחיות במגוון לא מסודר של צירופים, אלה בין אלה ואלה מעורבבים באלה, בנינו לעצמנו פירמידה של דיכויים: מלכים - גברים - נשים - ילדים - חיות - צמחים. ההיסטוריה הזאה ודאי שלא הייתה "הכרחית", אך כינון החלשים התבצע כבר בשלב מוקדם מאוד.

עם הופעתן של הציביליזציות העתיקות במסופוטמיה, בהודו, בסין ובמצרים, הפך כבר שלטון המדינה, הפיקוח של המרכז על החברה, למטרה בפני עצמה. באותם רגעים נוצרה שאלת "הכוח", כלומר השאלה, מי משפיע על המרכז הזה. וכך התחיל הסיפור, "הבריחה הנצחית הזאת קדימה", הנקראת גם קידמה. עד כמה הורע לנו, תמחיש העובדה כי מעתה החלו נצרכים חלומות ואוטופיות על זמנים קסומים, על גן-העדן, ארקדיה, אטלנטיס וכו', כאידיאולוגיות מצדקות או מנחמות. הגברים שבמרכז אמרו לנו כי רק ארגון הדוק ואמצעי ייצור משופרים יוכלו להשיב אותנו אל אושרנו. התחלנו לעבוד למען אשליית הקידמה. אלה שזיהו את ההטעיה וביקשו דרך קיצור אל גן-העדן נרדפו, הוגלו, הוכו או נטבחו כמורדים, בוגדים, כופרים או ברברים. החמולות והשבטים שלנו הושמדו במחי יד, היינו לזרים על אדמתנו, ואולצנו לעמוד חסרי הגנה מול ארגוני הכפייה ההיררכיים. במקום שעתיים, עבדנו עתה עשר שעות ויותר באתרי הבנייה ובשדות של הפרעונים ושל הקיסרים, מתנו במלחמות שלהם, וסחרו בנו על פי שרירות לבם. הפכנו לבהמת עבודה ומדינה.

עם התיעוש לא השתפרו פני הדברים. לאחר שהאיכרים למדו להתחצף ובעלי המלאכה נעשו עצמאיים, פתחו אדוני המרכז ביוזמה חדשה. אמצעי הארגון והכפייה החדש נקרא עתה בית-חרושת. הם אספו אותנו מן הרחובות וכלאו אותנו בסככות המטונפות והרועשות האלה, במקום שבו הכתיבו לנו המכונות קצב עבודה חדש. הדיכוי נעשה מוגבר ואוטומטי. המכונה היא בו בזמן גם אמצעי ייצור וגם אמצעי ענישה: מי שאינו מקבל את דינה, נענש באמצעות "תאונה". הקידמה שוב התבטאה רק בעוד יותר עבודה ובתנאי מחיה עוד יותר רצחניים. החברה בכללותה, הפלנטה כולה, הפכו למכונת עבודה ענקית. ומכונת העבודה הזאת הייתה בעת ובעונה אחת גם מכונת מלחמה, שהרי שלום ועבודה שוללים זה את זה. כיצד יכול מישהו, שהעבודה מחריבה אותו אט-אט, להגן על עצמו מפני כך שהמכונה תשמש להריגתם של אחרים? שלילת החירות של האחד היא תמיד איום על חירותם של האחרים. התעשייה תמיד תעשיית חימוש, גם בעתות "שלום". בין שהיא מנהלת את המלחמה הקטנה ששמה "יום-יום", ובין שהיא מנהלת את המלחמה הגדולה ששמה "מלחמה". האחת אינה מתקיימת ללא האחרת.

גם הפעם ליוו אשליות ואוטופיות את החרפתה המחודשת של עבדותנו. ה"עתיד" היה חייב להיות טוב יותר, אם ההווה כל כך עלוב. מתקני חברה סוציאליסטים ניסו לשכנע את הפועלים כי בטווח הארוך תביא החברה המודרנית המתועשת יותר זמן פנוי ורווחה, יותר חופש והנאה. מרקס סבר כי נוכל אז סוף-סוף לצאת בשקט לצוד, לדוג ולשורר (לשם מה כל העיקוף הגדול הזה?). אז תבעו מאתנו פוליטיקאים סוציאליסטים וקומוניסטים מכל הגוונים, מלנין ועד טרוֹצקי, מקַסטרוֹ ועד פּוֹל פּוֹט, עוד ועוד קורבנות ומשמעת, כדי לבנות את החברה החדשה הזאת. אבל הסוציאליזם היה רק עוד תכסיס של מכונת העבודה, שהצליחה להשתלב היטב גם היכן שלא היה עוד הון פרטי. אדוני המרכז רק הופיעו בלבוש אחר. מבחינתה של מכונת העבודה אחת היא אם תפותח ותנוהל בידי תאגידים רב-לאומיים או בידי בירוקרטיות של המדינה. היא חשה בנוח עם פּוֹליטבּיוּרוֹ בדיוק כמו עם מועצת מנהלים. מכונת העבודה והמלחמה התעשייתית השחיתה את ספינת החלל שלנו ואת עתידה עד היסוד: הריהוט (ג'ונגלים, יערות, אגמים, ימים) שחוק ומרופט, חברינו למשחק נעלמו או כמעט נכחדו (לווייתנים, צבּים, דובים, טיגריסים), האוויר מסריח וגורם מחלות, המלאי נבזז (חומרי דלק, מתכות) וההשמדה העצמית האטומית כבר מוכנה. למרות כל ה"קידמה" איננו מביאים אפילו לכך שלכל אחד יהיה מספיק אוכל. נעשינו עצבניים ופגיעים עד כדי כך, שאנחנו נכונים לכל הסוגים של תנועות לאומניות, גזעניות או פסאודו-דתיות, של פוגרומים ושל מלחמות. לרבים מאתנו אין התאבדות או מלחמה גרעינית עוד בגדר איום, כי אם הגאולה הברוכה מן הפחד, התשישות והשעמום. אלפים אחדים של שנות ציביליזציה ומאתיים שנות חברה מתועשת השאירו אותנו עם הנגאובר נורא. ה"כלכלה" הפכה למטרה בפני עצמה, ומאיימת לבלוע אותנו. בית המלון "כדור הארץ" מטיל אימה על אורחיו. ובכל זאת, אנחנו גם אורחים וגם מארחים בעת ובעונה אחת.

לעמוד הבא

בחזרה לתוכן העניינים
לראש העמוד