לעמוד הקודם
לעמוד הבא
לתוכן העניינים

ושוב אני יושב באוטובוס. השעה שבע וחצי בבוקר, קו 32. יורד גשם וקר, עוד מעט ירד שלג. הרטיבות חודרת לנעליים ולמכנסיים. כמו משותק יושב אני כך ורואה את הפרצופים השלווים והרגועים. אישה צעירה מדכאת פיהוק, מעווה את זווית פיה. "נוֹרְדְשְׂטְרָאסֶה", נוהם הנהג. שוב תוקפת אותי התחושה הזאת של זרות. כלא מאמין אני בוהה מן החלון. לשם מה כל זה? מדוע עודני משתף פעולה? עד מתי? מכונה אחת שולטת בי. גועל מצטבר בחזי. נוסעים אל מקום העבודה באין עוֹצֵר. "בוקר טוב, בהמת עבודה!" השהות קצרה, הזמן אוזל מתחנה לתחנה. באלימות קרעו אותי מן השינה, ללא התנגדות בולעת אותי מכונת היום-יום.

התחנה שלי מגיעה, אך איני יכול לקום. אני נשאר לשבת עד התחנה הסופית. אבל האוטובוס אינו עוצר עוד. הוא ממשיך לנסוע: דרך אוסטריה, יוגוסלביה, טורקיה, סוריה, פרס... אל הודו, מאלאיה. בדרך משנה האוטובוס צורה. הוא מעוצב מחדש, נצבע בשלל-גוונים, מצויד במיטות, מתוקן, מותאם לאקלים המתחלף. הנוסעים, כעשרים במספר, הופכים לשותפים אינטימיים. בדרך הם מחפשים לעצמם עבודות קטנות, כדי שיהיה ניתן לקנות את הדלק, את חלקי החילוף ואת מצרכי המזון. הם מתחלקים ביניהם בעבודת האוטובוס. הם מספרים זה לזה את סיפוריהם, וכך מתגלות פניהם האחרות של היום-יום: סירוב לעבוד במלוא היכולת, חבלות, רישול מכוון, גנבות, ראש קטן, הדלפות, חופשות מחלה, פעולות סולידריוּת, פעולות נקם נגד מנהלים, התקפות ליליות. כולם הפעילו התנגדות איש איש בדרכו, וניסו לעצור את המכונה. לשווא. חמש שנים לאחר מכן חוזר האוטובוס למקום מוצאו. כולו עמוס הרחבות ושיפוצים, מציג לראווה כתובות באלפביתים לא מוכרים, נושא וילונות צבעוניים. איש אינו מזהה אותו שוב, ואף השבים מן הדרך אינם מוכרים...

תחנה. לרדת. החלום נגמר. סופי שבוע, חופשות, אשליות ופנטזיות של בריחה מגיעים תמיד אל סופם, ואנו שוב יושבים באוטובוס או בחשמלית, במכונית או ברכבת התחתית. מכונת היום-יום חוגגת את ניצחונה עלינו. אנחנו חלק ממנה. היא מבתרת את חיינו לנתחי זמן קטנים, מנתבת את מרצנו, מרסקת את חלומותינו ואת משאלותינו. אנחנו בסך הכול רק עוד גלגלי שיניים נרצעים, דייקנים וממושמעים במנגנון שלה. והמכונה עצמה מרחפת על פי התהום. באיזה מין עניין היינו מעורבים כאן?

לעמוד הבא

בחזרה לתוכן העניינים
לראש העמוד