הוצאת אוב    על ההוצאה    רשימת הספרים    המועדון    מפת האתר
איך הכול התחיל?

משהו בטח השתבש...

איך הכול התחיל בולו'בולו
ההנגאובר הגדול: משהו בטח השתבש... אסה'פילי את המילים אפשר לכתוב בעזרת סימנים
מכונת העבודה הפלנטארית: המפלצת שאינה מרפה מן העולם איבו תסבוכת אחת גדולה
הכול או לא-כלום: ... אפשרויות שנטועות במציאות. בולו להרגיש בבית בספינת החלל שלנו
בולו'בולו... מסע אל תוך מציאות שנייה, כמו יאפפאז, קוונדולם, טקמאס, וכמובן - אול-סו סילה: הכנסת אורחים, ערובה לקיום, התחייבות לעזור, סובלנות, ביטחון
אסה: כדור הארץ, האנושות
פילי: הבנה, מדע, מאגיה, שפה, אמצעי תקשורת, לימוד והוראה

ההנגאובר הגדול

למעלה

זה התחיל בצורה מבטיחה מאוד. בתקופה הפלאוליתית (לפני כ- 50,000 שנה) היינו עדיין מעטים. מקורות התזונה מן הצומח ומן החי היו בשפע, וההישרדות שלנו תבעה רק מעט זמן ומאמצים לא רבים. כדי ללקט די שורשים, גרגרים, אגוזים, פירות או פטריות, וכדי לצוד כמה ארנבות, איילים, קנגורואים, דגים, עופות או לטאות (או, נוח מכך: לתפסם בנפלם) נדרשו מאתנו רק שעתיים או שלוש ביום. במחנות שלנו, בבקתות העלים או במאורות, צרכנו ביחד את הבשר או את הצמחים שליקטנו, והעברנו את שאר זמננו בנמנום, בחלומות, ברחצה, בריקודים, בהתגפפויות ובסיפור סיפורים. אחדים החלו לצייר על קירות הסלעים, אחרים פיסלו בעצמות או בגזרי עץ, או המציאו מלכודות חדשות או שירים חדשים. בלי חשש נדדנו בסביבתנו בכנופיות של כ- 25 אנשים, בלי כבודה ובלי רכוש, בלי מחויבויות משפחתיות ובלי מנהיגים, בלי מורא ובלי דת. מתוך שני מיליון שנה חיינו רק במשך 10,000 שנה בצורה אחרת. 99.5 אחוזים מן ההיסטוריה שלנו מדברים בעד עצמם. התקופה הפלאוליתית, הקרובה אלינו יחסית, הייתה העיסקה הטובה ביותר בשבילנו עד כה; כך טוענים לפחות המחקרים החדשים יותר. תקופה ארוכה ומאושרת בהשוואה למאתיים שנות הסיוט התעשייתי הנוכחי.

החל מאותו רגע יכלו היסטוריות רבות להתפתח. אחת מהן היא ההיסטוריה שלנו - מעין התחלקות עם השלכות עצומות. מישהו בטח התחיל לשחק עם זרעים וצמחים, וגילה כך בהדרגה את החקלאות. זה נראָה בתחילה רעיון טוב: במקום לרוץ אחרי צמחי המאכל, מעתה היה זה אפשרי לגדלם בקרבת המחנה. אבל עכשיו היה עלינו להישאר מספר חודשים לכל הפחות באותו המקום, לשמור על כמות מספקת של זרעים, לחלק בינינו את העבודה, לתכנן מראש, לדכא צרכים מיידיים. במקום לחיות עם הטבע התחלנו לחיות באמצעות הטבע, וראינו אותו יותר ויותר כשותף הפכפך שאין לסמוך עליו, ולעתים כמקלקל שמחות נבזי. גילינו את הפרודוקטיביות, את פריון העבודה: הקשר בין העבודה שלנו להיקף התפוקה. קיומה של משמעת נעשה חשוב יותר מן המזל בציד. והמכלול הזה השתלשל אז בצורה אומללה: על הנשים, שעד אז בעיקר ליקטו, נכפתה עבודת השדה. אז באו הגברים עם בהמות הדיש ועם המחרשה. הנשים איבדו את מעמדם השווה ודוכאו יותר ויותר. כנחמה ניתן להן פולחן האלה הגדולה. מגדלי הבהמות הכפיפו אליהם את האיכרים, התהוו מדינה, מעמדות של לוחמים, מלחמת העולם הכללית הנמשכת עד היום. קשה לשחזר מה בדיוק השתבש באותם זמנים, אך מה שברור הוא שבכך התנסינו בדבר-מה אווילי לחלוטין. במקום לחיות במגוון לא מסודר של צירופים, אלה בין אלה ואלה מעורבבים באלה, בנינו לעצמנו פירמידה של דיכויים: מלכים - גברים - נשים - ילדים - חיות - צמחים. ההיסטוריה הזאה ודאי שלא הייתה "הכרחית", אך כינון החלשים התבצע כבר בשלב מוקדם מאוד.

עם הופעתן של הציביליזציות העתיקות במסופוטמיה, בהודו, בסין ובמצרים, הפך כבר שלטון המדינה, הפיקוח של המרכז על החברה, למטרה בפני עצמה. באותם רגעים נוצרה שאלת "הכוח", כלומר שאלת ההשפעה על המרכז הזה. וכך התחיל הסיפור, "הבריחה הנצחית הזאת קדימה", הנקראת גם קידמה. עד כמה הורע לנו תמחיש העובדה כי מעתה החלו נצרכים חלומות ואוטופיות על זמנים קסומים, על גן-העדן, ארקדיה, אטלנטיס וכו', כאידיאולוגיות מצדקות או מנחמות. הגברים שבמרכז אמרו לנו כי רק ארגון הדוק ואמצעי ייצור משופרים יוכלו להשיב אותנו אל אושרנו. התחלנו לעבוד למען אשליית הקידמה. אלה שזיהו את ההטעיה וביקשו דרך קיצור אל גן-העדן נרדפו, הוגלו, הוכו או נטבחו כמורדים, בוגדים, כופרים או ברברים. החמולות והשבטים שלנו הושמדו במחי יד, היינו לזרים על אדמתנו, ואולצנו לעמוד חסרי הגנה מול ארגוני הכפייה ההיררכיים. במקום שעתיים, עבדנו עתה עשר שעות ויותר באתרי הבנייה ובשדות של הפרעונים ושל הקיסרים, מתנו במלחמות שלהם, וסחרו בנו על פי שרירות לבם. הפכנו לבהמת עבודה ומדינה.

עם התיעוש לא השתפרו פני הדברים. לאחר שהאיכרים למדו להתחצף ובעלי המלאכה נעשו עצמאיים, פתחו אדוני המרכז ביוזמה חדשה. אמצעי הארגון והכפייה החדש נקרא עתה בית-חרושת. הם אספו אותנו מן הרחובות וכלאו אותנו בסככות המטונפות והרועשות האלה, במקום שבו הכתיבו לנו המכונות קצב עבודה חדש. הדיכוי נעשה מוגבר ואוטומטי. המכונה היא בו בזמן גם אמצעי ייצור וגם אמצעי ענישה: מי שאינו מקבל את דינה, נענש באמצעות "תאונה". הקידמה שוב התבטאה רק בעוד יותר עבודה ובתנאי מחיה עוד יותר רצחניים. החברה בכללותה, הפלנטה כולה, הפכו למכונת עבודה ענקית. ומכונת העבודה הזאת הייתה בעת ובעונה אחת גם מכונת מלחמה, שהרי שלום ועבודה מוציאים זה את זה אהדדי. כיצד יכול מישהו, שהעבודה מחריבה אותו אט-אט, להגן על עצמו מפני כך שהמכונה תשמש להריגתם של אחרים? שלילת החירות של האחד היא תמיד איום על חירותם של האחרים. התעשייה תמיד תעשיית חימוש, גם בעתות "שלום". בין שהיא מנהלת את המלחמה הקטנה ששמה "יום-יום", ובין שהיא מנהלת את המלחמה הגדולה ששמה "מלחמה". האחת אינה מתקיימת ללא האחרת.

מכונת העבודה הפלנטרית

למעלה

המפלצת שגידלנו, ואשר שולטת בפלנטה הזאת, נקראת: מכונת עבודה פלנטרית (מע"פ). אם נרצה להפוך את ספינת החלל/המלון שלנו שוב למקום נעים לשהייה, נצטרך לעסוק קודם-כל במע"פ. כיצד מצליחה המכונה להחזיק אותנו תחת שליטתה? כיצד ניתן לחסום ולפרק אותה? כיצד נוכל להיפטר ממנה, בלי שהיא תשמיד אותנו?

מכונת העבודה היא היום מלכתחילה מכונה פלנטרית: היא זוללת באפריקה, מעכלת באסיה ומחרבנת באירופה. היא מתוכננת ומפוקחת על ידי רשת של פירמות, בנקים, גופים מדינתיים, מחזורי דלקים וחומרי גלם. הרבה אשליות מתרוצצות בדבר משמעותם של גושים, אומות, עולם ראשון, שני, שלישי, צפון ודרום. כל אלה הם רק פחות או יותר גלגלים גדולים באותה מכונה, ועצמאות לאומית היא רק חזיון תעתועים, האמור להסיח את דעתנו מכך (ולאחרונה, המדיניות של קרן המטבע הבינלאומית הייתה לפחות אמורה לפקוח את עיניהם של מי שעוד חיו באשליה). כמובן, המע"פ מורכבת מחלקים שונים, המתנגשים זה בזה, מסיטים זה את זה ובולמים זה את זה. המע"פ דווקא ניזונה בדיוק מן האנרגיה המופקת מן הסתירות הפנימיות שלה: עובדים לעומת הון, הון פרטי לעומת הון מדינה (קפיטליזם לעומת סוציאליזם), התפתחות לעומת תת-התפתחות, מצוקה לעומת בזבוז, מלחמה לעומת שלום, גבר לעומת אישה וכו'. המע"פ אינה מערכת אחידה, "נוקשה", אלא היא משתמשת בסתירות כדי לשנות את צורתה, להתרחב ולהתעדן. היא דומה לאורגניזם ביולוגי יותר משהיא דומה לענק מכאני. בשונה ממערכות פשיסטיות או תיאוקרטיות, או מ-"1984" של אורוול, היא בהחלט זקוקה לכמות "בריאה" של התנגדות, אי-שקט, פרובוקציה ומרידה. באותם מקומות שבהם היא חזקה, היא מיטיבה לעכל איגודי עובדים, מפלגות שמאל, תנועות מחאה וחילופי משטר דמוקרטיים. כאשר הדמוקרטיה אינה מביאה לה עוד תועלת, היא נאחזת בדיקטטורה. כאשר הלגיטימציה שלה נקלעת למשבר, עומדים לרשותה בתי סוהר, עינויים והגליה לעת צרה. האפשרויות האלה, חשובות ככל שיהיו עבור הנוגעים בדבר, עדיין אינן מהותיות להבנת תפקודה של המע"פ.

כולנו רכיבים של המכונה הזאת, אנחנו המכונה (חלקיה הטכניים של המכונה - השקעות, מבנים, מנועים, מכונות וכו' - הם העבר שלנו שנדרס). אנחנו מציגים את המכונה זה לזה, למען עצמנו. אין זה חשוב אם אנחנו מאוד מפותחים, רק מתפתחים או בכלל לא מתפתחים, אם משלמים לנו את שכרנו או לא, אם אנחנו עצמאיים או שכירים - כולנו מתפקדים למען המכונה. במקומות שבהם אין תעשייה מייצאים עובדים למכירה באזורים מתועשים, ובדרך כלל מוכרים אותם "בזול". כך ייצרה אפריקה עבדים בשביל אמריקה, טורקיה מייצאת פועלים לגרמניה, פאקיסטאן לכוויית, גאנה לניגריה, מרוקו לצרפת. במקומות שעדיין לא התערבו בהם מספיק, האנשים משמשים בתור דקורציה ציורית לצורכי תיירות: כמו למשל האינדיאנים בשמורות טבע מסוימות, הבאלינזים, הפולינזים, הכורים, החוצבים. המע"פ מדלגת מעל כל ניסיון לניתוק או ל"שחרור", מגיעה חזרה אל כל "הדרכים הלאומיות". גם מי שסבור לתומו כי הצליח להימלט מאחיזתה של המכונה, ממלא בה אף הוא בסופו של דבר תפקיד - של "אאוטסיידר" (קלוֹשאר, היפּי, יוֹגי, "אורגינלי" וכו'). כל עוד המע"פ קיימת, כולנו נמצאים בתוכה. בינתיים היא חיסלה את כל החברות המסורתיות, או גרמה להן להימצא במגננה ולהידלדל. גם הרחק מעבר להרים, בעמק "שכוח", לעולם אינך מוגן מפני רשויות המס, מנגנוני הגיוס, המשטרה. המכונה מסוגלת לשלוח את זרועותיה לכל מקום על פני הפלנטה בתוך שעות ספורות. אנחנו "מוחזקים", כבושים. אפילו בפינה המרוחקת ביותר של מדבר גוֹבִּי אינך יכול להיות בטוח לחלוטין שאתה יכול לחרבן בשקט ובאין מפריע מתחת לשמיים הפתוחים.

הכול או כלום (או: מה זו סובסטרוקציה)

למעלה

כיצד יכולה מציאוּת הצללים לגבור על המכונה? כיצד אנחנו יכולים לשתק ולפרק את המכונה, ובו בזמן ליצור מציאות חדשה? כיצד חייבים להתנהל המאבקים, כך שלא יהפכו שוב פשוט לחומרי דלק של המכונה עצמה? את ההיבט השלילי של המאבקים האלה ניתן לכנות בשם סוּבּוורסיה (Subversion) - "חתירה תחת" או "חתרנות". פירוש הדבר הוא שאנחנו הורסים את המכונה מבפנים כלפי חוץ. עם זאת, חתירה מתחת למכונה תיכשל ותתמוטט בכל פעם מחדש, אם לא נְפַתח במקביל באופן מעשי את צורות החיים החדשות. החלל שהחתירה יוצרת חייב להיתפס מייד על-ידי המבנים שלנו. הרס ויצירתיות חייבים לחבור זה לזה באותו תהליך, שאנחנו יכולים לכנותו בשם סוּבְּסְטְרוּקְציה (Substruktion) - "בנייה תחת המכונה". אל כל מקום שבו הממשות של המכונה מתרסקת, חייבת מציאוּת הצללים להחליק פנימה.

בכל הקשור לחלק השלילי, לחתרנות, אנחנו יכולים לדלות הרבה מן הניסיון העשיר שצברנו במאבקים נגד המכונה. לכל סוגי התפקידים, לכל סוגי העובדים, לכל חלקי העולם, יש צורות חתירה ייחודיות משלו. תפריט חתירה פלנטרי עשוי להכיל שלושה סוגים של חתרנות: דיס-אינפורמציה (פגיעה במידע), דיספּרוֹדוּקציה (פגיעה בייצור) ודיסרוּפְּציה (פגיעה בשכפול).


את שלושת הדפוסים של החתרנות - הדיס-אינפורמציה, הדיספרודוקציה והדיסרופציה - ניתן לשלב ולהעצים, כדי ליצור מצב שיהיה קריטי וקטלני למכונה. כדי שיצליחו להיווצר נסיבות כאלה, יש להתגבר על השסע בין שלושת התפקידים ובין שלושת סוגי העובדים. יש איפוא צורך ביצירת תקשורת שאינה מכוונת למימוש תוכניות הבנייה של המכונה - תקשורת נגד המכונה, או דיסקומוניקציה (Dyskommunikation). משחק הגמר נגד המכונה נקרא איפוא - דיסקוֹ א-ב-ג (ABC-Dysko).

סובסטרוקציה היא אחת הצורות של המדיטציה המעשית, שניתן לציירה בדמות היאנטרה הבאה:


בולו'בולו

למעלה

בולו'בולו הוא הניסיון לנסח בקווים כלליים פרויקט פלנטארי. הצדדים הבונים של התנועות הסובסטרוקטיביות באים לכדי תמונה מלוכדת. זהו תצלום רגעי של משאלותינו (משאלותיי?) כרגע ושל הערכתם העכשווית של הגבולות הטכנולוגיים/ביולוגיים. בולו'בולו הוא חלק מן המציאות השנייה (שלי). היא סובייקטיבית לחלוטין, היות שהממשות של החלומות לעולם אינה יכולה להיות אובייקטיבית. האם בולו'בולו הוא הכול או כלום? הוא גם זה וגם זה וגם לא זה ולא זה. זהו מסע, טריפ, אל המציאות השנייה שלי, בדיוק כמו יאפפאז, קוונדולם, טקמאס, או אול-סו. בולו'בולו הוא אחד מתמרוני ההסחה הלא-מציאותיים, הבלתי מוסריים והאנוכיים הבאים מתוך המאבק בנורא מכול.

בולו'בולו הוא גם הצעה צנועה לארגון חדש בתוך ספינת החלל כדור הארץ, שאנחנו חיים בה, מייד לאחר פירוקה של מכונת העבודה. לא חסרים דימויים ורעיונות העוסקים בחברה פוסט-תעשייתית. מדברים על משבר שלא היה כדוגמתו, על שינוי אדיר, על קץ הימים, על עידן חדש. אבל מה שחסר הוא רעיונות בדבר אפשרויות חדשות, בדבר העושר החדש הנפרש בפנינו, אם נשאיר את המכונה מאחורינו.

בנקודות רבות יוצבו הגבולות באופן צר ומגביל מדי; באחרות יהיו דווקא המשאלות מוגזמות ומרחיקות לכת. לא זה העניין. מה שחשוב הוא לקדם הסכמה על פרויקט פלנטארי משותף. חלפו הזמנים שבהם בזבזנו את מרצנו בוויכוחים חלקיים וביוזמות מקומיות. אנחנו חיים רק 70 שנה, והמשאלות שלנו קיימות כדי שנגשים אותן כבר בעתיד הקרוב. למרות שבולו'בולו התחיל כאוסף של משאלות, נוספו לו שיקולים רבים הקשורים גם באפשרות להגשים את המשאלות האלה. אפשר להגשים את בולו'בולו בקנה מידה עולמי בתוך חמש שנים, אם נתחיל כבר עכשיו. בולו'בולו מבטיח נחיתה רכה אל תוך מציאות הצללים שדוכאה בידי המכונה. איש לא יצטרך למות מרעב או להיהרג בתקופת המעבר. הסיכון לא כל-כך גדול.

אחת הסיסמאות המפורסמות של האלטרנטיביסטים אומרת: Think globally, act locally. למה לא, בעצם, לחשוב וגם לפעול הן באופן מקומי והן בצורה גלובלית? יש, כאמור, הרבה רעיונות, אבל מה שחסר הוא נקודת המבט העולמית, הפלנטארית (בצד ההיבט המקומי). ברוב המקרים ההצעות הקיימות הן רק חלקיות בלבל (אנרגיה, תחבורה, רפואה), או שהן נוגעות לחברות המתועשות בלבד. יתר על כן, לעתים קרובות התיאוריות האלטרנטיביות האלה נאיביות או אינן מלאות, כאשר עומדת על הפרק השאלה האסטרטגית, שאלת הריסתה של המכונה.

צריכה להיות רמה מסוימת של הסכמה על דברים בסיסיים, כדי שלא ניפול במלכודת הבאה של המכונה. אולי בולו'בולו אינו צורת הארגון האולטימטיבית, אפילו לא הטובה והמפורטת ביותר, אבל היא לא כל-כך גרועה, לא מסוכנת מדי, והיא יכולה להיתפס כמתקבלת על הדעת להרבה אנשים. אני בעד לנסות אותה בתור כיוון ראשוני, ולראות מה יקרה אחר-כך...

אסה'פילי

למעלה

את המילים של אסה'פילי אפשר לרשום בעזרת הסימנים שלהן. לא נדרש איפוא כל שימוש באלפבית. במהדורה העברית של הספר אנחנו משתמשים באותיות עבריות (וגם לטיניות), אך זהו כלי עזר בלבד. לשם כך יכולים לשמש גם כתבים אחרים (קירילי, יווני, ערבי, קאטאקאנה וכו').

הכפלתה של מילה כלשהי מציינת ריבוי: בולו'בולו = הרבה בולואים. סימן הגרש (') מאפשר לצרף כמה מילים יחד, כך שהמילה הראשונה מאפיינת את המילה השנייה, הנושאת את המשמעות העיקרית: אסה'פילי (שפת העולם), פאסי'איבו (איבו מטייל/ת), יאלו'גאנו (בית אוכל = מסעדה) וכו'.

בצד האסה'פילי הקטן (הכולל כ- 30 סימנים בלבד) ניתן לפתח אסה'פילי מורחב לצרכים של החלפת אינפורמציה מדעים, כנסים בינלאומיים וכו'. הוודעה הפלנטארית היא אשר תוכל להיות מוסמכת להתקין את המילון ואת הדקדוק. נקווה שזו לא תהיה שפה קשה.

איבו

למעלה

למעשה ישנו רק האִיבּוּ, וזולתו לא קיים דבר. ובכל זאת האיבו הוא הפכפך, פרדוקסאלי וסוטה. יש רק איבו אחד ויחיד, ולמרות כל זאת הוא פועל כאילו היו יותר מארבעה מיליארדים כמותו. האיבו גם יודע כי הוא עצמו המציא את העולם ואת המציאות, ובכל זאת הוא מאמין באדיקות כי דמיונותיו ממשיים. האיבו היה יכול לחלום מציאות נעימה וחסרת בעיות, אך הוא התעקש לדמיין לעצמו עולם אומלל, אכזר ומלא סתירות.

הוא - או היא - הרכיבה לעצמה חלום של מציאות מוכת סכסוכים, אסונות ומשברים. היא נקרעת בין אושר לעגמומיות, בין התלהבות לאכזבה, בין רוגע לעצבנות. יש לה גוף הצורך בכל יום 2000 קלוריות, מתעייף מהר, מצטנן, נעשה חולה, ובערך כל 70 שנה מגרש אותה מתוכו. הכול רק סיבוכים חסרי היגיון.
...

כדי למנוע מעצמו להגיע אל עצמו ולהיווכח בחלומיותה של המציאות, בדה האיבו גם את ה"אחרים". הוא מדמיין לעצמו, כי היצורים המלאכותיים האלה הם כמותו. כמו בתיאטרון אבסורד הוא נכנס אתם ל"מערכת יחסים", אוהב אותם או שונא אותם, ואפילו מבקש מהם עצות או הסברים פילוסופיים. כך הוא בורח מן התודעה העצמית שלו, ומעביר אותה לאחרים כדי להשתחרר ממנה. הוא משייך את האחרים האלה לכל מיני ממסדים, כדי שיוכל להבין טוב יותר את הקשר ביניהם: בני זוג, משפחה, עמותה, שבט, מועדון, עם, אנושות. הוא ממציא לעצמו את ה"חברה", ומכפיף את עצמו לחוקיה. הסיוט מושלם.
...

בולו

למעלה

האיבו עדיין קיים. מה הוא עוד רוצה? האם הוא מקווה לסיוט משופר? הוא עדיין לבדו, אך הוא מאמין כי הוא יכול לצאת מבדידותו, אם יגיע להסכמה עם ארבעת מיליארדי האיבואים ה"אחרים". האם "הם" באמת קיימים? לעולם אין לדעת בוודאות...

אם כן, האיבו חובר לעוד כ- 500 איבואים, וחי איתם בבּוֹלוֹ. הבולו הוא ההסכמה הבסיסית שלו עם איבואים אחרים, הוא חיבור ישיר ואישי בין איבואים החיים ביחד. הבולו מחליף את ההסכמה הישנה, שאנחנו קוראים לה כסף. בבולו ובסביבותיו מקבלים האיבואים את 2000 הקלוריות היומיות שלהם, מקום לינה, סיוע רפואי, את כל הנדרש להישרדותם, ועוד הרבה יותר.

האיבו נולד בבולו, מעביר בו את ילדותו, מקבל טיפול כאשר הוא חולה, לומד דברים מסוימים, עושה כל מיני דברים כדי להעביר את הזמן, זוכה לנחמה כאשר הוא עצוב, דואג לאיבואים האחרים, מתנועע בעצלתיים, מת. אין אפשרות לגרש איבו מן הבולו שלו. לעומת זאת, הוא עצמו רשאי בכל זמן לעזוב את הבולו שלו, ורשאי גם לחזור אליו. הבולו הוא ביתו של האיבו על סיפונה של ספינת החלל כדור הארץ.

אף איבו אינו מחויב לחיות בבולו. הוא יכול להישאר לגמרי לבדו, להקים קבוצות קטנות יותר, או להגיע להסכמים מיוחדים עם בולואים. די בכך שחלק גדול מן האיבואים יחיו בבולואים, על מנת שכלכלת הכסף לא תוכל לחזור עוד. האספקה העצמית המלאה כמעט של הבולואים מבטיחה את עצמאותם. בכך הם הופכים ללב לבה של צורה חדשה של חליפין - חברתית, אישית וישירה. הבולואים הכרחיים, משום שאלמלא הם הייתה כלכלת הכסף חוזרת ומשתלטת.
...

סילה

למעלה

מבחינת האיבו הבודד, מטרתם של הבולואים מתמצית בכך שהם מבטיחים את הישרדותו, הופכים את חייו לנוחים ונעימים, דואגים לו לבית או מארחים אותו כשהוא משוטט בדרכים. ההסכמה בין האיבואים ובין מכלול הבולואים (בולו'בולו) נקראת סִילָה. שהרי לאיבו אין כסף4 (ואין לו גם עבודה!), והוא אינו מחויב לכבול את עצמו לבולו (מחויבות כזאת תביא רק למותם, הן של האיבו והן של הבולו). ומשום כך דואגים הבולואים להכנסת אורחים5 כלפי כל האיבואים הבודדים המגיעים אליהם. כל בולו הוא בו בזמן גם בית מלון (שהשהות בו אינה כרוכה בתשלום), וכל איבו הוא אורח אפשרי (שהרי בכל מקרה אנחנו רק אורחים על הפלנטה הזאת).
...

סילה כוללת איפוא לפחות את ההסכמות הבאות:

 
טאקו כל איבו מקבל מן הבולו שלו תיבה מחומר מוצק (50 x 50 x 100 ס"מ), שתכולתה עומדת לרשותו כקניינו הבלעדי (ראו בהמשך).
יאלו כל איבו מקבל בכל בולו לפחות מנת מזון יומית אחת של 2000 קלוריות, מן המאכלים המקובלים באותו מקום.
גאנו כל איבו זכאי לאפשרות ללון לפחות במשך יום אחד בכל בולו שהוא.
בטה כל איבו רשאי לקבל את הטיפול הרפואי הטוב ביותר האפשרי.
פאסי כל איבו יכול לנסוע לכל מקום שהוא רוצה. אין גבולות.
נימה כל איבו רשאי להגדיר בעצמו, לקיים ולהפיץ, בכל מקום ובכל דרך שירצה, את אורח החיים שלו, את לבושו, את שפתו, את חיי האהבה שלו, את דתו, את הפילוסופיה שלו, את האידיאולוגיה שלו וכו'.
יאקה כל איבו רשאי להזמין לדו-קרב כל איבו אחר או קבוצה גדולה יותר, בהתאם לכללים.
נוגו כל איבו זכאי לקבל מן הבולו שלו קופסית קטנה עם רעל קטלני, והוא רשאי להתאבד בכל רגע. הוא יכול גם לדרוש לקבל עזרה לעניין זה.

הסכמים מעין אלה תלויים לגמרי בכך שיהיו בולואים רבים בכל מקום, שהרי איבואים בודדים אינם מסוגלים לערוב זה לזה (פרט לכך שהם יכולים לארגן את האנונימיות ההדדית שלהם בצורת מדינה, ולוותר בתוך כך לחלוטין על עצמאותם). הבולואים הם מעין פשרה של האיבואים, שמטרתה לזַכות אותם במינימום הנדרש כדי לערוב להישרדותם ולחופש התנועה שלהם. הבולואים מספיק גדולים כדי לספק למטרה זו כ10- אחוזים יותר מזון, מקומות לינה, שירותים רפואיים וכו', בלי שהדבר יכביד יותר מדי על נטל העבודה. יחידות גדולות יותר (שכונות, ערים) יכולים לשאת בחלק מן הנטל של הבולואים או לקחת את מקומם, כאשר מספר האורחים מגיע ליותר מ- 10 אחוזים (בעיקר כשיש חגיגות או מפגשים שבטיים). בנוסף, לבולו צריכה להיות הזכות לסרב לקבל אורחים, כאשר הוא מאכסן יותר מ10- אחוזים מעבר למספר תושביו בדרך כלל. כל זה תלוי במידה רבה במסורות השולטות במקום וביחסים בין המארחים לאורחים.

מתוך אורח החשיבה העכשווי שלנו, אנחנו עשויים כמובן לעצור לרגע ולשאול: מדוע הבולואים אמורים לעמוד במחויבותם להכנסת אורחים? האם אין הכנסת האורחים עלולה לשמש אמתלה לפרזיטיות ולניצול? הסכנה הזאת הייתה ממשית, אלמלא היה בולו'בולו פרויקט פלנטארי. או-אז הכנסת האורחים לא הייתה בגדר חילופים בין בולואים, כי אם קשר חד-צדדי. ואולם כל איבו בכל בולו הוא בו בזמן גם אורח פוטנציאלי, כך שלכל בולו יהיה "אינטרס" לא רק לקיים המחויבות להכנסת אורחים, כי אם גם לקבל אורחים בצורה הטובה ביותר. עוברי-אורח עשויים להביא ללא ספק תועלת רבה למארחים. אפשר אף לראות בנסיעות סוג של "עבודה", שהנוסעים מבצעים אותה למען עצמם ולמען אחרים. נוסעים דואגים להפצתם של חידושים, ידע, אופנות, רעיונות, סיפורים, מוצרים וכו'. נסיעות הן צורה אישית של תקשורת, בראש ובראשונה משום שאין הן נערכות עוד תחת לחץ של זמן. לאורחים יהיה איפוא "אינטרס" לקיים עבודה תקשורתית מעין זו, שהרי סביר להניח כי כך יזכו באירוח נדיב יותר. הכנסת האורחים והנסיעות הן בשיא הפשטות צורה של חיים חברתיים, ותהיה זו מכת מוות הן לתאבי המסעות והן לבולואים, אם יצֵרו את צעדיהם בעניין זה. הבולואים יהיו מסוגרים ומבודדים, דעות קדומות ורגשי טינה ייווצרו ויתחזקו, וכך תגבר גם הסכנה כי יתרגשו עלינו אסונות מלחמתיים.
...

אסה

למעלה

אַסָה הוא שמה של ספינת החלל "כדור הארץ". האזורים האוטונומיים הם החדרים בספינת החלל הזאת, וכולנו הנוסעים שלה. האזורים יוכלו להשתתף במיזמים עולמיים, המאורגנים על ידי האסיפה הפלנאטרית, אסה'דאלה. כל אזור ישלח נציגות כפולה (אישה אחת וגבר אחד) לישיבות שלה, שיתקיימו לסירוגין שנה אחת בביירות ושנה אחת בקיטוֹ (בסדר, מישהו יצטרך לשאול את שתי הערים האלה אם מתחשק להן לארח 1500 אנשים). האסה'דאלה היא פורום לקשרים בין סוּמים. היא תעודד מפגשים, התקשקשויות, החלפת מוצרים, פרויקטים, רעיונות וגידופים הדדיים. היא תוכל לדאוג לכמה תחביבים פלנטאריים, כמו למשל ניצול האוקיינוסים, חלוקת חומרי גלם, קווי רכבת בין-יבשתיים, קווי תעופה, הפלגה ימית, מלחמה במגפות, מטאורולוגיה, טלפוניה, תוכניות מחקר מכל הסוגים, תרופות, ייעור מחדש, מילוני אסה'פילי, דואר, טכנולוגיות עיליות, שיחות עם דולפינים ולווייתנים, טיסה לחלל וכו'. הישיבות של מליאת האסה'דאלה ומאתיים ועדות המשנה שלה יהיו תירוץ מצוין להתגודדויות של עשרות אלפי איבואים, בסגנון נדידת העמים. האיבואים ישתתפו באסיפות שונות, "יפריעו" למהלך התקין של כל הישיבות האפשריות, ינסו לשכנע את הנציגים לעשות כל מיני דברים. ישיבות חשובות יועברו בשידור ישיר בטלוויזיה באמצעות לוויין בכל העולם.

רק עניינם ונטייתם של האזורים השונים להשתתף במיזמים עולמיים יקבעו כמה ואילו אזורים ישתתפו בכל פרויקט. סביר להניח כי יהיו אזורים שיבכרו לעמוד מנגד ויוותרו על שירותיה של האסה'דאלה. הודות לרשתות הרבות של אספקה עצמית, אף בולו לא יהיה באמת תלוי בממסד הפלנטארי. שמם הטוב של האזורים יהיה במקרים רבים חשוב יותר מיתרונות "מעשיים".

ללא עצמאותם של הבולואים ושל האזורים האוטונומיים עלולה להתעורר הסכנה, כי האסה'דאלה תהפוך למעין ממשלה עולמית. ועם זאת, האסה'דאלה תדאג בעיקר לתחומים שאף בולו או אזור לא יהיה "אחראי" לו: ימים, האטמוספרה, אזורי הקוטב, מדבריות וכו'. האסה'דאלה תחליט אך ורק בנושאים שהאזורים אינם מסוגלים לעסוק בהם ומעבירים לטיפולה.

פילי

למעלה

במובן ידוע, לכל בולו יש "בית" או "עולם קטן", כלומר מקום של סימנים מוכרים. צורתו של בית הסימנים הזה, צורת החליפין של הסימנים הללו, ההתמודדות איתם - הן חלק חשוב מייחודיותו התרבותית של בולו. תחושות, התרשמויות, רעיונות, התנסויות, ידיעות, התרחשויות, סיפורים ושירים, קומוניקציה, מוסיקה, חינוך, מחקר, אמצעי תקשורת וכו' - כל זה שייך לפִּילִי.

תקשורת וחינוך הם כיום מונופולים רבי עוצמה של המדינה ושל התאגידים הגדולים. בתי ספר, אוניברסיטאות, בתי סוהר ותאגידי תקשורת קיימים במטרה להסדיר את התקשורת, כך שהמכונה תוכל להמשיך לתפקד. הבולואים כבר לא יהיו זקוקים למוסדות כאלה. ההוראה והלימוד יהפכו לחלק מן החיים עצמם. כל אחד יהיה תלמיד ומורה בעת ובעונה אחת. האיבואים הצעירים יותר, שעדיין לומדים, יתבוננו באיבואים המבוגרים יותר. בסדנאות הבולו, במטבח, במעבדות, בספריות, באזורים החקלאיים, בבתי המרקחת, בסדנאות האמנים, הם יוכלו ללמוד את מה שמעניין אותם. ההעברה מדור לדור של ידע ומיומנויות תתלווה תמיד לכל התהליכים היצרניים או האינטלקטואליים ו"תפריע" להם. החיים בבולו יהיו פקעת של "דיגרסיות דידקטיות" (של "סטיות" לימודיות).

חינוך החובה והלימוד בכפייה של האלפבית ייעלמו. בהתאם לאופיים הייחודי יוכלו הבולואים לייסד חדרי לימוד, שיוכלו ללמוד בו כל האיבואים האוהבים ללמד, לכתוב, לקרוא ולחשב (הבולו יהיה מספיק גדול כדי להחזיק אפילו מספר קבוצות של תלמידים). ייתכן גם כי בולו זה או אחר יפַתח תשוקה פדגוגית מיוחדת, וימשוך אליו תלמידים מבולואים אחרים המעוניינים ללמוד מקצועות מסוימים (במסגרת הסכם חליפין או "חינם"). אולי יהיו אפילו שכונות או ערים שיוכלו להקים בתי ספר משותפים, אם הבולואים שלהן יחיו בהסכמה ובהרמוניה עד כדי כך. אך על כל פנים כל זה יהיה לחלוטין מרצון, ויהיה שונה ממקום למקום. לא יהיו תוכניות לימודים רשמיות, ולא יהיו מערכת היררכית של בתי ספר, תנאי קבלה (סלקציה), ציונים, תעודות, תארים וכו'.

...

היות שהבולואים מסירים מן האיבואים את רוב טרדות היום-יום שלהם, ומותירים להם זמן פנוי רב, הם יכולים להתמקד ללא חשש בהעברה מדעית, מאגית, מעשית או משחקית של ידע. בכלל, גילוין ופיתוחן של יכולות אישיות יהפכו כנראה לפעילות החשובה ביותר של האיבואים. המדע הריכוזי, הבירוקרטי, הפורמליסטי ייעשה מיותר, משום שגם רוב המערכות הריכוזיות, עתירות האנרגיה (ולפיכך "מסוכנות"), עתידות להיעלם. הדבר לא יביא לתחילתו של "עידן חשוך". נהפוך הוא. יהיה יותר זמן ויהיו גם יותר אפשרויות למחקר ולמידע עצמי, יהיה פחות ידע "סודי", לא יהיה כל שסע בין מדע ליישום (בלתי אחראי). האיבואים מלכתחילה יעדיפו טכנולוגיות שהם יכולים לשלוט בהן, ושלא יגרמו להם להיות תלויים במומחים. מוטב להימנע מן התלות במערכות מידע גדולות, ולא להשקיע עוד ועוד אנרגיה ומשאבים בניהולן של כמויות עצומות של מידע חסר תועלת. לעתים הידע אינו טוב "כשלעצמו ובשביל עצמו", אלא רק טמטום מצטבר.

...

גם אמצעי התקשורת יתחילו לקבל משמעות חדשה. היום, במקום חליפין, מגע, העברת מידע הדדית, יש לנו רק תקשורת ומידע פונקציונליים, הבאים ממוקדי הכוח. המוקדים האלה (טלוויזיה, רדיו, מערכות העיתונים וכו') קובעים לנו מה אנחנו צריכים לדעת, כדי שנוכל להתנהג בצורה המתאימה למערכת. הואיל והחלפת חדשות "אופקית" בקושי מתקיימת, המידע הריכוזי נחוץ כדי למנוע את קריסתה של מערכת המבוססת על התמחות ועל בידוד. היות שלאיש כבר אין זמן לדאוג למתרחש סביבו, יש הצפה של חדשות. אם מישהו נרצח כמה מטרים מהבית שלנו, אנחנו לומדים על כך מהרדיו. כדי לחוות מה קורה בעולם אנחנו מוכרחים לקבל את הסימולציה של החוויה הזאת מאמצעי התקשורת הריכוזיים, במקום שנוכל להקשיב לאורחים הבאים לאזורנו, או שניסע בעצמנו לראות מה קורה. ככל שעומד לרשותנו פחות זמן לידע ממשי, כך אנו נזקקים ליותר "אינפורמציה". כלי התקשורת הפכו למעין "תחליף עולם", עד כדי כך שכבר איננו מסוגלים לחוות כלל את עולמנו המקורי.

...

היות שהבולואים ניחנים במידה רבה של עצמאות, והפעילויות המשותפות בשכונה או באזור נקבעות בעצה אחת עמם, כלי התקשורת האלקטרוניים יקבלו משמעות חדשה. שהרי הם כבר לא יהיו חשובים עד כדי כך, ויהיה אפשר גם לוותר עליהם ללא קושי, בהתחשב בעובדה שפתוחים גם "ערוצים" תרבותיים אחרים (הבולואים הם בעצמם "show" מתמיד). העברה מהירה של מידע תידרש רק במקרי חירום, ובשאר המקרים יוכל כל אחד להגיע למידע אם זה מעניין אותו. רדיו, טלוויזיה, קובצי מחשב - אלה יהיה התחביבים של בולואים אחדים, באמצעותם יוכלו לבטא את ייחודיותם. בצד כל זה יהיו בכמה מקומות רשתות טלוויזיה מקומיות בכבלים, תחנות רדיו, ספריות וידיאו, שיופעלו על ידי הערים או רובעי המגורים. בשונה מהיום, תהיה למעורבים בדבר האפשרות לפקח בעצמם על פרויקטים כאלה, כך שיהיה ניתן להימנע מן הסכנה של מניפולציות ריכוזיות. שום אמצעי תקשורת לא יוכל לטעון לעמדה "מרכזית", וגם לא יהיה מקום לעמדה כזאת.

הדבר נכון גם לגבי השימוש במחשבים. המחשבים לא יהיו בבחינת גפיים תותבות לתקשורת לוקה בחסר, אלא ישמשו לצורך תחביבים מיוחדים או יקחו על עצמם תפקידים משלימים. בולו'בולו אינה מערכת מחשבים, וגם אינה תלויה במחשבים. כל בולו מפתח את יחסי החליפין שלו בהדרגה על בסיס העדפות אישיות או תרבותיות, כך שאינו מעמיד בסכנה את מבט העל שיש לו על המחויבויות שלו או על היומרות שלו. די בהרגלים, ברשימות ובכרטיסיות כדי לארגן משלוחים והובלות. יהיה ניתן, כמובן, להשתמש למטרות אלה בחומרה האלקטרונית המפוזרת בכל מקום. כבר כיום יש מספיק חומרה כדי שיהיה לכל אחד מהבולואים על הפלנטה הזאת (עשרה מיליוני בולואים) מסוף. והיות שבנקים, תאגידים, חברות ביטוח וכו' כבר לא יזדקקו למחשבים, יכולות החישוב שיתפנו יהיו גדולות. למרות שהכלכלה לא תהיה בראש מעייניהם של הבולואים, ויהיה זה מגוחך לעמול ולטרוח על כל התוכניות, החיבורים וכו', כשאפשר להסתדר טוב בחיים גם בלעדיהם. בשילוב עם רשת הטלפונים (זה יהיה מועיל באמת), אפשר להעלות על הדעת כי רשתות המחשבים יוכלו לשמש לשיפור החלפתם של מוצרים, לתיאום תהליך הייצור ("תכנון", "אופטימיזציה", תחזיות) ולאיחזורם של נתונים. ברם, היות שסביר להניח כי לא כל הבולואים יחליטו לשתף פעולה, ואחרים ישתתפו רק באופן חלקי, מערכת כזאת לעולם לא תהיה מלאה, ולעולם לא יוכל להיות לה אופי מחייב. הבולואים מעצם מהותם תלויים באלקטרוניקה הרבה פחות מכדי שיהיה להם עניין ברשת מעין זו. לבולואים מסוימים תוכל כמובן האלקטרוניקה לתת ערך מוסף של עושר ועניין - למשל לפריקים של משחקי מחשב, למתמטיקאים, ללוגיקנים ולחובבנים עתירי סבלנות של בעיות, תקלות וחידות. מאגרי מידע שיארגנו בולואים אלה יוכלו להיות נגישים לכול, ויהיו בהם תפריטים מוכנים, שיאפשרו לגלות היכן ניתן למצוא מוצרים מסוימים או היכן נמצאים אנשים עם ידיעות או מיומנויות מסוימות. ואולם, הניהול הריכוזי השולט כיום ברוב מערכות המחשוב לא יהיה קיים. בניית מאגרי הנתונים תהיה כל-כך קשה ולוקה בחסר, עד שכמעט שלא יהיה טעם במאמץ.

בדומה לטכנולוגיות אחרות, גם למחשבים יהיה אופי מקומי, או לכל היותר אזורי, והם יהיו מוגדרים על-ידי גורמים תרבותיים יותר מאשר על-ידי שיקולים כלכליים. היות שכך, לא תיתכן תלות בטכנולוגיות אלה. הן יישארו בגבולות מצומצמים ביותר, ולא יהוו מוקד ל"התפתחות" כזו או אחרת. לעומת זאת, בהקמתה של רשת טלפונים פלנטארית כמערכת תקשורת למקרי חירום (שתהיה מבוססת בסופו של דבר על מערכות שידור ולוויינים) יהיה היגיון רב. כל בולו צריך שיהיה לו לפחות קו טלפון אחד (אבל לא 500!). פירוש הדבר, שכל איבו יוכל לדבר עם איבו אחר כשדחוף לו לעשות זאת. גם לעשרה מיליוני הקווים האלה (גם כאן בטח יהיו כמה מיליונים שלא ירצו להשתתף) יש כבר מספיק חומרה - רק צריך לחלק אותה נכון ולהתקין אותה. הטלפון הוא זול מבחינת האנרגיה שהוא צורך, והוא יכול לעזור לחיסכון בעבודה הנדרשת לתחבורה. הוא יכול להוות רשת ביטחון תקשורתית למקרי אסון, מחסור, מגיפות, תאונות. ובכל זאת, "הכפר הגלובלי האלקטרוני" לא יהיה מצוי כלל באופק...

למעלה



בולו'בולו / PM

מהדורה שנייה מתוקנת ומעודכנת

דאנאקוד: 630-5
מס' עמודים: 192


על הספר /// הרעיון מאחורי בולו'בולו /// איך הכול התחיל? /// על הספר ועל המחבר /// הקדמה למהדורת 2011 /// מילון אסה'פילי /// בולו מקומי /// קטעים ומאמרים נוספים


הוצאת אוב



אוב ת.ד. 20559 תל-אביב 6120402